המפגש (חלק ראשון)

  נכנסה למסעדה באיחור מכוון של חצי שעה וראתה אותו  מיד, יושב בפינה מוצנעת, שקוע בעצמו.  כשהבחין בה קם, העלה חיוך על פניו, והיא הרהרה שלא השתנה כלל בשנה הזו שחלפה מאז נפגשו לאחרונה. הושיט את שתי ידיו לקראתה, אך היא תפסה לו את ימינו ללחיצה רשמית וראתה את חיוכו מתענן. התיישבה מולו וענתה קצרות  לשאלותיו לגבי שלומה.

    המלצר ניגש לשולחנם והניח לפני כל אחד מהם תפריט. היא החזירה את שלה: "בשבילי רק בקבוק מים קרים בבקשה" אמרה, והבחינה ברעד שחלף בעפעפיו ואת העלמותן של שאריות החיוך מפניו. הוא הושיט ידו ולקח את התפריט מהמלצר, הניחו על שלו ופנה אליו:

"בינתיים תביא לנו שני בקבוקי מים. לגבי האוכל, נחליט מאוחר יותר." 

    עקב אחרי המלצר עד שזה הניח את שני הבקבוקים המיוזעים על שולחנם. היא פתחה את שלה,  מזגה לכוסה והתחילה לשתות. הוא ריכז את מבטו באותיות המוזהבות שעל התפריט שלפניו, אצבעותיו מלטפות מבלי משים את העטיפה הקטיפתית של התפריט. כשהרים את עיניו, היא הופתעה לראות בהן לאות גדולה שהוסיפה לו בבת אחת שנים לגילו.

    "תראי נאוה", התחיל לדבר בקול נמוך, "אני מרגיש מותש. מותש משנים של נסיונות התקרבות, מותש מדחיות חוזרות ונשנות. כל עוד היית קטינה, הייתי חייב. למרות הכאב, למרות התסכול שלי כל פעם מחדש,  כשטסתי אלפי קילומטרים כל שנה כדי לפגוש אותך, וכל ביקור כזה היה מסתיים  מבחינתי במפח נפש גדול." הוא שתק לרגע ושוב נרעדו עפעפיו  כשהמשיך:

" לאחר הביקור שלך אצלי- מתנת הבת-מצווה שלי," גיחך, " נשברתי. כשהעליתי אותך למטוס חזרה לארץ, פרצתי בבכי בשדה התעופה. בכיתי כמו ילד קטן, ועוד במקום ציבורי. כל כך פגוע הרגשתי, כי כבר היית ילדה גדולה וידעת היטב כמה ההתנהגות שלך פוגעת. כאב לי כל כך גם בגלל שוש ונטלי. הן יצאו מגידרן להנעים את זמנך, לתת לך הרגשה של בית, שתרגישי טוב אצלינו, רצויה...ואת, את היית עוינת לאורך כל הביקור, עשית טובה כשענית בצורה חותכת לשאלותינו ולא פתחת את הפה כמעט. ביחוד נטלי נפגעה קשה מיחסך. היא כל כך התרגשה לקראת ביקורך, אחותי הגדולה מישראל תבוא אלינו - סיפרה לכל חברותיה, הראתה להן את תמונותיך, כמה התגאתה באחותה הגדולה היפה!...ואת, את לא התיחסת אליה בכלל או שלעגת לה ברשעות... אני, אני לא הבנתי למה הסכמת לבוא אלינו בכלל..."  השתתק. פתח את בקבוק המים שלו, מזג ולגם קצת.

   היא פירשה את דבריו כשאלה ושקלה מה תענה לו. לספר לו כמה קינאה בנטלי על שיש לה אבא במשרה מלאה? כמה כאב לה לראות את יחסו הרך והאוהב לאשתו? כמה סבלה כל ילדותה לראות את אמה מתענה בבדידותה לאחר שעזב, אבודה ותועה בעולם כמו ילדה חסרת ישע, נשברת שוב ושוב ומבלה פרקי זמן ארוכים במוסדות פסיכיאטריים? שלולא הסבים ותמיכתם היום יומית היו הולכים לאיבוד? אז הוא שלח כסף, תודה רבה באמת,  כאילו רק כסף הם היו צריכים כל השנים האלה...

    " לא יכולה לסלוח לך על שאמא התפרקה בגללך "  - לחשה לבסוף.

   הוא נשם עמוק והוציא את האוויר באנחה. המשיך לדבר מהנקודה שהפסיק, כאילו לא שמע את דבריה:

"אחרי שנסעת הלכתי להתייעץ עם פסיכולוג; סיפרתי לו הכל, את כל הסיפור, וגם אמרתי לו כמה קשה לי עם שנים של חיזורים עקרים אחריך, עם מכתבים שלא נענים, עם טלפונים שאת עונה אליהם בבוטות, עם הביקורים השנתיים הכואבים . אמרתי לו בפירוש שאני שוקל להרים ידיים, לעזבך לנפשך עד שתגדלי ואז אוכל לספר לך את כל הסיפור. שאולי אז תביני ותפסיקי לשפוט אותי לחומרה כל כך... אבל הוא ייעץ לי לא לוותר, שאמשיך לשמור על הקשר, שאמשיך לחזר אחריך. שלא תאשימי אותי אחר-כך שלא התעקשתי, שוויתרתי עליך בקלות."

    הוא ראה את מבטה המשתומם ומיהר להוסיף: " כן, יש דברים רבים שאת לא יודעת, היית צעירה מדי, לא יכולתי לשתף אותך בעניינים האלה וכמובן שהזדהית עם אמך ועם כאבה והאשמת אותי בלעדית."  שתק לרגע , מבטו המעורפל נודד במרחביו הפנימיים. הרים פתאום את עיניו והסתכל בעיניה:

"תראי נאוה, אני מת מרעב ואני בטוח שגם את רעבה, השעה כמעט שתיים. אז עכשיו נזמין לאכול ואחרי זה נדבר. או יותר נכון אני אדבר ואת תקשיבי... אחרי זה, אחרי ששמעת כל מה שיש לי לומר, תחליטי מה את עושה ביחסים בינינו. כי אני לא אלחם יותר. עכשיו זה יהיה תלוי רק בך". 

   היא שתקה והוא קרא למלצר. הושיט לה את התפריט והיא הזמינה עוף צלוי עם תפוח אדמה אפוי וסלט ירקות והוא ביקש אותו הדבר. הזמין גם כוס בירה. הם אכלו בשתיקה, מדי פעם שאל שאלה לגבי שנת הלימודים האחרונה בתיכון והבגרויות והיא ענתה קצרות, אך שמרה על נימת קול  מתונה.

   הם סיימו לאכול והמלצר פינה את הכלים. הוא הזמין קפה חזק. לגם מהנוזל הכהה, הרים את מבטו ושאל בפתאומיות: "יש לך חבר, נאוה?"

היא פערה עיניה. לשאלה כזו לא ציפתה. "אין לי, אבל אני לא רואה מה זה קשור..."

"היה לך פעם חבר? אולי בתיכון?"  המשיך לשאול.

"מה אני והחברים שלי קשורים לעיניין?" קולה עלה אוקטבה והחספוס שהיה אופייני לשיחותיה עמו חזר:  "חשבתי שאתה עומד לספר לי משהו שלא ידעתי."

"זה קשור, הכל קשור. אחד הפחדים שלי בשנים אלה, מאז ששהתחלת להתבגר, היה ההשפעה של אמך עליך בעניין הבחורים. חששתי שהיא תכניס בך פחדים לא רציונליים מהמין הגברי שישפיעו על המשך חייך. אך הרבה לא יכולתי לעשות בנידון. גם בגלל המרחק, אך גם בגלל היחסים העכורים בינינו. לא יכולתי למתן את השפעתה."