המכונית הכסופה

הם עוד היו רק ילדים כשהתאהבו אחד בשנייה, אורי היה בן עשרים ואחת וגליה בת שמונה-עשרה, זו הייתה אהבה מופלאה, בדיוק כמו שאהבה ראשונה אמורה להיות, אהבה ללא שיקול דעת , מבלבלת ומשכרת, ללא גבולות, מבלי שיקולי כדאי או לא כדאי. הם מצידם לא טרחו אפילו לנתח מדוע הם אוהבים להיות יחדיו, הם פשוט היו ואהבו, אהבו והיו.

אהבת נעורים בייחוד אהבה ראשונה היא כמו משב רוח אביבי באמצע חורף גשום וקר, ממלא את הנחיריים והריאות בניחוח של פריחה ותקווה, פיצוי הולם להתאכזרות העולם, אך כמו היעלמו של המשב בסוף חודשי האביב ובואו של החום הכבד והמאוס ,כך לפתע דעכה אהבתם, לא, זה לא קרה פתאום, הנגיעות ההדדיות, החיבוקים הארוכים, כינויי החיבה שהצחיקו רק אותם, כולם, הכול נעלם בהדרגה ופינה מקום למריבות סתמיות על משפטי דמה שנאמרו כדי להפיג את השעמום המזדחל בכל פעם שהיו ביחד. מהיר וחד הוא גזר דינה של אהבת נעורים, היא לא נוטה לחסד, ואין היא מתחשבת בנסיבות מקלות, אפילו תקווה למוות מהיר היא מופרכת. היא עצמה הונתה,תעתעה, וכיזבה ולבסוף היא האחראית לכאב ארוך וממית, זה כל מה שנשאר ממנה, רעל איטי בעטיפה של סוכרייה. הם חיפשו את קירבתו של השני פחות, הטלפונים הפכו להיות נדירים. כשהיו במסעדה גליה חתכה את השתיקה "כדאי שניפרד" אמרה בקול שלא הסגיר שום רגש.אורי אהב אותה מאוד אך הוא נאלץ להסכים עם חוות הדעת הפתולוגית הזו, הוא מזמן הבחין שהיא לא מרגישה כלפיו אותו הדבר, אך גם ההסכמה הכנועה שלו לא הצליחה להסתיר את עווית הכאב שהופיעה בפניו מכאב ליבו שחורר ומנסה להיאחז באוויר הזעום שנותר בו .הוא אהב אותה כעת יותר מתמיד, דווקא שאהבתה התמוססה ונעלמה כליל היא נראתה לו אף יפה יותר, הוא טבע לעד בתוך עיניה הגדולות שהביטו בו בצער וחמלה.הוא לא הצליח לשכוח אף פעם, גם לאחר כמה חודשים כשראה אותה מטיילת במרכז העיר בין הבאסטות מחזיקה בידו של מישהו שאותו הוא לא הכיר הוא עוד היה תחת שליטתה המכשפת, היא מילאה את מחשבותיו, את נפשו,את הדרך בה נשם .בכל היבט בחייו מאז, חשב על כך שגליה תחשוב כך או אחרת והוא קיווה תמיד שיום יגיע והם ישובו להיות ביחד. בכל כיוון שבו הלך, הוא הלך למענה, בשביל שיום יבוא והוא יפנה אליה באמצע העיר מבלי להתחבא ויסחף אותה שוב למן ההתחלה, לכן הוא בחר ללמוד באוניברסיטה,רפואה. לא מפני שרצה בכך, אלא כדי שגליה אולי תשמע על כך והיא כה תתרשם שהיא מייד תגיע יחפה רטובה ותגעגעת  ותשים קץ לעתות ייסוריו, אך היא לא שמעה ולא ידעה, היא גם לא נהגה להרהר כמוהו באהבתה הראשונה ובבחור הצעיר שאהב אותה כל-כך, בשבילה הוא היה פרח ישן שנשכח בין דפי ספר מכוסים באבק סמיך שרק ניחוח דק מזכיר את הימים בהם היה מלא חיים , הוא מצידו רצה להתקשר, לשאול כך סתם איך המרגש, לשמוע את קולה ,אך הוא לא מצא את האומץ אף-פעם , עד ששמע מחבר תוך כדי שיחה כדרך אגב שהיא היחידה שאהב מתחתנת בקרוב, בערך עוד כשבוע .והוא כיאה לרב אומן שהיה בהסתרת רגשות תחב את הכאב עמוק בבטן ,כאב שהציק לו ימים כלילות ,לא נחלש ולא מרפה . הוא ידע ממה נובע סבלו וידע שאפילו שבריר מקולה יוכל להקל ולו במעט ,בידיים כושלות הוא תקתק את מספר הטלפון שלה ובחשש ומתח האזין לצלצול, "כן" שמע אותה עונה בטון המעט ילדותי  שלה וכל טיפת אומץ נסה מתוך גופו , שום קול הוא לא השמיע, הוא לא היה מסוגל לכך . מן העבר השני נמאס היה לה לחזור על השאלה "מי זה?" והיא ניתקה. מאז חלפו מספר שנים , הייתה לו אהבה ואהובה חדשה והוא נראה מאושר , זה אך סיים את התואר בלימודיו בהצטיינות, אהובתו החדשה הייתה בת למשפחה מאוד מכובדת שמצידה רחשה לו כבוד אף על פי שידעו שבא ממשפחה ענייה ולא מלומדת . למרות שהיו לו כל הסיבות לשכוח ממנה, אי שם בפינה נסתרת בתוך ליבו עדיין שכנה דמותה , ממעמקי ליבו דיברה איתו תמיד ברוך, אותה נערה שנטשה אותו אז, שערה אסוף בקשת ועיניה גדולות, טורפות.והוא היה מתעורר ומביט באישה שישנה לצידו ומרגיש מרוחק אלפי מילין מהמקום בו באמת רצה להיות. בבוקר כשהיה קם היה מתנהל כסדרו, ענייני היום והרצון לא לאכזב היו מטעינים אותו באנרגיה מכאנית חיונית לפעולות הגוף, כמו מתאגרף שנזרק לזירה בעל כורחו.

האמביציה בלימודים והמצוינות שלו עשו את שלהם ולא נעלמו מעינו של פרופסור מאוד מוכר, שם יכול היה לסיים את ההתמחות ומייד לקבל בזכות אותו פרופסור ידוע הכרה בינלאומית, פסגת שאיפותיו של כל אדם קרבה אליו מאוד, לראשונה מאז גיל עשרים ואחת הרגיש שוב כאדם מאושר, היכל אפל התמלא לפתע באור, הוא נכנס לרכבו וחייג לארוסתו, "כן?" ענה קול הססני ,"התקבלתי" הוא ענה לקול שהגיב בקריאות שמחה ופרגון "אמרתי לך שאתה מספר אחד כל הזמן,בכל זאת החזקתי לך אצבעות למרות שידעתי שאתה לא צריך, אני מאושרת בשבילך, אבא ואמא כל כך ישמחו שישמעו את זה, מתי אתה מגיע?נלך לבשר להם ביחד?"

"אני כבר בדרך, מה דעתך שאחריי ההורים שלך ניסע לחגוג קצת את המאורע?"

"אני אשמח, מה אתה אומר?" השיבה

"הרבה זמן לא אכלנו במסעדה רומנטית לאור נרות ,ואחרי הארוחה אני רוצה לטייל איתך על שפת הים ,ואז ניקח לנו חדר במלון,סוויטה,למה לא?! עם בר משקאות ,נשמע לך?"

"כן" רעד קל של התרגשות עבר בקולה "תגיע כבר".

"אה.. אני ממליץ לך לקחת יום חופש מחר ,אחרת רוב הסיכויים שתדפקי להם ברז."

צחוק שובב נשמע מהעבר השני "טוב, ביי מאמי."

הוא התניע את המכונית ויצא לדרך, הוא החליט לנסוע בכביש העוקף את העיר מה שלא היה נוהג לעשות בדר ך כלל, "היום ,אני מתחיל מחדש" המוזיקה המשובחת שהתנגנה ליוותה אותו ביציאה לכביש הפתוח, ההרמוניות הסוחפות של להקת "פינק פלויד" השרו בו שלווה ,והוא נהנה להביט סביב בנוף הירוק שמחוץ לעיר , מכונית פאר כסופה צדה את עינו במראה והוא המשיך להביט בה כשעקפה אותו במהירות מצידו השמאלי , ברגע הזה הוא הבחין לחלקיק שנייה ביושבי המכונית המפוארת , שנייה שהספיקה לו כדי לראות את צדודיתה , "גליה" לחש בשקט את שמה הקדוש , והמכונית הכסופה שבתוכה ישבה ליד הנהג המשיכה להאיץ באדישות מוחלטת והחלה מתרחקת , הוא היה נסער וליבו החל להלום בעוצמה בבית חזו ,הוא היה חייב לראות אותה שוב ,להיות בטוח.כף רגלו הצמידה את דוושת הגז לתחתית הרצפה ,מכוניתו נענתה לבקשתו לא בלב שלם אך נאלצה לוותר תחת עיקשותו והוא החל מצמצם את המרחק למכונית הכסופה , המנוע נאנק מכאבים וגוף המכונית כולו שקשק ורעד אך לו זה לא שינה כי הנה עוד רגע קטן הוא מגיע למכונית הכסופה, הנה הוא מזהה את עצם הבריח ולובן צווארה המפוסל , כמו מגדלור בוהק קורא לו לקרב עוד , הוא רק רצה שתראה אותו , שאולי יתעורר בה רגש שכבר מת, זיכרון שנשכח ושב ויגרום לניצוץ חדש בעיניה, והנה עוד רגע , עוד שנייה הוא שם קרוב עד כדי נגיעה,כן זו היא ,ללא ספק, הוא חשב אולי להשתמש בצופר, לא הוא יחלוף על פניה והיא תראה אותו בעצמה,היא מוכרחה,הנה מגיע הרגע המיוחל.

הוא לא הבחין בעיקול הקטלני שהופיע, המכונית הועפה כמו אבן חצץ קטנה הרחק מהכביש , הרכב התהפך שוב ושוב עד שלבסוף הפסיק ונדם, המחלצים הראשונים שהגיעו לאירוע סיפרו שלא ראו תאונה כזו מעולם "כפות ידיו היו נעולות כל-כך חזק על ההגה שמפרקי האצבעות היו לבנים מהמאמץ , נראה כאילו שהנהג בסוף שנות העשרים של חייו רדף אחרי משהו ,משהו שלא היה יכול להשיג " רשמו בדו"ח התאונה.

בלילה בסוף מהדורת החדשות דווח על תאונה קטלנית שקרתה היום וגבתה חיי אדם אחד.

"היום נסענו בכביש הזה, בסביבות אותה שעה" אמר על המרפסת גבר לאישה שחבוקה בין זרועותיו ופניה פונות לעבר הואדי ששכן מתחת לחלונם של הזוג המאוהב.