" החלטתי שהגיע הזמן שאספר לך את הסיפור העצוב של הנישואים שלי ושל אמא" הפסיק את הגיגיה, מבטו תועה הרחק בעולם זכרונותיו: "הייתי בן 25 כשהכרתי את אמך, אחרי רומן של שנתיים עם בחורה שהסתיים בכאב לב גדול מבחינתי. אהבתי אותה וכבר גרנו ביחד, אפילו התחלתי לחשוב ברצינות על מיסוד הקשר בינינו. ואז חזרתי מהמילואים במפתיע ומצאתי אותה במיטתינו עם הבוס הנשוי שלה, עושה שעות נוספות. עוד באותו יום לקחתי את הפקלאך ועזבתי את הדירה. הייתי שבור וגם גאוותי נפגעה. לא נעים להרגיש קרנן, בוודאי לא בגיל הזה, בשיא הפריחה המינית, כשהיחסים שלנו היו כל כך מספקים למיטב ידיעתי. אך היא חיפשה קידום בעבודה דרך המיטה, והכרס המשתפלת והשיער המאפיר של הבוס לא הרתיעו אותה. כעסתי על עצמי, על עוורוני, על שלא הצלחתי לעמוד על טבעה במשך השנתיים.
אחרי השלב של ההסתגרות והתבוססות ברחמים עצמיים, הסכמתי להפצרות חבריי והתחלתי לצאת בחברתם. חבר הכיר לי את אמא, קרובת משפחה רחוקה שלו. בת 23, באה ממשפחה מסורתית, ילדה של בית שלא הסתובבה עם גברים ופצצה לא נורמלית, אמר. נפגשנו בבית קפה, הוא בא עם חברתו ועם אמא. השיחה קלחה ואני התרשמתי מאד. בחורה יפהפיה, רצינית, דעתנית עם ראש על הכתפיים. אמנם קצת סגורה ומסמיקה מבדיחות מפולפלות, אך זה דווקא מצא חן בעיניי. חיפשתי חוויה מתקנת אחרי הפרשה הקודמת.
התחלנו לצאת. היה חיבור בינינו, הסכמנו בעיניינים עקרוניים של מוסר, פוליטיקה, השקפת עולם. לא מיהרתי בקטע הפיזי, חברי הרי הזהיר אותי שהבחורה קצת שמרנית. תראי נאווה, גם בתקופתי לא הסתפקנו בלהחזיק ידיים בלבד. אמנם לא הייתה המתירנות של היום, אז לא נכנסו לתא שירותים במועדון אחרי ריקוד משותף וסגרו עניין, כפי ששמעתי שנהוג היום. אבל גם אז זוגות רבים גרו ביחד לפני החתונה. גם אז רוב הבחורות לא התחתנו בתולות. אך אני נזהרתי עם אמא, פחדתי להפחיד אותה בצד פזיז. לקח זמן עד שהסכימה לנשיקה ראשונה, וניתקה ממני במהירות. התחתנו כעבור חצי שנה בלבד להיכרותינו והרבה מעבר לנשיקות חטופות לא אפשרה לי. מעולם לא ראיתי אותה ערומה והיא אף פעם לא נגעה בי מיוזמתה.
זה הטריף אותי וגם הדאיג אותי . התייעצתי עם חבר, לא הקרוב שלה, מישהו אחר. הוא אמר לי לא לדאג. אמר שדווקא אלה, הבחורות עם עכבות חינוכיות בענייני מין, אחרי החתונה הופכות ללוהטות, אחרי שמקבלות את הטעם, וגם נאמנות לזה שהיה הראשון שגרם להן להפתח. רציתי להאמין – אז האמנתי. וכבר הייתי שבוי בקסמיה, אמא אישה יפה עד היום, תארי לך איזו יפהפיה הייתה בצעירותה. בעצם את יודעת, מתמונות. את דומה לה מאד" חייך ומיהר להוסיף "במראה אני מתכוון."
"התחתנו ויצאנו לירח דבש בטבריה עוד באותו הלילה. נשארנו שם שלושה ימים... איך לנסח את זה? גורנישט. נאדה. לא נתנה לי לגעת בה. ישנו באותה מיטה, אך אפילו ללטף אותה לא הרשתה לי. הייתה מאובנת. בכתה שאתאזר בסבלנות, שהיא לא רגילה לקרבה גופנית, לא ישנה עד עכשיו עם איש במיטה. אמרתי שאני מבין, שלא אמהר, שרק תתן לי לחבק אותה. איימה שתשן באמבטיה אם אתעקש. נשכתי את שפתיי, סובבתי את הגב והרגעתי את דמי הלוהט לפי השיטה "עשה זאת בעצמך". שום דבר לא זז במשך שלושת הימים שהיינו שם. לא נתנה לי להניח יד עליה. היה מתח בינינו, כמעט ולא דיברנו. הייתי חוזר הביתה מיד אם לא הייתי מתבייש מהמשפחה.
הגענו הביתה לפנות ערב, לדירה ששכרנו. כל הדרך לא החלפנו מילה. היא ישבה לידי באוטו, מבטה לחזית ולא הפנתה ראשה אלי. אני צברתי קיטור לאורך כל הנסיעה. החלטתי שבבית צריכה להתקיים בינינו שיחת הבהרה. זה לא נראה לי נורמלי שבחורה בת יותר מ-23 תפחד כל כך, אפילו שאין לה נסיון מיני. הרי התחתנו, אנחנו בעל ואישה, והיא לא איזו פרימיטיבית, קוראת ספרים, רואה סרטים, יודעת מה מצופה ממנה. ואני הבטחתי להיות סבלני, לא להיחפז, אך אפילו לגעת בה לא לאפשר לי?
ברגע שנכנסנו הביתה, פתחתי במתקפה. אמרתי לה את דעתי. היא בכתה, אמרה שאני לא מבין, שאני אכזרי. ניסיתי לחבקה, להרגיעה. היא הדפה אותי, כינתה אותי חיה רעה. הלכתי לישון בסלון, כועס, מתוסכל. מתחרט כבר על הכל, על שלא ראיתי את הכתובת שהייתה על הקיר. עברו עוד יומיים של נתק מוחלט. בבוקר הלכתי לעבודה, חזרתי הביתה לבדידותי. ישנתי בסלון על הספה. היא הסתגרה בחדר השינה. הכינה אוכל, דווקא ידעה לבשל, הבית היה נקי ומסודר, אך בינינו לא היה שום קשר. בקושי החלפנו כמה משפטים כל השבוע. ניסיתי שוב להעלות את הנושא, רציתי לרדת לשורש הבעיה, אך היא התכדרה כמו קיפוד קוצני ועזבה את החדר כל פעם שניסיתי לדבר איתה. נשברתי. ביום שישי של אותו שבוע אמרתי לה שכנראה אין טעם לנישואים האלה. הוספתי שאני לא מאשים אותה, שהיא כנראה מה שנקרא פריגידית, לא זקוקה למגע, ליחסים. אבל אני בחור רגיל, אני זקוק לאישה במיטה. אמרתי לה שהיא צריכה להחליט מה יהיה בינינו, כי כך לא יכול להימשך. היא פרצה בבכי מר. האשימה אותי בחוסר הבנה, "אתה לא אוהב אותי, אם היית אוהב אותי היית מבין." צחקתי. אמרתי לה שאם ככה היא מבינה אהבה בין גבר לאישה, אני מוותר. מסתלק. עליתי על כיסא והורדתי את המזוודה מעל הארון בחדר השינה. היא פתחה בצרחות, זעקה שאם אני הולך, היא מתאבדת. עמדתי באמצע החדר מחזיק במזוודה, אובד עצות. פרצתי גם אני בבכי וכרעתי על ברכיי. בכיתי מרה, בפעם הראשונה מאז ילדותי. פתאום הרגשתי יד על העורף. הרמתי את הפנים אליה, שנינו שטופי דמעות. היא עזרה לי לקום מהריצפה והובילה אותי לחדר השינה. הורידה את תחתוניה, נשכבה על המיטה, עצמה את העיניים ואמרה בקול מוזר: "תעשה את זה בעדינות, שלא יכאב." אמרתי לא. לא ככה. לא במצב הרוח הזה. קודם שנרגע, שנכיר זה את גופו של זו, שנתנשק, שנתלטף. שזה יבוא טבעי. מרצון. אך היא כמעט צעקה: "תעשה את זה ודי. את זה רצית, את זה תקבל."
השתתק. פניו היו אדומות. "לא קל לאב לספר לבת שלו את דברים האלה. עכשיו את יכולה להבין מדוע לא יכולתי לדבר על זה כל השנים. אולי היה עדיף לחכות עם הסיפור הזה עד שתהי אישה נשואה, אז היה לי יותר קל לספר אותו. אבל החלטתי שלא אוכל לחכות יותר, כי אני כמעט ואבדתי אותך. וגם בגלל שאת מתגייסת, את יוצאת לחיים, תימצאי בחברת גברים... אולי עדיף שתדעי כמה דברים בנוסף לאלה שאמך מלאה לך את ראשך בהם..." הוא לגם מהמים שבכוס והמשיך:
"חבל מאד שלא הסתלקתי באותו היום. הרבה סבל היה נחסך ממני ואולי גם ממנה. לגביה ... אני לא יודע אם עם מישהו אחר המצב היה שונה. אבל אולי מישהו יותר בוגר, יותר מבין בעניינים האלה, יותר... אולי, אולי..." הוא שתק, מבטו תעה אי שם. כשחזר והתמקד בה, שידר הרבה עצב :
"עכשיו רק מתחיל החלק היותר הקשה. עשיתי מה שלא הייתי צריך לעשות. שכבתי איתה. הייתי על סף התקף עצבים ומגורה מאד. אך זכרתי להיות עדין...... אבל לא היה צורך. היא לא הייתה בתולה. היה זה הפורקן הכי מתסכל שחוויתי בחיי. יצאתי מגופה בפראות, והשאלה שהתפרצה מפי הייתה: "את עושה צחוק ממני? מה הייתה לעזאזל כל ההצגה הזאת?" התפוצצתי מרב זעם. התאפקתי לא להכות אותה. היא ברחה מהמיטה והסתגרה באמבטיה. שמעתי יפחות בכי נוראות בוקעות משם, ואני, שרוע על המיטה, הכיתי באגרופיי על הכרית. כעבור זמן מה השתרר שקט. השקט נמשך ואני התחלתי לדאוג. קמתי ודפקתי על הדלת. ניסיתי לפתוח אך היה נעול. קראתי בשמה ובקשתי ממנה לצאת. עלינו ללבן דברים, אמרתי. פתאום חלפה מחשבה במוחי, דבר שלא חשבתי עד זה, ואמרתי לה מעבר לדלת: 'אם כל זה קרה בגלל שחששת שאגלה שאת לא בתולה, את יכולה להרגע. מה את חושבת שאני, איזה פרימיטיבי או משהו? איפה את חיה, מי מצפה מבחורה בת גילך בימינו שתהיה בתולה? רק חרדים או ערבים אולי. בואי, צאי משם ונדבר כמו שני מבוגרים.'
ואז שמעתי קול קטן לוחש ממש מעבר לדלת, קרוב אלי: "נאנסתי בגיל 11 על ידי שכן. אולי בן 60. עשיתי בייבי סיטר לנכדה שלו. לא סיפרתי לאיש עד עכשיו. " הצטמררתי. לקח לי הרבה זמן לשכנע אותה לפתוח את הדלת. ליטפתי לה את ראשה ברוך, ממרחק, כדי לא להפחידה. ישבנו ודיברנו. אמרתי לה שהיא צריכה עזרה מקצועית, שיחות עם פסיכולוג, שהיא עברה טראומה גדולה בילדותה שלא טופלה, שאעזור לה, אתמוך בה בכל, שלא תדאג, שהכל יהיה בסדר... " שתק, עיניו מעורפלות, מבטו שוב לא ממוקד. חזר להתבונן בה:
"אבל שום דבר לא היה בסדר. אמנם ביקרה פעם אחת אצל פסיכולוג בלחצי, אך לא הסכימה לחזור אליו . לא שיתפה פעולה. לא רצתה לפתוח את סגור לבה. רוצה לקבור הכל ולשכוח, אמרה. הפצרתי בה שוב ושוב אך ללא הועיל. לא היתה שום התקרבות בינינו אחרי אותו יום. המשכנו לישון בחדרים נפרדים, לא עשתה שום צד להתקרב אלי ואני לא לחצתי כבר. שוב התחלתי לחשוב שאין כנראה פתרון מלבד פרידה. אני לא יודע כיצד לעזור לה,היא דוחה כל נסיון שלי. רציתי לשתף את הוריה, אולי הם יוכלו לסייע, אולי הם ישפיעו אליה לקבל עזרה. אך כשהעלתי את הנושא, התגובה שלה הפחידה אותי: איימה שאם אספר להוריה על האונס, היא מתאבדת. הייתי מיואש, חשבתי כל הזמן כיצד להיחלץ ממצב הביש שאליו נקלעתי. שקלתי איך להודיע לה שאני הולך מבלי לעורר שוב התפרצות ואיומים בהתאבדות...." השתתק ולגם שוב מכוס המים. נאנח והמשיך בקול נמוך:
" ואז הבחנתי שהתחילה להקיא בבקרים. פעם אחת זה הספיק בשביל להכניסה להריון. כבר הייתי לכוד. אולי ההריון והלידה ישנו משהו, חשבתי. אולי הזמן יפתור את הבעיה. כל תקופת ההריון לא נגעתי בה. גם לא ניסיתי. הספיק לי רק לראות את מבטה הלחוץ כשבמקרה התחככנו זה בזו בחלל הקטן של הבית. היינו שני זרים שחיים באותה דירה ומחליפים מדי פעם משפט או שניים. אה כן, היא טיפלה במשק הבית. ההורים שלנו, כשבאו לבקר, ראו בית מסודר, כיבוד על השולחן, אישה פורחת בהריון. הכל יופי טופי. זוג למופת... איזו בדיחה! לצחוק מרב שזה עצוב."
גיחך נוגות.
" את נולדת והיא מצאה טעם לחייה. הייתה כל כך מאושרת שנולדה לה בת! לא עזבה אותך מידיה, בקושי נתנה לי לגעת בך. אני הרגשתי מיותר ובו בזמן בן ערובה. איך אעזוב עכשיו כרק נולדה לי ילדה? אבל בבית הרגשתי מחנק, לעתים חשבתי שאני אצא מדעתי.
התחלתי לצאת בערבים וחיפשתי סטוצים מזדמנים. היא לא שאלה ואני לא סיפרתי. בוודאי שידעה, אך המצב היה נח מאד מבחינתה. לא באתי אליה בדרישות, חזרתי לישון בבית ושמרנו על מראית עין של משפחה נורמטיבית. העניין הזה של מראית העין כלפי הוריה ומכריה היה לה מאד חשוב. בגלל זה רצתה אותי בבית, שימשתי כיסוי. אך גם היה לי נוח במצב שנוצר. היא טיפלה בצרכיי, היה תמיד אוכל, כביסה נקיה, בית מסודר, ואני חייתי כרווק, יצאתי מתי שרציתי ולא נתתי דין וחשבון לאיש. ההורים שלנו הרימו ללא ספק גבות משנוכחו לדעת שקשה למצוא אותי בבית בערבים, אך לא העזו להתערב. בתקופה הזו עוד עשיתי כמה נסיונות נוספים לשכנע אותה לגשת לפסיכולוג, אך רק איזכורו גרם להתקף היסטרי, אז חדלתי.
היית בת שנתיים כשהכרתי את שוש. נפגשנו בכנס שנתי מטעם העבודה, היא הייתה מנתניה. נוצר קליק והיה פלירט ביומיים של הכנס, אך הסיפור בינינו התחיל רק כעבור שנה, כשנפגשנו שוב בכנס השנתי. מאז לא נפרדנו. סיפרתי לה הכל. התחלתי לבלות את סופי השבוע בביתה בנתניה. אמך לא אהבה את זה רק בגלל שחששה שיוודע להוריה שבעלה מבלה מחוץ לבית חלק מזמנו. אך כשהביעה התמרמרות על כך, איימתי שאעזוב, אז לא אמרה מילה יותר.
כשנה אחרי שהתחיל הרומן עם שוש, החלטתי לעשות מעשה. הייתה אהבה גדולה בינינו, רציתי לחיות איתה, להקים משפחה נורמלית, לצאת מן המיטה החולה שנכנסתי עם נישואי האומללים. אמרתי לאמא מה שבליבי, ארזתי ועזבתי את הבית מבלי להתחשב בדמעותיה. אמרתי לה גם שאגש לעורך דין לפתוח בהליכי גירושים.
עברתי לביתה של שוש. למחרת קבלתי טלפון לעבודה. אביה הודיע לי שניסתה להתאבד. השאירה אותך אצל שכנה וחתכה את הוורידים. השכנה חשדה שמשהו אינו כשורה ממראה פניה הנסערים והבינה שהיא לא הלכה לסידורים כפי שאמרה לה כששמעה רעשים מתוך הדירה. צלצלה בדלת. משלא נענתה, התחילה לדאוג והתקשרה להוריה. מצאו אותה באמבטיה מדממת, מטושטשת. היא טופלה ואושפזה במחלקה הפסיכיאטרית........" שתק ממושכות.
"אז גם נודע לי לראשונה שזה לא ניסיון ההתאבדות הראשון שלה וגם לא האישפוז הראשון. הסתירו ממני את המידע הזה. הייתה לי שיחה ארוכה עם הוריה. שיתפתי אותם בסוד שבתם שמרה מהם כל השנים האלה, שלא נחשף גם במהלך הטיפולים והאישפוזים שעברה בעבר. הם נחרדו. סיפרתי להם בקצרה על השתלשלות הדברים מאז הנישואים. היו נבוכים מהעובדה שהסתירו ממני את המידע על בריאותה הנפשית, לא באו אלי בטענות על עזיבתי. הבטיחו לטפל בה ובילדה. אמרתי להם שאעזור ככל יכולתי, בתנאי שתאפשר לי להיות איתך בקשר."
השתתק. פתאום פנה אליה: "נאוה, מה דעתך על אחת העוגות האלה שבמקרר? הן קורצות לי כבר הרבה זמן. ואולי גם משהו חם לשתות?" היא סקרה את המבחר מתלבטת: "אולי נתחלק באחת? הן ענקיות ואני שומרת על המשקל." הוא חייך וקרא למלצר והיא בחרה בעוגת גבינה עם ציפוי אוכמניות. הם הזמינו גם פעמיים הפוך.
עייפות ניבטה מעיניו כשדיבר שוב: "זה בערך הכל. את היתר את כבר יודעת. היו לה תקופות טובות ותקופות רעות. היא הייתה לך אמא טובה ככל שיכלה. אמנם טופלה על-ידי פסיכיאטר וקבלה כדורים וטיפול נפשי עד כמה שהייתה מוכנה לשתף פעולה, אך שינוי רב לא חל אצלה. היא נתנה לי להיפגש איתך רק בהתערבות הוריה. עד שעזבתי לארה"ב, כשהיית בת 8, היו בינינו יחסים קרובים מאד. אך מאז שנסעתי, היא הרעילה אותך נגדי..." שוב שתק לרגע ואז הוסיף: "עכשיו הבנתי שמצבה של אמא יציב כבר זמן רב. אני באמת שמח על כך."
הם לא החליפו מילה נוספת עד שכילו את העוגה והקפה, כל אחד שקוע במחשבותיו. ידה, שהייתה מונחת על השולחן, התחילה להתקדם לאט ובהססנות עד שנגעה בידו. הוא הניח את כף ידו על שלה והם ישבו כך דקות מספר. לבסוף הוא שאל: "אפשר להציע לך טרמפ הביתה?"
בנסיעה הקצרה עד לביתה שמרו על שתיקה. הוא עצר לפני הבית והיא ירדה. עמדה לרגע במקומה, ואז התכופפה לעברו ושאלה בקול קטן: "אבא, תרצה ללוות אותי ביום ראשון הבא ללשכת הגיוס?"
הוא חייך, הנהן ואמר רק: "אתקשר מחר אליך" ונסע מהר, לפני שהיא תבחין בדמעות שהחלו לשטוף את פניו.
