כמדי לילה יצא אל המרפסת לנשום מעט אויר קריר ולשתוק, לא צריך לתת הסברים לאף אחד, הכוכבים שתקו יחד אתו. במשך השנים נקשרו קשרים אינטימיים בינו ובין הכוכבים, כמה מהם הוא אפילו הכיר ולמד לחבב, לאו דווקא הנוצצים או המוכרים יותר, למשל, את הדובה הגדולה הוא בכלל לא אהב, יותר מידי בולטת ומוכרת וכל אחד ישאל אותך "את כוכב הצפון אתה רואה?". אבל יש כוכבים שכמעט אף אחד לא מכיר והם בעיקר שלו ומקבלים אותו בחמימות כשהוא יוצא למרפסת.
מאז ילדותו הוא רצה בעיקר להיות לבד ולמצוא את הדברים הפשוטים שאף אחד לא צריך, שיכלו להיות שלו. אבל בגן הילדים, בלינה המשותפת, לא היה מקום רק שלו כי הגן היה של כולם. ובחדר ההורים היו לו המון אחים שאתם היה צריך להתחלק ולשחק. רק בלילה במיטה בחושך כוכב אחד או שניים היו מציצים אליו דרך החלון, שנשאר תמיד פתוח מטעמי היגיינה. עם הכוכב יכול היה לדבר בשקט, בתוך הלב, שאף אחד לא ישמע ואף אחד לא יפריע. לאותו כוכב סיפר את פחדיו, את רוגזו וגם את הדברים הטובים. פעם אפילו בכה נורא בגלל בועז שהעליב אותו וקרא לו "גרמני מלוכלך". הוא כל כך שנא את הגרמנים בגלל מה שהם עשו להורים שלו, שלא יכולים אף פעם לצחוק ממש, ורוב הזמן הם בוכים. בכלל כולם יודעים שהגרמנים הם הכי רעים וצריך להרוג אותם אם אפשר. אז הכוכב נצנץ אליו, ואפילו, כך נדמה לו, שלח אליו קרן ארוכה וחמה, ליטף אותו והרדים אותו.
כשהיה כבר בכיתה ועוד יותר התבייש לבכות. בכה רק יחד עם הכוכבים שלו, הם הקשיבו לו ושתקו, בעיקר בלילות החורף כשהעננים גילו וכיסו את הכוכבים. הוא אהב לדבר איתם ולחלוק איתם את ההרגשות והשאיפות, הכוכבים עזרו לו להחליט, כך הוא למד לנגן על אקורדיון ולא על כינור. כך הוא החליט לשחק כדורסל ולא כדורגל, כשזכו במקום ראשון בכדורסל הוא שמר את המדליה מתחת לחולצה ובלילה הראה אותה לכוכבים וסיפר להם שהוא קלע עשר נקודות , אבל אבא שלו לא בא למשחק כי הוא מפחד מרעש ומהרבה אנשים, והכי גרוע זה הקללות של הקהל. כשבטעות הוא מקלל ליד אבא שלו, אבא שולח אותו לשטוף את הפה עם סבון. הוא מאוד רצה לתת לאבא שלו את המדליה אבל אבא עדין כועס עליו. ואמא חולה כל הזמן, נאנחת ואסור להפריע לה. רק הכוכבים מחכים ואוהבים אותו כמו שהוא, אף פעם לא לועגים כמו הילדים בכיתה.
כשמתה אמו, בלילה על קברה כל הכוכבים כבו מעט, הדמעות הקלו אך במעט, לבד עם הכוכבים בכה אל אמו, שאף פעם לא הייתה ממש שלו, כמו כוכב כבוי תלויה בשמי חייו, אורה רחוק דהוי וקר, קרניה לא הגיעו עד אליו, רוצה לגעת אך ידו אינה משגת, מכוסה בענן מחלתה הבוגדנית. "אמא" בכה אל הכוכבים, והם שקטים ושקופים כמו הדמעות.
הוא נזכר בלילה ההוא כשהזמין את רונית, לטיול לילי, בפעם הראשונה "בת", הניח יד מהססת על כתפה ולחש:" תראי את הכוכבים כמה הם יפים הלילה". הלב געש, היד להטה. הכוכבים היו חמים מתמיד עת נשק לה בשפתיים יבשות. את הכוכב שקרץ לו כשאימץ אותה אליו בתשוקה הוא לא שכח. מאז חלפו הרבה לילות והרבה אהבות.
כמה אהב לשכב בלילה בעשב עיניו בכוכבים קורץ לידידים הישנים מפלרטט עם החדשים, סלד מהזוהרים, שניסו להתבלט להתנשא מעל האחרים. בלילות עם הכוכבים נשזרו שיריו אותם שלח מידי שבת לאחת והיחידה, במשך שלוש שנים. עד שיום אחד נעלמה מעבר לקו המשווה אל כוכבים אחרים.השאירה אחריה הרבה געגועים.
עכשיו על המרפסת עם ידידיו הכוכבים, תמונות עולות בגוונים שונים של שחור..
