מנוי לחיים

סוף סוף התחלתי להבין.

גיל זה באמת משהו שזז.

לאו דווקא בהרגשה האישית, ובמראה שקוזז.

בדרך כלל, לפי הסביבה שהכרת,

וכל אלה שבזמנו ביקרת.

היו חלקים כמו ים רוגע,

היום סוערים כהוריקן פוגע.

סוף סוף התחלתי להבין,

שאני כבר לא מציאה אצל הבנות,

קריצה פה ושם כבר לא עוזרת לבנות.

אהבתי הראשונה שהיתה כל כך תמימה,

היום כמעט בת ששים, מזמן נעלמה.

לא זוכר איך נראית אהבת נעורים,

התעוורתי מזמן מפגעי זמן ומרורים.

התחלתי להבין שהעיסוק סביב עצמי נרגע,

היפוך הרגשות היום יומי כמעט כל הזמן נפגע.

דואג בעצמה אין סופית לשביל החלב,

מקיף בזוהרה מיליארדי כוכבים, שלב אחרי שלב.

שביל החלב שמתווה את שובל צאצאיך,

מפגינים סגנון משלהם, לפניך, לפעמים אחריך.

אוהב נאהב בעירבון מוגבל,

ספק מהלב מידי פעם מוערך בלירה או רובל.

מלא מחשבות ואינטואיציה גנטית,

במרוצת הזמן הפכה להיות כל כך אנרגטית.

מן צפייה לבאות שפורץ מבפנים,

תמיד זה מגיע בטפיחה לפנים.

סוף סוף נשאר לי קצת זמן,

בין סעיף לסעיף שצבע ארגמן.

לרכל, לבטל, לעצם, לגשר, לכפר לקטר,

להגיד בעצם משהו, שאחריו כלום לא מסתתר.

מן פנסיה מצויירת מרזי החיים,

מחזירה חודש בחודשו את ימי ההפרשה המרים והטובים.

......ותגידו שזה לא מזכיר לכם משהו.....