הסיפור של חווה
בדרך הביתה עצרתי בצד הדרך והתחלתי לקרוא את הסיפור שחווה נתנה לי. היה לי קשה להפסיק לקרוא.
חבלים לשמים
יש ערסלים ויש מיטות מתנדנדות. יש נדנדות עלה ורד ויש נדנדות התלויות על חבל. יש חבלים התלויים מעל נחל. מהם מזנקים אל המים הקרירים. אבל, יש חבל התלוי לא כדי לזנק ממנו. אלא כדי לטפס עליו. החבל שלי. אותו אני אוחז חזק בכפות ידי. יורק עליהן לפני כן, כדי שלא יחליקו. מחזיק בקשרים שאבא יצר לפני שקשר אותו אל צמרת העץ. ממש בשמים. העץ היה בעיני גבוה מאוד. ואני קטן לעומתו. הייתי מאמץ את שריריי. אומנם אני חזק יותר. אך עדיין מעוניין להתחזק יותר. אפילו כמה שנים לאחר שהכל התחיל. אני נחוש לטפס עליו. על העץ, כל פעם גבוה יותר. שם בצמרת בנה לי אבא לפני שנים מספר. משטח עץ. בית על העץ. סביבו מרפסת הצופה למרחק. כל כמה מטר עד לבית העץ. בנה אבא משטחים. ועל כך אני הולך לספר לכם.
הייתי בן שתים עשרה כשאבא החליט לבנות למעני את בית העץ. בן שתים עשרה וחולה. אף אחד לא ידע מה באמת יש לי. השרירים שלי לא החזיקו אותי. הייתי עייף ולא יכולתי לזוז. הדבר היחיד שעשיתי: כל היום קראתי. ספר היה כמעט הדבר היחיד שהייתי מסוגל להרים. התעקשתי שיחזיקו לי אפילו כוס מים, בטענה שאין לי כוח. הורי לקחו אותי לכל הרופאים הטובים והחכמים ביותר שיש. המשכילים ביותר שיש. המבוגרים והצעירים שבדקו לי את העצמות ואת העיניים. את הרגלים והאשכים. את הבטן והריאות. ולבסוף החליטו לשלוח אותי לרופא שלא בודק כלום ורק מדבר ושואל שאלות. יושב על כורסא ומהנהן כשאני מדבר. הורי החלו כבר להתייאש מכל המצב, והחליטו לאחר שיחות מרובות שרק אבא יקח אותי לרופא ואילו אמא תטפל בשלשת אחי ואחיותי. " הם לא אשמים בזה שאתה חולה," אמרה אמא כששאלתי אותה למה היא מפסיקה ללוות אותי לרופא ששואל. לאחר מספר פגישות נוספות, הוציא אותי אבא מהחדר הניח אותי על הספה בחדר הכניסה וחזר לבדו לדבר איתו. כשיצא חייך חיוך מסתורי.
חזרנו הביתה ואבא השכיב אותי על המיטה, עליה שכבתי כבר שנה ויותר. מבלי לצאת ממנה אלא לשרותים ולבדיקות. על בית ספר אפילו לא חשבתי. ולשחק עם חברים? לא היו לי!
לאחר שאבא השכיב אותי ובדק שהכל תקין "מה להביא לך?" שאל בחיוך, יודע מה אבקש. כבר מחזיק ספר בידו. לקחתי את הספר בהתרגשות. הרחתי את הדפים החדשים. בחנתי את הכותרת ואת התמונה בשער הספר. הפכתי אותו לפני שפתחתי אותו לראות את הכריכה האחורית וקראתי את התקציר. אהבתי לקרוא תקצירים לפני שאקרא את הסיפור עצמו. רציתי לבנות עלילה מקבילה לעלילת הספר עוד לפני שאני קורא את העלילה האמיתית. אבא השאיר אותי לבד. אני אף פעם לא לבד כשיש לי ספר. הרמתי את הספר כלפי מעלה, פותח בשתי ידי את הכריכה והפכתי את הספר כלפי מטה. נותן לספר להפתח כמו אקורדיון. מקווה שיפלו מבין הדפים גיבורים ועלמות בצרה. לי באותה תקופה כמו שכבר הבנתם. לא היו חברים או חברות. מלבד הספרים. מי רוצה להיות חבר של ילד נכה. או לילד שחי רק בתוך ספרים?
בשלב מסויים כאשר החלונות החשיכו. מברכים בלהתראות את השמש שיוצאת למסע במקום אחר. החלו עיני להעצם. למרות שהייתי במתח ועוד לא סיימתי את הספר. אבל הביקור אצל הרופא התיש אותי.
כשהתעוררתי, מצאתי את המיטה מוקפת בערימה ענקית של ספרים חדשים. נוצצים, ספרים עבים, ספרים דקים. ספרים גדולים וגם קטנים. במידות שונות וצבעים שונים. עם אותו הריח אבל עם שמות שונים ועלילות שונות. היו שם גם כמה ספרים ישנים שעוד לא קראתי. להם היה ריח שונה ומגע שונה. אבל העלילה שלהם בוודאי הייתה קסומה לא פחות.
התחלתי הופך בבת אחת עטיפות. מחליף בין ספר לספר. כדי לראות בו זמנית כמה שיותר ספרים. על כל כריכה, שם אחר ותמונה אחרת.בכל כריכה אחורית עלילה אחרת. איך אפשר לקרוא את כולם באותו הזמן? אני בטוח כעת, ממרחק של שלש שנים. שעיני ברקו וזיעה קרה כיסתה את כולי.
אבא נכנס אל החדר והחל אוסף את הספרים. את כולם. גם את אלו שהיו על המיטה. גם את אלו שהיו לי ביד. בהתחלה לא הבנתי מה קורה. " אבא, אלו הספרים שלי. הבאת אותם לי. אז למה אתה לוקח את כולם?" דמעות החלו לרדת מעיני. אפילו לא ניגבתי אותם. " איפה הספר שהתחלתי אתמול בלילה? אני רוצה אותו!" זעמתי. כעסתי. הייתי המום. צרחתי. בכיתי. התחננתי. ביקשתי יפה. אבל אבא לא הגיב. בשקט בשקט, אסף את כל הספרים. גם את הישנים שלי. אלו שכבר קראתי וישבו מסודרים על המדפים. מדפים קרובים למיטתי. שרק אם אשלח יד אצליח להגיע גם אל הספר הרחוק ביותר. כדי לא לעייף אותי בנו כך את המדפים.
"בוא!" אבא הוריד מעלי את השמיכה שכיסתה אותי. הייתי בפיג'מה. אבא הרים אותי בזהירות בידיו החזקות. ניגש אל החלון. הזיז את הווילונות ופתח אותו לרווחה. רוח חדרה פנימה. בשבילי הייתה זו רוח סערה. שסימלה לי את הסערה בה הייתי נתון. מול החלון במרחק כמה מטר עמד עץ אלון גבוה מאוד. כשהיינו קטנים. אמא סיפרה שסבא של סבא נטע את העץ. שום מלחמה או רוח חזקה, לא הצליחה להפיל את העץ. הוא הצל על הבית, וכשהיינו קטנים חלמנו להגיע לצמרת שלו. האמנו ששם גרות הפיות ששומרות על העץ.
אבא החזיק אותי בידו האחת מול החלון. בידו השניה הצביע לאורך גובהו של העץ. כל כמה מטר היה משטח וסביבו מרפסת קטנה. על כל מרפסת הונחה ערימה מכוסה ביריעה. מן הרצפה אל המרפסת הראשונה, המרחק היה בסך הכל מטר אחד. אל המרפסת הוביל משטח עץ שהונח בשיפוע קל. מן המרפסת הראשונה אל השנייה היו מדרגות עץ. המרחק בין שתי המרפסות היה שני מטר. בין השניה לשלשית שלשה מטר. ולאחר מכן כבר פחדתי להרים את הראש. כיוון שמשם השתלשל לו חבל שהגיע אל הרצפה.
" הספרים שלך שם. מעכשיו, כשתרצה לקרוא, עליך להגיע אל הספרים שלך בכוחות עצמך. על כל מרפסת יש כמה ספרים. אתה יכול לקרוא רק חצי ספר כל יום ולא יותר. ברגע שתגמור את כל הספרים במרפסת הראשונה ותחליט שאתה מעוניין בעוד ספרים. הם יחכו לך במרפסת השנייה וכך הלאה!"
" אבא אתה יודע שאני לא יכול ללכת!" הבטתי בו בתחנונים.
" אז תזחל. תזחל אם אתה רוצה לקרוא!" אבא היה עקשן. אך אני עקשן לא פחות. התחלתי לבכות. בהתחלה בשקט ולאט לאט בקול רם. אמא לא באה לראות מה קורה. " אם אתה חושב שאמא תעזור לך אתה טועה!" פסק אבא. החזיר אותי למיטה. ופנה אל הדלת כדי לצאת. "תקרא לי כשתרצה לקרוא ספר. אני אוציא אותך עד למשטח העץ לפני המרפסת הראשונה. משם עליך לעשות את הדרך לבד." אבא יצא.
הייתי שוב במיטה. אבל הפעם ללא ספר והבוקר רק התחיל. כעת כשהיה לי קצת זמן לחשוב. כשהראש לא היה בספר. הבנתי מה היו קולות ההמולה במשך הימים האחרונים מסביב לבית. לא שבדרך כלל אין קולות. אבל ביומיים האחרונים הם היו חזקים וקרובים יותר. ראיתי למה.
שעתים בערך הראה השעון מול מיטתי. שעתים החזקתי מעמד ללא ספר. ואז התחלתי לצרוח. אמא נכנסה " רוצה לשתות? הכרית לא נוחה? צריך משהוא?"
"אני רוצה ספר!" בכיתי.
"כשתרצה משהוא תקרא לי. בספרים רק אבא מטפל. אבל אם תצרח אני לא אבוא. אם תקרא לי בקול רגוע אני אשמח לעזור!" אמא יצאה מן החדר ושוב נשארתי לבד. לבד, ללא ספרים, ללא ספר אחד. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אז בכיתי עד שנרדמתי. וכשהתעוררתי עדיין לא ראיתי ספר לידי. אז שוב בכיתי עד שאמא הביאה לי ארוחת צהרים.
" אמא אני רוצה ספר בבקשה." התחננתי.
אמא הנידה בראשה "רק אבא מביא ספרים." ויצאה.המשכתי לבכות כך עוד יומיים עד שנכנעתי.
ביום השלישי קראתי לאבא שנכנס לחדר ופתח את החלון. "נו אתה מוכן לטפס?"
הנהנתי שאני מסכים בראש מורכן. אבא הוציא אותי אל המשטח מול המרפסת. לא לפני שדאג שאני לבוש מספיק. היה קריר למרות זאת. שכבתי על המשטח. במרחק שני מטר ממני ובגובה של מטר אחד. היו מונחים כמה ספרים. הם נראו לי רחוקים הרבה יותר. רחוקים מאוד. לא האמנתי שאצליח להגיע אליהם. קיוויתי שאבא יראה שאני מתאמץ, לא מצליח. ויוותר לי.
הושטתי יד קדימה. ואחריה עוד יד. הזעתי למרות הקרירות ולמרות שעדיין עוד לא התקדמתי אפילו סנטימטר. ידי לא יכלו למשוך אותי קדימה, ורגלי אפילו לא תיפקדו. ניסתי שוב מאמץ את ידי חזק יותר. אבא הביט בי ולא עודד אותי. הביט בי בביקורת. כאילו שואל: מה זה מה שאתה יכול? לא הצלחתי לזוז ממקומי. הבטתי שוב על אבא " אבא תעזור לי בבקשה."
" לא תתקדם ותגיע לספרים. לא תקרא אותם!" אמר אבא " אני מוכן להביא אותך רק עד כאן. עד תחילת המסלול."
ראיתי שאבא מתכוון למה שהוא אומר. לא הייתה לי ברירה. כבר שלשה ימים לא קראתי ספר. כל הגוף רעד לי. "אני צריך ספר!" צרחתי "עכשיו!"
אבא הסתובב והפנה לי את גבו."אין הצלחה, אין ספר."
כל גופי רעד כעת מבכי. בכי שלא יכולתי להפסיקו " אני צריך ספר. אני חייב לקרוא. אני חייב לקרוא."
שכבתי שם על רצפת העץ של המשטח המוביל אל המרפסת. אחיי יצאו לגינה וראו אותי בבכיי. בטח נראיתי כמו תולעת. אבל לא היה איכפת לי באותו זמן. כך שכבתי ובכיתי עד אחר הצהרים. אז אבא הכניס אותי חזרה אל חדרי. ללא ספר. נרדמתי בוכה.
בבוקר שוב נכנס אבא. הרים אותי ולקח אותי אל המשטח המוביל אל המרפסת. שם בקצה המרפסת חיכה לי האוצר. אבל איך אני יכול להגיע אליו? לגבי הייתה זו משימה בלתי אפשרית.
שוב הושטתי יד ואחריה עוד אחת. הכנסתי אצבעות לסדק שמצאתי בין הלוחות שהרכיבו את המשטח ומשכתי את עצמי קדימה. אומנם סנטימטר בודד. אבל איזה סנטימטר. "עכשיו אבא, אני יכול לקבל ספר?" אבא הניד את ראשו " תגיע אליו לבד!"
שוב חיפשתי סדק בין הלוחות ושוב סנטימטר. הבנתי כבר שאבא יותר עקשן ממני. שוב סדק, ושוב סנטימטר. עד שאצבעותיי הפכו אדומות מדם. יותר לא יכולתי להמשיך. כאב לי: האצבעות. השרירים שלא היו לי. הציפורנים השבורות. הגאווה הפגועה. " נו אבא, תוותר לי. בבקשה, אני מתחנן." אבא שוב הפנה אלי את גבו כאומר, אין זה נושא לוויתורים. שכבתי על הלוחות מלקק את הדם מאצבעותיי. נח ואוזר כוח כדי להמשיך. במקרה הבטתי אל החלון וראיתי את אמא בוכה. יכול להיות שזה נתן לי עוד כוח. הושטתי שוב את ידיי ושוב משכתי סנטימטר. התחיל כבר להחשיך. ועדיין לא הגעתי אל אוצרי.
"מחר נמשיך!" אמר אבא מרים אותי בידיו.
"אבל עדיין לא הגעתי לספר, אני לא יכול להתחיל מחר מהתחלה. אני ..." שוב בכיתי. כנראה שבכיתי הרבה בימים הכואבים ההם ויתכן שזו הסיבה שבימים הבאים כבר לא נשארו לי דמעות לבכות. רק כעס.
למחרת אבא החזיר אותי אל המשטח. " הפעם אני מוותר לך ואשים אותך במקום שאליו הגעת ולא בהתחלה כמו שאעשה בימים הבאים."
אצבעותיי שנמשכו אתמול בלילה במשחה להקלת הכאב, ולפני כן נשטפו מהדם. החלו שוב מדממות. נשכתי שפתיים. לא אתן שיעבור עוד יום ללא ספר. אני לא מסוגל להתאפק יותר. הרגשתי שאם יעבור יום נוסף ללא ספר, אמות. כעבור שעות של משיכה קדימה. רגלי אינן עוזרות כלל. שעות של סבל. הרגשתי את מוטות המרפסת בידיי. עוד משיכה או שתיים ואני שם.
אחזתי ביריעה שכיסתה את הספרים. הרמתי אותה. מסתכל על האוצר שהגעתי אליו. לא, לא היו לי דמעות , אפילו לא דמעות של אושר. החזקתי את שלשת הספרים, מאמץ אותם אל ליבי. עוצם את עיניי בכוח. " אתה יכול לקרוא רק חצי ספר כל יום." כל המאמץ הזה ורק חצי ספר. הוא בטח השתגע. אבל לא יכולתי להגיד לו מילים כאלו. התחלתי לקרוא ישר מתוך הספר. לא מהעטיפה. לא יכולתי לחכות יותר.
כעבור זמן. אבא חזר." גמרת חצי ספר?"
"כן כבר פעם שנייה." אבא הגביל אותי לחצי ספר ליום. אבל לא כמה פעמים את אותו חצי. אבא חייך. "בסדר. הספר נשאר כאן. מחר אתה צריך לטפס שוב כדי לגמור לקרוא אותו."
כל הלילה חלמתי על הספר. כאבי נעלמו. הוא היה קסום יותר מאשר אילו קראתי אותו על מיטתי. התעוררתי בבוקר מוקדם מן הרגיל. חיכיתי בציפייה לבואו של אבא. " מוכן?"
"נו כבר בוא נטפס." הפעם אצבעותיי ידעו כבר איפה הסדקים. שרירי החלשים הכירו את הדרך הקשה. וכעבור זמן הגעתי אל המרפסת. הייתי מרוצה. ביום אחד הספקתי להגיע אל המרפסת ואל ספריי האהובים. קראתי את חציו השני של הספר. והתחלתי לקראו שוב. אבא החזיר אותי בחשכה אל חדרי. כך נמשך המאבק שלי גם בסולמות. חודשים של מאמץ. הצלחתי לגרום לרגלי לדחוף אותי למעלה. שרירי התחזקו מבלי ששמתי לב לכך. בשלב בו נגמרו הסולמות. אבא הוריד אותם מהעץ וחייב אותי לטפס על החבל. אותו חבל שלא יכולתי אפילו להביט לאורכו עד קצהו. בתחילה היה קשה לי לעבור יותר ממרפסת. ואז הייתי מתיישב וקורא את הספרים שכבר קראתי. ושוב למחרת הייתי מתחיל מהתחלה לטפס בחבל. מגיע עד לאן שמגיע ושם קורא את מה שכבר קראתי. פעם ניסיתי לרמות ולהישאר לישון על העץ. אבל אבא ציווה עלי לרדת למטה. כמובן שלרדת היה יותר קל. וכמובן שכבר הלכתי בכוחות עצמי. אפילו יכולתי להפיל את אחי המבוגר ממני בשנתיים בקרב של דחיפות.
אמא סיפרה לי לאחר כמה מרפסות כי כל פעם שאבא הפנה אלי את גבו. היה זה רק כדי שלא אראה את הדמעות שזלגו מעיניו. הוא לא רצה שאראה אותו בחולשתו. הוא רצה שאחשוב שאם הוא חזק גם עלי להיות חזק. לחשוב שאם הוא לא מוותר. אז לא תהיה לי ברירה. באותן מרפסות כבר לא הייתי צריך שאבא ירים אותי מהמיטה או בכלל יקח אותי אל העץ. קמתי מוקדם. והתחלתי לטפס בסולמות ואחר כך בחבלים. עוד לפני שמשהוא בכלל קם. הייתי מגיע אל הספרים שלי. קורא את חציו של הספר שהותר לי, ואחר כך חוזר לספרים שכבר קראתי. זה היה הסיכום עם אבא.
כעת אני בן חמש עשרה. שריריי נושאים אותי ועוד משא כבד של שליחויות שאמא או אבא מטילים עלי. לא נותנים לי להיות על העץ כל הזמן. מדי פעם אבא מוסיף חוק או משנה חוק אחר. כבר הגעתי לצמרת העץ. כבר הבטתי למרחקים. מתפלא ותמהה מה הם מסתירים ממני. אילו עלילות יש גם במציאות. לא רק בספרים. " היי. אתה שם למעלה. אתה רואה דברים מעניינים?" הסתכלתי למטה. קצת קשה לראות מבעד לכל כך הרבה ענפים ועלים. לכן השתלשלתי למטה. מולי על המרפסת הראשונה עמדה נערה. נערה.
"שלום לך, בחור מסתורי. יושב על העץ. בנית לך בית על העץ?" ביד היא החזיקה את אחד הספרים של המרפסת הראשונה. עדיין לא פתחתי את הפה. הייתי המום.
"קראתי כבר את הספר הזה. וגם את אלו." היא הצביע על שני הספרים האחרים.
אזרתי אומץ "יש לי ספרים נוספים."
"אפשר לראות אותם? אני מאוד אשמח לראות אם יש לך ספרים שעדיין לא קראתי." הצבעתי למעלה אל המרפסות.
"בכל מרפסת יש שלשה ספרים. אני אשמח להראות לך."
היא הביטה בי בתימהון "אתה יכול להראות לי אותם כאן." ידעתי שיש לי הסכם עם אבא.
"בואי אני אעזור לך לעלות." היא הסכימה. עזרתי לה לעלות למרפסת השנייה שהייתה במרחק של שני מטר בלבד. מה הם שני מטר בשבילי. והפעם עם חברה. יש לי תמריץ נוסף לטפס. עלינו. הורדתי את היריעה מעל הספרים וישבנו לקרוא ביחד ספר שהיא אף פעם לא קראה.
"יש עוד מרפסות עם ספרים." הסברתי לה למה אני לא מוריד אותם.
"אז גם אני אעלה איתך." יש לי חברה. אולי יום אחד עוד נצא לעלילה משותפת למקומות שראיתי מצמרת העץ, ביחד.
סיימתי לקרוא את הסיפור וראיתי כמה יכול כוח רצון לעשות. הבנתי שהילד עבר עינוי כדי להגיע אל הספרים. אני עובר עינוי כדי שחיי יהיו נסבלים. אבל בעצם גם הילד וגם אני בחרנו לסבול. אותו הכריחו להתגבר על המחלה באמצעות אהבתו היחידה, הספרים. אבל מה יגרום לי לצאת מהמצב בו אני בוחר להיות? שנינו מתאמצים, אני עדיין לא הגעתי אל המטרה שלי. אך אם מה שיהיה לי עם אלה יהיה יפה כמו מה שהיה לי עם חווה, אז אני מוכן להתאזר בסבלנות עוד הרבה זמן.
