שיעור מס' 1 לתסריטאי טלנובלות מתחיל: אם אין אהבה, שמתחילה כמו מופע אורקולי, מזוגזגת דרך טרגדיות, קנאות, שנאות ושאר צרות, ונותרת שרירה וקיימת גם אחרי פרק 197, חפש לך מקצוע אחר.
זה התחיל בסערה, אלון היה סערה. סיפור אהבה מבזיק ומסעיר, עמוס תשוקה כמו בטלנובלות, התחיל בשבריר הרגע שבו התבוננה בנוכחים בפאב- והוא שקבע את הקצב המסחרר בטלנובלה הפרטית שלה.
היא נכנסה לפאב, ריח הבושם שלה, או אולי נקישת עקביה היא שגרמה לו לסוב לעברה ועיניהם נפגשו. רטט מצמרר חלף בגווה, חיוך אווילי למדי התפשט על פניה ההולכות ומתכסות בגוון ארגמני עמוק.
תוך דקות מספר מצאה את עצמם משוחחים ויוצאים מהפאב ביחד.
אלון היה שיגעון סוער, סוחף בסחרור לא רציונאלי, ריגוש במגה דציבלים שהופיע בסימפטומים גופניים שבכל הזדמנות אחרת היו מעוררים בה דאגה, דופק מואץ, נדודי שינה, איבוד תיאבון, ומה לא. הוא זה שלימד אותה לשרטט צורות באצבעות, עיגול איטי וענוג מסביב לעיניים והגבות, ומשולש שהתחיל בקצה האף לזווית השפתיים, רפרוף לאורך השפה התחתונה לזווית השנייה, וחזרה לקצה האף. שיעור באומנות הוא קרא לזה בחיוך ההורס שלו. הוא זה שקילף ממנה באיטיות את הבגדים והיא חשבה שהנה ההזדמנות שלה כה חיכתה הגיעה, נדמה היה ששנים חיכתה לה. 'אל תתביישי,' היה לוחש. שטף דיבור גאוותני שלא דרש ממנה יותר מדי, מה יש לה בעצם להגיד לו כשהקוגניציה שלה התערבבה עם התרגשות, חוסר אונים מתוק, ותשוקה? הקשר מילא אותה, שבועות או חודשים ריחפה כמו מוכת ירח, כל האנרגיות שלה הופנו לעבר אלון הנהדר, המקסים, הנדיר והמושלם שעשה לה סחרור מטבולי כמו להיות תחת סם כל הזמן, כמו טריפ.
ואז, בבת אחת הכל נגמר.
דפיקות רמות הלמו בדלת, חודרים לה לתוך חלום מתוק, לתוך התעוררות עצלה שהפכה מהר מאוד להזויה, מבוהלת, וחסרת מנוחה. הלומת שינה גלשה מהמיטה, עוטפת את מערומיה בסדין שעד לפני מספר שעות היה עד להתעלסותם הסוערת. אלון יצא לעבודה מוקדם בבוקר, ומוחה הרדום סירב בעקשנות לנחש מי עומד מאחורי הדלת ומאיים להפיל אותה בדפיקות החזקות. רגליה הסתבכו בסדין, שנייה לפני שמעדה יצבה את עצמה בקושי ושלחה יד לדלת.
בפתח עמדו שני גברים שריריים, באופן אירוני הזדחלה לה מחשבה מרושעת שהיא קטנה וחסרת הגנות מולם, עם סדין דקיק מסובב סביב גופה העירום, ויחד עם זאת כשאחד מהם שלף לעברה תג זיהוי של שוטר, חשבה שהיא יכולה להירגע שהם לא עומדים לשדוד, או לחילופין לאנוס אותה. בקושי יכלה לקרוא את שמו על התג, ובקושי עוד יותר להבין מה תפקידו.
הם לא חיכו שתכניס אותם פנימה, אם בכלל. הם דחפו את הדלת - וזו נהדפה לקיר בכוח- והחלו מסתובבים בדירתה כאילו הסתובבו באיזו זירת פשע מסוכנת לא פחות ולא יותר.
"איפה הוא?" שאל אחד מהם בקשיחות.
"איפה מי?" גופה רעד ללא שליטה.
הם לא באמת הקשיבו לה, לאחר שהתפצלו, כל אחד מהם חיפש במקום אחר, גם דלת השירותים זכתה להתרשם מהכוח שלהם ונטרקה בפראות אל הקיר.
מבוהלת, לאחר שמוחה התעורר בבת אחת והמציאות הופיעה במלוא הדרה הלא אופטימית, היססה אם לסגור את הדלת ולמנוע מהשכן המציצן והמטריד מהדירה ממול להציץ ולראות את מערומיה ומבוכתה, או להשאיר אותה פתוחה כדי שיציץ בכל זאת ויראה את מצוקתה. אבל היא גם ידעה שבשעת בוקר זו- מה השעה בעצם?- כולם היו בעבודה, הסיכוי שמישהו ישמע אותה צועקת שאף אולי לאחוז אחד, אם להחשיב את רבקה רוטנברג, השכנה הקשישה מקומה ראשונה שסבלה מבעיות שמיעה קשות.
בתזמון מושלם הם הגיעו יחד לסלון, אחרי שהמטבח, חדר השינה, והמקלחת שלה, כולל שירותים, עברו חיפוש יסודי. רק באותה שנייה הבינה את שאלתם. או ככה לפחות חשבה. "אלון לא בבית."
הגבוה מביניהם הביט בה כמנסה לאמוד את אמינותה. "איפה הוא?"
"בעבודה," ענתה. "מה קורה כאן, למה אתם מחפשים אותו?"
"מצטער לנפץ לך את האשליה, גיברת." אמר בפנים חתומות. "הוא לא בעבודה..." והמשפט השאיר לה חור עמוק ושחור במחשבה. "את יודעת איפה הוא?"
התחושה שבה היא עומדת מולם כשרק סדין מפריד בין מערומיה לאווירה הדחוסה היתה קשה יותר מהעובדה שהם מחפשים את אלון- אלון שלה- באמצע הסלון שלה, מבלי שהצליחה להבין או לעקוב אחרי סדר ההתרחשויות. המחשבה שאלון לא בעבודה, או "נעדר" אם להתייחס לרוח הדברים שנאמרו בחדר, נדחקה פנימה במוחה למדור לא מוכר- ולא מנוצל ברוטינה היומיומית שלה. "אה," גמגמה. "אני… יכולה להתלבש קודם?"
"בהחלט," אמר הקירח והניע את ראשו בתנועה קצרה.
בצעדים גמלוניים הרימה את הסדין כאילו היה שמלת נשף רבת שכבות, והילכה זקופה אל חדר השינה.
מאז שהיא ואלון נכנסו לדירה לפני שנה, אף פעם לא נעלה את דלת חדר השינה, עכשיו נזכרה בצחוק המבטל שלה כשאלון בדק את המפתח. "המפתח מיותר, אני לא הולכת לנעול את החדר הזה רק כדי לפספס את ההזדמנות שלך להפתיע אותי בדיוק כשאני מתלבשת..." וקרצה לו בשובבות. אבל אלון היה רציני, רק עווית קטנה ריחפה לו בזווית השפתיים, והוסיף, "את אף פעם לא יודעת מתי תצטרכי את המפתח בכל זאת." הנושא נשכח, הם לא דיברו על זה, הדלת נשארה פתוחה ומעולם לא נעלה אותה. היום הדהד המשפט שלו בראשה בעוצמה מחודשת. "את אף פעם לא תדעי מתי..." כשסובבה את המפתח, צליל הנעילה היה מספק ומרגיע במידת מה.
זו היתה תחילת הסוף, ככה זה נגמר, רק שהיא לא ידעה את זה. לא מייד בכל אופן.
© הזכויות שמורות.
