ביום שישי השכם בבוקר דניאל מצא את עצמו מתהלך לאורך המדרחוב, מחכה לראות את מיכל. הייתה לו זו הפעם הראשונה לעצור ולחוש את האנרגיות המציפות את המרחב הלא גדול בין חנויות הבדים הותיקות. הוא חלף כאן, כמובן, מדי פעם, אפילו ישב עם ידידה, בבית הקפה בפינת הרחוב. התחושה החזקה ביותר שלו מאותה היגררות אחרי תלמידת "שנקר" נלהבת הייתה – שעמום. הבדים בשלל הצבעים והצורות, קשים ורכים, "זורמים" ולא, מכותנה, מויסקוזה, מפוליאסטר, צמר. הוא זוכר את איך נחנק מהריחות בחנויות הדחוסות ואיך כמעט וצרח כאשר שאלה אותו בפעם המאה: " ומה דעתך על הטקסטורה של הבד הזה? נכון שהוא ישתלב נפלא עם...". את ההמשך דניאל לא טרח לשמוע, החשיבות העצמית שנדפה מקול מילה שליהגה העבירו על דעתו. המחיר על הלילה שהעביר בזרועותיה נהיה לטעמו גבוה מדי. מלכתחילה כל ה"טיול" במדרחוב הצבעוני, הרעשני, מלא בני האדם נראה לו מיותר לחלוטין. אחרי הביקור ההוא אי אהבתו את האומנות החובבנית שודרגה לסלידה ממש והוא נמנע מלעבור בסביבה אלא במצבי חרום, כמו איחור לפגישה חשובה או... מיכל.
דניאל המתין בסבלנות, מתרגל במוחו את מה שיגיד למיכל. סוף סוף החלו להגיע המוכרים, פותחים שולחנות, פורשים עליהם את יצירותיהם. אומני רחוב התמקמו בכמה פינות לשעשע את הקהל בלהטוטים או פנטומימה , או סתם ניגנו, להנאתם בעיקר. מיכל הגיעה אחרונה, דניאל זיהה בזווית העין את צמיד הגדול שענדה על ידה השמאלית. היה זה כשעמד ובהה בפנטומימאי שהציג את עצמו כפסל, שקוע במחשבה ' למה, לעזאזל, אדם מבוגר מעסיק את עצמו בשטויות כאלה, על מה הוא מבזבז את זמנו, את חייו הקצרים כל כך, מה יצא לו מכל העמידה הקפואה הזו בשמש הקופחת, כשעגלי הזיעה חורצים תלמים באיפור הכבד המכסה את פניו ומרטיבים את הבגדים הצמודים, כולל הכפפות המגוחכות, שעטה על גופו החסון.'
ההחלטה שמיכל כבר לא תגיע ושכדאי לעזוב וללכת גמלה כאשר התגנבה לראשו המחשבה שאולי סיפרה לו סיפורים על עיסוקיה רק כדי לעניין ולשעשע אותו. אצל בחורות כאלה, הרהר, אמת ובדיה חד הן. ואז, עוד לפני שראה, חש בוודאות בנוכחותה והסתובב. מיכל,בצעדים נמרצים, קופצניים, עברה בין הדוכנים, ברכה את חבריה לשלום, נגעה בחפצים שהציגו, פיזרה חיוכי בוקר זורחים, צחקה בקול רם מלקטת, בהנאה רבה, מבטיהם של המטיילים והקונים. דניאל עקב אחריה בהנאה רבה, חיכה שתתמקם, שתתחיל למכור. היה משהו מאוד אינטימי בהצצה הזו לתוך חייה, מעקב מתוך רצון להכירה כפי שהיא. דניאל עמד, מלטף במבטיו את מיכל השקועה בעשייה , מחכה לה.
"אתה רוצה לעזור לי," שמע את קולה הענוג של מיכל ממש ליד האוזן השמאלית. הסתובב לאחור, והינה, מיכל מחייכת אליו בשובבות. נדהם: מתי הספיקה להתגנב כך, הרי עקב אחריה כל הזמן! ושמח, כל כך שמח שבאה לאספו.
"ודאי שאעזור לך," אמר ובמשך שלוש השעות הבאות היה עסוק בללמוד את המחירים, לספור עודף ופעם אחת אפילו עטף את ציפורי האהבה מעיסת נייר בנייר כרומו צבעוני שנתלש מאחד הירחונים. מיכל השקיפה על מעשיו בידיים שלובות על החזה, משועשעת מניסיונותיו לשוות לאריזה מראה חגיגי. לבסוף הצליח להכניס איזה סדר בקמטי הנייר, קשר סרט קטיפה והרים את גבותיו בסימן שאלה, מנסה לקבל את אישורה. מיכל חייכה והנהנה גורמת לילד הקטן והנשכח שבפנים לזקוף את ראשו בגאווה ולהציף את דניאל הגדול בשמחה גדולה. הוא מסר את המתנה בחיוך גדול, בברכה חמה, באושר.
