טלנובלה - פרק שני

יעל התלבשה במהירות שיא, בשיער פרוע ורגלים יחפות חזרה לסלון הקטן שלה, אחד מהם ישב על הספה והשני ישב מולו בכורסא. בשולחן שהפריד ביניהם עמדה האדנית שאלון גידל בה נענע, גרניום, ומיני צמחים אחרים לתה הבריאות שלו. "מה…?" נחרדה לראות שאריות של בוץ ומים שלכלכו את המפה הלבנה.

"אדנית יפה יש לך." אמר הגבוה.

"למה הוצאתם אותה מהמרפסת?" כועסת על החוצפה שלהם, מבולבלת ותוהה מדוע לעזאזל הם מחטטים לה בכל פינה בבית, ומה הם בעצם רוצים ממנה, או מאלון, ולמה הם נוגעים בצמחים, ומה פתאום הוא עוקר אותם מהאדנית וקורע עלים כדי להריח אותם? "מה אתה עושה?!!" קראה בכעס. "למה אתה עוקר אותם?!"  דרוכה הושיטה את שתי ידיה כדי לעצור אותו, אבל מבט מאיים מעברו של הגבר הקירח עצר אותה, והיא בלמה את עצמה, עוקבת בחוסר הבנה אחרי העלים שנשברו והפיצו ריח מוזר תחת ידיו הגדולות של הגבר הגבוה. 

"מה זה?"  שאל אותה.

היא לא הבינה.

"ממתי אלון מגדל צמחים באדנית הזו?" שאל הקירח.

"יש לו עוד אדניות כאלה? מי מטפל בהם, משקה אותם, מרסס על העלים מים, מייבש אותם….?"  שאלו בקצב של מכונת ירייה אוטומטית. " במה הוא מדשן את האדמה, איפה הוא שם את כלי העבודה שלו?"

ראשה קלט בקושי, וגם אם כן, מרבית מהדברים ששאל לא הבינה כלל, אלון אהב צמחים ואהב לטפל בהם, לרקוח תערובות לתה שמתאימות לכאבי בטן, שרירים, עייפות ואפילו עצבות. מה לה ולצמחים של אלון? בקושי ידעה איך נראה הנענע, הצמח היחיד שהסכימה שיערבב במרקחת המתקתקה שהכין עבורה.

"אני לא יודעת על מה אתה מדבר…" גמגמה.

"את יודעת מה זה?" שאל הגבוה והתרומם בתנופה מהספה, אחרי שעקר בגסות את הצמח מהאדנית.

הוא תחב לעברה את הצמח, קרוב אל הפנים, קרוב אל האף.

"נענע…" מלמלה בקול רועד.

"מ ר י ח ו א נ ה !" הדגיש.

"לא…"

"כן!"

הריחות התערבבו לה במעין מיקס של זיעה וצמחים מרירים חריפים. לרגע חשבה שהיא מתעלפת, השתוקקה לעצום עיניים ולהתעורר מתוך חלום בלהות. אלון נשכח והתנדף ממחשבותיה, והדבר היחיד שניסתה להבין היה, מה מריחואנה עושה באדנית- שנמצאת במרפסת שלה- בבית שלה?  

"את יודעת שאחזקה ו\או שימוש מסחרי היא עבירה פלילית?" העיר. "את יכולה לשבת בבית סוהר בגלל זה."

"מ'פתאום שימוש מסחרי?" התהפכה לה הבטן מרוב בעתה.

"שאלת המפתח היא מה מידת ה"שליטה" שלך על הסמים?" פתאום גם הקירח עמד לידה, ושניהם סגרו עליה כמו במלכודת.  

"אני לא שולטת על כלום..." ניסתה לומר בצורה ברורה.

"אנחנו יכולים להגיש כתב אישום כמו כלום," המשיך הגבוה. "כתב אישום שיציג את העובדות הנטענות נגדך."

"הסיכויים שלך לאור המצב לא מי יודע מה, את יודעת." המשיך הקירח.

"... גם אם את רק שותפה לדבר עבירה, סייעת, או שידלת..."  מה הם רוצים ממנה? כמעט בכתה. על מה הם מדברים? איזו שותפה, מה פתאום משדלת? היא לא קשורה לסמים, גם אלון לא, בעצם... מה היא יודעת על אלון? פתאום כל הפנטזיה הזו התנפצה והפכה למציאות תהומית שבה ניסתה להבין אם היא מכירה את אלון כמו שחשבה שהכירה, או שלא. לאט לאט התחלחלה לה פנימה תחושת בגידה, כמו סופת הוריקן, מתערבלת, עזה והרסנית בעוצמתה. "...את חשופה לאחריות פלילית..."

יעל לא שמעה אותם, לנגד עיניה חלפה השנה המאושרת עם אלון, כמו בסרט נע שיש באפשרותה לעצור בכל פעם שלא הבינה. אלון צוחק, אלון רוקד בתחתונים באמצע הסלון ומסתיר לה באמצע סרט, אלון אוכל איתה פטל, ומטפטף עליה מיץ עסיסי... חולט תה צמחים ומתענג על הניחוח. זה אלון שהיא מכירה וזוכרת. לא האיש שהם התעקשו לספר עליו, האיש שגידל סמים באדנית במרפסת, האיש שגינן, דישן, השקה, טיפח וטיפל במריחואנה.

"אני נאלץ לעצור אותך להמשך חקירה." העיר אותה ממחשבות. "המשטרה רשאית לחקור אותך על מנת לאסוף ראיות שבאמצעותן ניתן יהיה להעמידך לדין בגין עבירות אותן ביצעת."

"על איזה עבירות אתה מדבר, אני לא..."

"תגידי את זה לחוקר..."

"רגע," עמדה נטועה. "תן לי הזדמנות לצלצל לאלון, בטח יהיו לו תשובות הגיוניות לאי ההבנה הזו... "

הקירח גיחך בציניות. "ניסינו לצלצל אליו, לא היתה תשובה." אמר. "למען האמת הטלפון מנותק, וכל ניסיון לאתר את מיקומו דרך החברה הסלולארית נכשל, נראה שהוא התפטר מהמכשיר." הוא עקב אחרי החיוורון המתפשט שלה,  "מצטער שאת שומעת את החדשות באכזריות כזו, אבל הבחור שלך נעלם. עזב. ניתק קשר."

הריקנות הפתאומית פערה בה תהום שחורה, תחושה מתעתעת ומעיקה של חוסר רגש ותכלית. ככה נגמר הסיפור שלה עם אלון, גם אם לא הודתה בפני עצמה.