תהיות בעקבות קהלת

לפני שאתייחס לטקסט בצורה יותר ספציפית, אציין, כי להבנתי, בספר זה עולה משמעות הנסתר על הנגלה. או לחילופין, לקרוא ספר זה בלי לדרוש, זה כאילו לעולם לא קראת את הספר.

כעת, לסוגיה מטרידה. איך אני מעז לפרש טקסט קדוש זה, שלפי המקובל, נכתב ע"י החכם מכל אדם?
כיצד אני מצליח להשלות את עצמי, שיש סיכוי שדברי הם ברי טעם?
ראשית, הברית האחרונה שעשה אלוקים עם האדם הייתה אינדיווידואלית. כלומר, כל אדם באשר הוא מקיים בליבו את הברית. מכאן, כדי למצוא דברי אמת, כל שיש לעשות, זה להתבונן פנימה בלי דעות קדומות ולהרגיש בכל רמ"ח האיברים את האמת הצרופה.
כמו כן, איך גמד שכמותי ממשיך את קו מחשבתו של קהלת הלאה, בחוסר ביטחון כל כך מופרז?! ובכן, אומרים שאפילו גמד, כאשר הוא על כתפיו של ענק, הוא רואה יותר רחוק.

עכשיו לעניין. כל שאני מבקש זה אישור שהבנתי אפשרית.

להלן אציג שלושה פסוקים בעלי משמעות ייחודית עבורי.

"כל הנחלים הולכים לים והים אינו מלא, אל המקום שהנחלים הולכים, שם הם שבים ללכת" (פרק א', פסוק ז').
שוב מדובר כאן בפשט אחד, לעומת אין ספור דרשים.
פשט - כל הנחלים זורמים לעבר הים והים אינו עולה על גדותיו, למרות שהנחלים ממשיכים לזרום אליו. בא להסביר את התופעה שגובה פני הים שווה בכל מקום, ובכך להאדיר את ה'.

טוב, עברנו את המשוכה הראשונה, כעת האתגר האמיתי. אני נדרש לפלס דרך חדשה, חמוש בניסיון חיים קצר מדי ובידיעה שרק האינסטינקטים שלי מסוגלים להנחותי. Let the fight begin! מוחי דורש לפרש:

הפסוק מכיל 3 מילים עמוקות - נחל, ים ואינו מלא.

א. מה מסמל הנחל?

אמונה - אמונה משולה לנחל. כל האמונות השונות והמשונות הולכות לעבר מקום אחד, יחיד וזהה.

כמו שיש נחלים שונים (נחל צר/ רחב; ארוך/ קצר; מתפתל/ ישר; מהיר/ איטי), כך גם יש אמונות שונות. למרות שונותן כל האמונות הולכות לעבר מקום אחד ומשותף. הן אינן מבטלות אחת את השנייה, אלא מתקיימות במקביל ובאופן מפתיע מכוונות אל אותה מטרה - אל הים. מכאן צצה מסקנה מטרידה: גם בני האדם שמאמינים בדברים הפוכים ממני, מכוונים למטרה שלי ובאופן אבסורדי גם הם יגיעו אליה.
דרך - דרך משולה לנחל. כל הדרכים הולכות לים. כל הדרכים יגיעו לפתרון הבעיה. שוב, דרך עלולה להיות יותר ארוכה ורצופה בטעויות (דבר שגם יכול להיות טוב), אך למרות היותה ארוכה, גם היא תגיע אל פתרון הבעיה. מכאן, כאשר מגיעים לצומת דרכים, מוטב לבחור בדרך הכי מתאימה, מתוך סדר עדיפויות ומאזן של רווח והפסד (דברים סובייקטיביים כמובן), כי כל הדרכים מובילות לאותו מקום. יש לציין, שהבחירה איננה באמת חופשית, אבל לזה אחזור בהמשך.

ב. מה מסמל הים?

ג. מה המשמעות של אינו מלא?

עד כאן החלק הפשוט בפסוק. כעת אנו ניצבים אל מול החלק המהותי והעמוק שלו. על כן, כל דרש שינתן לו יהיה נכון. הוא מטיח בנו שלוש שאלות: 1. מהו הים? 2. למה "אינו מלא"? 3. מה ניתן ללמוד מהקשר בינהם?

1. שאלה אחת עם המון תשובות שמובילות ליותר שאלות חדשות. נו טוב, הים יכול להיות משל ל: אלוקים/ משמעות החיים/ חכמה/ פתרון/ אושר/ מוות. או כל דבר אחר העולה בדמיון.

2. צירוף המילים אינו מלא הוא כמו מטבע. יש לו שני פרושים הפוכים בהשלכותיהם. מחד גיסא אינו מלא יכול להתקבל כדבר ריק, מאידך גיסא זה יכול להתקבל כדבר שלעולם לא יהיה מלא.

3. המתמטיקה די פשוטה, אז לא אכתוב מה התוצאה של הנוסחא לגבי כל המשתנים שהצגתי. אתן רק שתי תוצאות מייצגות. מה גם שהחוויה תהיה יותר חזקה ואינטימית אם תעשו זאת לבדכם.

גוון אופטימי: "כל הנחלים הולכים לים והים אינו מלא..."  נחלים = אמונות/ מאמינים. ים = אלוקים. אינו מלא = מכיל הכל ותמיד יישאר עוד מקום. כלומר, (בהיפוך) אלוקים מכיל ומקבל את כל המאמינים והאמונות ותמיד יהיה לו מקום לאמונות ולמאמינים חדשים. פירוש זה מעודד מאוד, אין סיבה לעקבות או לחששות. כל אחד יכול לחיות לפי אמונתו, בלי רגשי נחיתות. אמונתו לא פחות טובה משל אחרים, כי גם היא הולכת לאותו מקום. הוא רק צריך לבחור את האמונה שהכי מתאימה לו, או אם אין כזאת בנמצא הוא יכול בלי חרטה אף ליצור אמונה חדשה שתתאים במיוחד בשבילו. גם אמונה חדשה ושונה תוביל בסוף אל אלוקים.

כמו כן, פירוש זה מעודד סובלנות. אמונותיהן של אחרים לגיטימיות, לא פחות מהאמונה שלי. אילו בני האדם היו כולם אותו הדבר, היה תוקף לאמונה יחידה ובודדה. אבל השוני בין האנשים דורש אמונות שונות וכאמור אין בזה פגע, כי כולן מובילות למקום יחיד ומשותף.

{אני מזמין מישהו לנסות להוכיח אחרת, אני בספק אם הוא יצליח}

גוון פסימי: "כל הנחלים הולכים לים והים אינו מלא..."  נחלים = דרכים. ים = אושר/ משמעות. אינו מלא = ריק. כלומר, כל הדרכים ומסעות החיפוש בעקבות אושר או משמעות, אם וכאשר יגיעו לסיום, יסתיימו בשוקת שבורה. הגילוי יהיה ריק - אין דבר כזה משמעות או אושר. כנראה, שכמו קין, יהיה האדם נע ונד, בלי להגיע לשום סיפוק מוחלט וסופי. כשכבר יגיע לתחנה אחת לא יוכל להשתקע בה לאורך זמן וכבר יעבור ללכת לבאה. כנראה, שהאדם נידון לפשרות וירגיש תמיד שמשהו חסר לו. עד שלא יוכל כבר לסבול את הפשרה וימשיך הלאה בשאיפה למושג ערטילאי כמו אושר, עד שלבסוף יתכלה מבפנים או מזקנה.  

ד.   ...אל המקום שהנחלים הולכים, שם הם שבים ללכת".

"מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיעשה, ואין כל חדש תחת השמש" (פרק א', פסוק ט').

מה שהיה הוא שיהיה - כל מה שכבר קרה, ישוב ויקרה עוד פעם.

ומה שנעשה הוא שיעשה  - כל מה שאי פעם אדם עשה, ישוב ויעשה עוד פעם.

ואין כל חדש תחת השמש - אין דברים חדשים ויהיה משגה לטעון אחרת.

במילה אחת: מחזוריות.

הפסוק מתאר את הוויית העולם כצורת מעגל או בתלת מימד: כדור. כלומר, כל המאורעות מתרחשים במחזוריות בצורה מעגלית, כאשר המהות תישאר אותו הדבר ורק העוצמה והפרטים הקטנים ישתנו.

חוק זה, נכון לגבי הכל. לכן, גם לא יהיו דברים חדשים, הכל כבר קרה בעבר, שוב קורה כעת או יקרה בעתיד. יש שיכנו תופעה זאת בשם "גורל". אם נמשיך להשתמש בדימוי ה"גורל", אז הגורל אינו אכזר או מאיר פנים, הוא פשוט קיים, הוא קבוע והוא בלתי ניתן לשינוי.

במילים פשוטות (ויותר ליריות): המאורעות שקורים לנו בחיינו, היו ניתנים לחיזוי מראש ומה שיקרה לנו בעתיד גם כן ניתן לחיזוי בקווים כלליים. מכאן, הבחירה שנותרה בידינו היא איך להסתכל על החיים - בצורה אופטימית או בצורה פסימית. רוצה לומר, אין בכוחנו לבחור בחירה אמיתית עם השפעה משמעותית. זאת תהיה אומללות לנהוג כאילו זה ייתכן, אפשר ואף רצוי ליהנות ממסע החיים ולנהוג לפי רצונותינו, תוך התעלמות משיקולים זרים.

אני מהלך כאן על חבל דק. אל תטעו, איני מטיף לבטלנות או התבודדות מהחברה. נהפוך הוא. 

אבאר את טענותיי. להבנתי לכל בני האדם יש נטיות (tendencies).  לכל אחד יש תחומים בהם הוא נוטה יותר להצטיין. אנו נולדים עם פוטנציאל. אט אט אנו מגלים משוואה פשוטה. כל צעד להגשמת הפוטנציאל מסב אושר ואילו דבר שונה מוביל לדכדוך, ייאוש וחור שחור בלתי מוסבר.

מכאן, האושר והייאוש הם מעין סימני דרך מחייבים. הם מורים כי יש לפעול לקידום אינטרסים אישיים (הגשמת פוטנציאל אישי), יש להיות אקטיביים. יחד עם זאת, הם מזהירים כי הפאסיביות של הזנחת המטרות האישיות תגרום לסבל. נכון, אנשים סבלניים (כמותי) סובלים יותר ומזניחים יותר את הפוטנציאל הגלום בם.

כלומר הנטיות הראשוניות שלנו, מכוונות את מסלול חיינו. לכן, ניתן לחזות את העתיד של כולם. זה רק עניין של זמן.

קבלה.

"החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך, וידעתי גם אני שמקרה אחד יקרה את כולם" (פרק ב', פסוק י"ד).

החכם עיניו בראשו - החכם מצליח לראות מבעד לערפל השקרים, מצליח לחשוף את מסיכות הרטוריקה, מצליח להבחין במהות של הדברים.

הכסיל בחושך הולך - הטיפש הולך בחושך בשלוותו, הוא אינו מודע לרמייה, להונאה, לסילופים ולמניפולציות. אך, הדבר אינו מפריע לו, כי אינו מסוגל לזהות את קיומו.

בכל מקרה, הבדלים אלה בין חכם לטיפש אינם משמעותיים, הרי מקרה אחד יקרה את כולם ואף אחד מהם לא יוכל לשנות זאת. סביר להניח שהכוונה היא ל"מוות", אך כל פירוש אחר (דרמטי יותר או פחות) אפשרי.

כמו כן, יתרון החכם שווה ליתרון הטיפש, לשניהם אין השפעה משמעותית על הקורה סביבם. מורכב מדי? אנסה לפשט. החכם אולי מבין מה קורה מסביבו, אולם אופי אירועים אלו אינו משמח במיוחד. מה גם שכל הבנה חדשה שלו תגרום לסיפוק רגעי, כי מיד היא תוביל לאין ספור שאלות חדשות.

הטיפש, לעומתו, כמו הולך בחושך - אינו מבין את המתרחש בעולם ועל כן הוא חש לרוב בטוב. עוד לא השתכנעתם שאין יתרון לחכמה או לטיפשות אחת על השנייה?

אז ככה, גם אם לאחד מהם יש יתרון, אז בפרספקטיבה רחבה הוא לא קיים. הרי בתמונה הכוללת שניהם שואפים לאפס, כך שאם מעגלים את התוצאה בשני המקרים היא יוצאת 0. 

לסיכום, העולם - על הגורמיו - נע במחזוריות, לכן דברים חוזרים על עצמם שוב ושוב. גם אנו חלק מהעולם, לכן איננו חדשניים, מהפכניים, צודקים, טועים, טובים יותר או פחות. לכל אחד יש את דרכו המיוחדת והלגיטימית בה הוא הולך וכך או כך כל הדרכים חוזרות לנקודה בה התחילו...

----------------------

נספח:

שיר שכתבתי בעקבות ספר קהלת:

המחזה כבר רשום, חתום וסגור,
כל טף נולד אליו, בפי כל עולל הוא שגור.
הסיפורים על עצמם חוזרים, אינם משתנים,
כל הגיוון שנותר, הוא בשחקנים.

לא בכדי נאמר שלשוטים ניתנה הנבואה,
השוטה רק צריך להכניס פרמטרים למשוואה.
העבודה כה קלה ונוחה,
יש רק למצוא התאמה בין המשתנים לנוסחה.

אמנם הכל שם כבר שחוק, נדוש וידוע מראש,
אולם בספרו של מתמטיקאי ופילוסוף גדול אדרוש.
למרות חכמתו ובגלל פשטותו הוא לכאורה חסר תוחלת,
שורו והסכיתו, רבותיי, זהו סיפורו של קהלת.