הביקורת השבועית שלי מתייחסת לסיפורה הקצר של נורית א.
הסיפור "הגליל הכתום" שבה את לבי מרגע שקראתיו. הוא נפתח במילים אלו:"אותו הגליל הכתום ממגרש המשחקים, הועתק בבוקרו של יום לנתיב מעבר בין בניין משרדים נושק שחקים, למכולת זבל ענקית. אותו הגליל...." אקספוזיציית הפתיחה : לוקחת את עיני הקורא אל מסע ביוגראפי של היוצרת אל ילדותה. אני מוצאת שגם עם המילה "אני" לא מוזכרת, הרי שתיאור זה בא כאמצעי לשיקוף עצמי. גילוי כוחן של המילים בתהליך של זמן יש לו עוצמה משכרת. המחשבה מתבוננת בשימוש של הגליל הכתום במגרש המשחקים בעבר, כמקום הומה במצהלת ילדים, מקום רוחש חיים. עתה בהווה, הילדים בגרו. צבעיו של הגליל דהו, ילדים לא מבקרים בו והוא עומד מוזנח בעליבותו ובכיעורו המחליד. בהווה ייעדו לו הרשויות גורל נוראי לההפך לאשפה ממוחזרת במגרש הגרוטאות. לא מספיק שהועתק ממקום מושבו הוותיק אלא שהוא הונח ליד מכולת זבל ענקית שתיקחהו אל מגרש אחר של "חסרי בית". המילההועתק היא מילת המפתח ויש לה קונוטציות לא חיוביות: הוזז, נעקר ממקומו הטבעי ושמו אותו במקום לא טבעי ושכוח. עם במגרש השעשועים היווה תזכורת לילדים שבגרו, הרי שכאן במקומו החדש הביאו לו את כליונו מוכח והחלטי.
יש בכוחן של מילים להעביר תחושה של זעקה. קולן של המילים נשמע בביטוי שחוזר פעמיים:"אותו הגליל"מיידעים לי את העניין, שהסיפור הזה יעסוק בגליל כתום שבעבר היווה מוקד להתרחשות ולחיים צוהלים ובהווה נידון לכליה, לניכור ולזרות העוקרת אותו מהזהות האישית שלו , מהיציבות ומניחה אותו ללא עתיד על ברכי גורלו.
כדי להגיע למצב שהסיפור יהיה אמין, בוחנת הכותבת את ההיגיון שבסיפור ואת רצף עלילתו. היא חוזרת ובודקת את היחסים בין סיבה למסובב אותו, את מניעי ההתנהגות של הסביבה האנושית כלפי גליל כתום ממתכת שידע ימים אחרים. נראה לי שקולה של המספרת בולט באמינות התיאורים ובהשלמה עם המצב בהווה.
קולה של המספרת הוא קולו של הגליל. אמנם אין לו פה ואין לו עיניים אך הוא מוחשי בעיניה כל-כך שהעתקתו בבוקר אחד ממקום למקום מותירה זעקה של טרנזיסטור:"הפיץ צלילי חירום והרגעה רק לעצמו"."הוא ישב מנומנם, גזיר עיתון מתוח תחת מרפקו, והתעורר באחת לשמע מכונית נמהרת שצרחה.....חבל מתוח..." הקול הזה שבא מתוכה זועק את קולו של הכאב. הזעקה באה מתוך צרחה. המתח בולט בגזיר עיתון מתוח שהונח למשמרת על הגליל ובחבל המתוח שנקשר אל הגליל והעתיק אותו בבת אחת אל מציאות אחרת. מציאות הזויה, חלומה שאין ממנה יקיצה. החבל המתוח מדומה בעיני לחבל הנכרך מסביב לצוואר הגליל והדן אותו למוות.
אפשרות נוספת מתייחסת לאותו כינוי נרמז "הוא" בגוף שלישי. האיש הפועל שקיבל עליו משימה לעקור את "המפלצת המחלידה" ולהעבירה ממקום למקום בפתאומיות. לא היה כאן שיקול של חידוש הגליל הכתום עבור ילדים במגרש השעשועים, פשוט החלטה של העתקת חפץ ישן והחלפתו בחפץ חדש. העדות שנחוותה מאותו בוקר בעיניה של המספרת, היא עדות אוטנטית. אמינה וכואבת המותירה צביטה בלב. החוויה המתוארת היא חוויה של געגוע מתוך כאב.
דרך עיניה של המספרת אני מוצאת שהגליל הכתום מהווה מטאפורה לחייו של האדם. מעורר דילמות מוסריות של אבדן וכליה מול עשייה והתחדשות. המחיר שצריך לשלם תמורת השינוי.
אהבתי את הציטוט הזה מתוך דבריו של ז'אן לקאן הפסיכולוג הנודע:" תן בפי מילת אמת יציבה ועשה אותי ללשון זהירה". הבאתי את דבריו כדי לחזק את דבריי מתוך לשונה של המספרת, המספרת מתארת סיטואצייה מתוך עדות ראייה. סיטואציה של כאב והזדהות עם החפץ שנעקר ממקום יציבותו במשך שנים רבות. לעקור אדם מבית זה דבר נוראי, זה כמו לעקור עץ משורשיו. ואולי יש כאן רמז לעקירת גוש קטיף. אך מה שאומר ז'אן לקאן, שיש אבחנה בין תיאור של מילה ריקה לבין המילה האמתית או המלאה. שאיפתה של הפסיכואלניזה לאפשר את הופעת האמת.
המציאות המטאפורית שמופיעה בסיפור קצר זה, משקפת הלכי-נפש עמוקים של המספרת, שיש לה אמת אישית משל עצמה. יש לה קול אישי שבא לידי ביטוי בפעלים הזועקים לתשומת לב:"הועתק, אותו הגליל שחוזר פעמיים, זעק, צרחה מתוח(גם מילה זו חוזרת פעמיים). מילה חוזרת יש לה משמעות לצורך הדגשה. הבלטה של המתח, החרדה , התהיה. מה יעשה לו לאותו חפץ שנלקח בברוטליות ממגרש המשחקים?
סיום הסיפור:"חזר, צנח לתוך שינה עמוקה וחלם. על מכולת הזבל, הכסאות, החבל...?!" נשאלת השאלה מי חלם הגליל הכתום או האיש שעשה את העבודה שהטילו עליו לבצע בבוקרו של יום? הסיום לא ברור. מעורר מחשבה והקורא יכול לקחת איזו פרשנות שיחפוץ. התהיה נשארת והדילמה מה מחירו של השינוי בחיינו תלווה את הקורא גם לאחר שסיים לקרוא.
אני הייתי עובדת על הפיסקה האחרונה של הסיפור. נראה לי שהפיסקה לא מספיק מחדדת, לא מספיק נוגעת"צנח לתוך שינה וחלם. " האמנם היה זה חלום, או היתה זו מציאות? ימים יגידו.
