בקושי זיהיתי אותו. נכנסתי לבית קפה קטן ברחוב הראשי של העיר והזמנתי כוס קפה עם מאפה; הייתי כל היום עסוק בסדורים הכרוכים במכירת הבית של סבתי ז"ל, התרוצצתי בין המשרדים השונים, וכעת, לפני הנסיעה הביתה, קיוויתי שכוס קפה יפיג במקצת את העייפות ויעורר אותי לקראת הנהיגה. הזמנתי קפה הפוך חזק ועוגת שמרים והתיישבתי ליד שלחן קטן. גבר שישב בסמוך הביט לכווני, אך הוא לא נראה לי מוכר. קבלתי את ההזמנה והתחלתי ללגום מהקפה; היה חם וחזק והסב לי הנאה. שוב הרגשת שמסתכלים עלי. הרמתי את מבטי והעליתי על פני מבט שואל.
"אינך מזהה אותי, איתמר?" שאל, "זה אני גדעון."
קמתי ונגשתי אליו. לחצנו ידיים. התנצלתי קצת נבוך: "מצטער, הייתי מאד עייף, התרוצצתי היום המון, לא ממש שמתי לב לסביבה". הוא החזיר לי חיוך נוגה ושאל אם יכול להצטרף אלי. הביא את כוס הבירה ששתה וישב מולי.
הסתכלתי עליו ולא הופתעתי שלא הכרתיו; עברו פחות משנתיים מאז ראיתיו לאחרונה, אך כמה השתנה! קשה להאמין שזה אותו בן אדם. נפגשנו אז לפגישת המחזור של כיתתנו, עשר שנים לאחר גמר התיכון. המארגנים טרחו רבות סביב האירוע שנחגג במסעדה יוקרתית בעיר, שנסגרה למעננו באותו ערב. בהזמנה צוין להביא בנות/בני זוג, כך שהאולם היה מלא למדי. אני הבאתי חברה שהייתה לי אז. בינתיים הרומן הסתיים. הוא בא עם אשתו. הציג אותה בפני כולם. אישה יפה, חיטובים מושלמים, לבושה לפי צו האופנה.
"שותפה במשרד אדריכלים" – לא הסתיר את הגאווה שבקולו. גם הוא נראה פורח, מצליח; הנער הביישן והגמלוני שהכרתי, זה שלא העז לפתוח את הפה בכיתה והסמיק כשבחורה פנתה אליו, הפך לגבר אתלטי ובוטח בעצמו. ידעתי שהלך ללמוד אלקטרוניקה בטכניון. סיפר שהוא מהנדס בחברה גדולה. מרוצה מהעבודה. "כן, החיים טובים", אמר לי, והוסיף בהמתקת סוד: "בקרוב גם אהפוך לאבא". זרקתי מבט בכוון אשתו אך הוא מהר להוסיף:"הו, לא רואים עדיין, זה שלב מוקדם, כך שאל תספר לאף אחד, אתה יודע, עין רעה וכל זה".
חברים גדולים לא היינו בתיכון אך הייתה בינינו אחווה של חריגים: הוא -בשל ביישנותו ורגישותו ואני בשל העדר עניין מופגן להשתייך לחבורת המקובלים. בי הם לא פגעו; לאחר שעמדו על כך שאינני מתרגש מהקנטותיהם ותעלוליהם, עזבו אותי במנוחה, התייחסו אלי כאל "המוזר הזה שכותב כל היום בפנקס שלו", אך הוא סבל מלשונם וגם מידיהם. ואני אימצתי אותו מידי פעם, כשאומללותו חרגה מהרמה המקובלת והצליחה להוציאני מקיפאוני. הייתי שקוע בעולמי וכתיבתי, בני גילי נראו לי חבורת פראי אדם צווחניים ומטומטמים שההורמונים מכתיבים את מעשיהם, ומלבד כמה חריגים, לא יכולתי לסבול אף אחד. עליו ריחמתי. ידעתי שמוח בקודקודו, מצליח מאד בלימודים, אך רגישותו ונטיעתו להסמקה היו בעוכריו: הם חפשו קורבן והוא נפל לידיהם כפרי בשל. אז מדי פעם הקדשתי לו קצת תשומת לב. הקשבתי לכאבו, עודדתי ויעצתי שלא ייקח את זה כל כך קשה. שלא יראה להם שכואב לו, שיתעלם עד שיימאס להם. הוא היה אסיר תודה. חפש את קרבתי, רצה בחברתי. ואז אני נרתעתי. הייתי קנאי לבדידותי, לא להיות תלוי באף אחד, זאב בודד. אז הצבתי לו גבולות בהתנהגותי: עד כאן, לא להתקרב יותר, רק עד כמה שאני מרשה. הוא היה מבולבל, כואב. לא ידע לפרש את הפכפכותי, אז שמר על מרחק. הסתפק בפירורים שהייתי מוכן להעניק לו כשנפל רצון מלפני. ואז, כשסאת ייסוריו הייתה נגדשת, הייתי שוב מושיט את ידי לשעה קלה.
אחרי התיכון לא ראיתיו. שמעתי שהלך ללמוד בטכניון ועבר לחיפה. אני לא הלכתי ללמוד הלאה; את שירותי הצבאי העברתי בתפקיד אפור ולא מאתגר, משתדל לא להתבלט ולא להסתבך. המשכתי לתעד את העולם בפנקסי כפי שעשיתי מאז שאני זוכר את עצמי, עוד מהכיתות הנמוכות של בית הספר. אולי פעם ייצא מזה ספר. התפרנסתי ממלצרות. כתבתי בלילות עד אור הבוקר וישנתי עד לפנות ערב, שאז התחלתי את עבודתי במסעדה. גרתי בחדר מעופש בדרום תל-אביב. מדי פעם נכנסה מישהי לחיי לשעה קלה, אך זה לא החזיק מעמד זמן רב. לא הייתי מוכן לתת את כל כולי;אפילו כשהתאהבתי, שמרתי את עצמי לעצמי במידה רבה מדי, והן התייאשו : "אתה לא מוכן לקשר רציני" – טענו. כנראה צדקו.
למסיבת המחזור הלכתי מסקרנות, לראות למה הפכו חבורת הניאנדרטלים שהכרתי. כמובן שהתברגנו: חלקם התחילו לגדל כרסים מכובדים, יש נשואים או עומדים להינשא, יש כבר כמה אבות, ומבין הבנות – כבר די הרבה אמהות.
גדעון הפתיע אותי, נראה בן אדם שונה בתכלית: פרח גופנית, רחב כתפיים, בטנו שטוחה, ברור שמרבה להתאמן. דיבר בטון בוטח של אחד שכל העולם לרגליו. כנראה שהאישה המפוארת שלצידו אחראית למטמורפוזה - הרהרתי. ראיתי שכל מעניו לשעבר מסתכלים בו בפליאה ובקנאה והרגשתי סיפוק. סוג של נקמה לא אישית. נפרדנו בהבטחה להיות בקשר. מסר לי את מספר הטלפון שלו. רשם את שלי. אך זה לא קרה, כפי שהיה צפוי. הוא כבר לא הילד הפגוע הכרוך אחריי, ואני לא מכניס לחיי אנשים מעברי. לא רוצה שירחמו עלי, או ליתר דיוק – שישמחו לאידי, על שנשארתי מאחור, שלא השתלבתי במרוץ לצמרת.
והנה עכשיו הוא יושב מולי עם כוס בירה בידו, רזה ולא מגולח. עיניו עייפות, כבויות. שוב אותו חיוך נוגה ונבוך עולה על שפתיו. שאלתי אם הוא בריא. אם קרה לו משהו. אכן קרה – אמר. נזכרתי שסיפר לי בפגישת המחזור שאשתו בהריון. שאלתי מה נולד לו ואם הילד בסדר.
"יש לי ילד בן שנה וחודשיים והוא בסדר. הוא אצל אשתי. אני עזבתי אותה זמן קצר אחרי לידת הילד."
נדהמתי. הוא לא נראה לי אחד שיעזוב אישה וילד מיד אחרי הלידה. "מה קרה? נודע לך שהילד לא שלך, הצמיחה לך קרניים?" שאלתי. גיחוך עוות את פניו: "לא, הילד שלי, דומה לי מאוד. זה סיפור ארוך. יש לך קצת זמן ? אני גר פה קרוב, שכרתי דירה קטנה אחרי שעזבתי את הבית. אם אתה רוצה, בוא אלי,אספר לך את הסיפור העצוב של נישואיי".
הייתי סקרן, אני מודה. וגם לא מיהרתי, המסעדה בה עבדתי כמלצר הייתה עכשיו בבעלותי החלקית, הצוות ותיק ומסור ומסוגל להסתדר גם בלעדי ערב אחד.
הלכתי אתו. דירה זעירה, מרוהטת פונקציונלית, נעדרת קישוטים . הוא נכנס למטבח והכין ארוחת ערב: חביתות, ירקות חתוכים, גבינות. אכלתי בתיאבון, לא אכלתי כמעט בצהריים והייתי רעב. הוא הכין קפה ויצאנו למרפסת. ישבנו בכיסאות פלסטיק לבנים. הוא הצית סיגריה, לגם מהקפה והתחיל לדבר:
" אתה זוכר איך הייתי בתיכון: שק החבטות שלהם. סבלתי נורא. הוריי ראו בסבלי ונחלצו לעזרתי. שלחו אותי לפסיכולוג. אדם חכם, נהלנו שיחות ארוכות. הוא חזק אותי, עזר לי להכיר את עצמי, להאמין בתבונתי, ביכולתי, לא לפחד מהם יותר. גרם לי להבין שרגישותי היתרה אפשרה להם לתעל את האכזריות ואת הרוע אלי. חפשו מטרה לחיציהם והם התבייתו בי. בצבא שירתי קרוב לבית; עברתי קורסים מקצועיים והפכתי לאיש מקצוע מוערך. המשכתי לבקר אצל הפסיכולוג ובעזרתו הצלחתי לשנות את הדברים. שמרתי על מרחק בטחון כדי לשמור על עצמי ואפילו יצא לי שם של סנוב. כמובן עדיף כך. מצאתי חבר כלבבי ואנחנו חברים עד היום. בניתי לאט, לאט ביטחון עצמי. או כך חשבתי לפחות..." שוב חלף על פניו אותו גיחוך מעוות.
"ואז הלכתי לטכניון והצלחתי בלימודים. גם נרשמתי למכון כושר, פיתחתי את הגוף, נראיתי טוב מתמיד. הבנות התחילו להתעניין בי. נחשבתי לבחור רציני, שידוך מוצלח. אך בתוכי נשארתי ביישן, לא העזתי עם בנות. לא היה לי ניסיון מיני עד גיל 22, תאר לך. ואז היא התלבשה עלי. היפה מכולן מהחוג לאדריכלות. לקח לה הרבה זמן וקילומטרז' של דיבורים עד שהצליחה להכניס אותי למיטה. כך אמרה לי אחר-כך. אך הייתה לה סבלנות. היא טפחה אותי, למדה אותי להתלבש,לרקוד, לקחה אותי לתערוכות, להצגות. השתייכנו לחוג הנוצץ של הטכניון, כמובן בזכותה. לה זה היה חשוב. נחשבנו לזוג יפה, מוצלח.
כעבור זמן מה הבאתי אותה להוריי, לשישי-שבת. הם נפלו שדודים. לא האמינו, כמובן, שאני מסוגל להשיג בחורה כזאת. בקרתי גם אצלה בבית. קבלו אותי בנימוס מאופק, בוודאי התאכזבו מהבחירה של בתם.
לא גרנו ביחד בתקופת הלימודים. אני גרתי בחדר שכור אצל אישה יקית קשישה, חדר נפרד עם שירותים ומקלחת, אפילו חצר מרוצפת קטנה הייתה ברשותי. היא גרה במעונות, אהבה את החברותא, את ההתחככות בהמון. אך באה לישון הרבה אצלי. כך עברו השנתיים הראשונות. יחסינו היו יציבים. הלימודים היו תובעניים, דרשו הרבה מזממנו, אך מצאנו זמן גם ליציאות.
בשנה השלישית הבאתי את הכלב לחיפה. עד אז הוא גר עם הוריי. מצאתי אותו עוד בהיותי בשמינית: גור פודל קטן, עזוב ופצוע. אימצתי אותו אל ליבי: אחוות גורים פצועים. אהבתי אותו אהבת נפש והוא החזיר לי באותו מטבע. היית צריך לשמוע כיצד הגיב כשחזרתי הביתה מהצבא ואחר-כך מחיפה ! כל השכונה שמעה אותו, היה לו ריטואל קבוע: משראה אותי, פצח ביללות שמחה, רץ אלי אך לא התקרב, חג מסביבי בריצת אמוק, מילל ומקפץ, ורק אז מסתער עלי בליקוקים רטובים ושריטות מרב התלהבות. הייתי צריך להישען על קיר כדי לא ליפול.
ואז הוריי נסעו לארה"ב. אבי נשלח לשנתיים במסגרת עבודתו. רקסי עבר אלי לחיפה. בעלת הבית שלי, אוהבת חיות מושבעת, הסכימה בשמחה. היא אף התנדבה להוציאו פעם ביום מהבית, בימים שאיחרתי לשוב. רק חברתי לא התלהבה; אמרה שלא רגילה לחיות, שהוריה אסרו אליה לקחת כלב בילדותה, כשהשתוקקה לכך. לא, היא דווקא אוהבת, אך קשה לה לסבול את הלכלוך שלהם, את השערות. דרשה שהוציא אותו לחצר כל פעם ששהתה אצלי. ורקסי דווקא כל כך חזר אחריה,כל כך רצה בליטופיה. היא נגעה בראשו בשתי אצבעות, לצאת מדי חובה. הוא התאכזב ולמד לשמור מרחק. בלילות, כשנשארה ללון אצלי, דרשה שיישאר בחוץ, בחצר. כל עוד היה קיץ - ניחא - אך בליל הגשם הראשון התמרדתי . הכנסתי אותו לחדר. היא עשתה פרצופים, היה מתח באוויר. למחרת אמרה שלא ישנה כל הלילה, שהוא התנשף, שהתקרב למיטה ורחרח אותה. אחר-כך התרגלה; השתרר מצב של סטטוס-קוו ביניהם: היא התעלמה ממנו והוא לא התקרב אליה.
המשך יבוא
