טלנובלה- פרק רביעי

שיעור מספר 4  לתסריטאי טלנובלות- אם כבר יש סבתא בתוכנית יש ליצור תבנית ממוקדת שדומה מאוד לאורגינל, הצופה יזדהה איתה, היא תהיה אישיות שהוא מעריץ והיא תזכיר לו את הסבתא שהשאיר בבית, אבל כדי להוסיף פלפל לעלילה, שכח מהערכים הנמצאים בה והערכים בהם היא מופיעה. בקיצור, תבנה דמות בעלת פיצול אישיות מיוחדת, מורכבת, קשוחה, ואם אפשר מופרעת במיוחד.

ההליכון נחת על הרצפה בקול תרועה, ושלמה שכמעט נרדם על הכיסא המתנדנד הפיל את העיתון לשמע צעקתה מתוך אינסטינקט מבוהל, "מה קרה?"

רותחת מכעס התקרבה אליו, ובתנועה אימפולסיבית העיפה את ערימת העיתונים שהיתה פזורה בשולחן.

"אידיוט, זה מה שאתה!"  צעקה שוב.

הוא ישר את המשקפיים על אפו וניסה לקום, אך היא דחפה אותו למקומו והכיסא התנדנד יחד איתו בקצב מהיר יותר. "מה קורה לך, אישה?" שאל בחוסר הבנה.

"אתה מוציא אותי מדעתי," התרגזה. "כמה אידיוט יכול בן אדם להיות...?" נאנחה בתסכול.

"אבל מה קרה?"

"הוא נעלם!!"

שלמה בהה בה, לא בטוח שהוא מבין למה היא מתכוונת. "מי נעלם?"

"נו, ההוא מקומה שנייה... ההוא שמסדר לנו את הערוצים בטלוויזיה."

שלמה פרץ בצחוק וכל גופו רעד. "אוי ויי... תפסידי את פרק 5699 של 'צעירים חסרי מנוח'."

"זה לא מצחיק, אידיוט." קראה בקול רם, הרימה עיתון וחבטה בו בכעס. "עכשיו המשטרה תבוא לרחרח, וזה מה שחסר לנו... הם לקחו את הבחורה."

ארבעים שנה הם ביחד והוא ידע שקשה מאוד להרגיז אותה, אך כשמצליחים היא מאד נסערת, בדרך כלל זה קורה כשהדברים לא הסתדרו לפי תוכניותיה, או שהמצב היה עגום מידיי מכדי למצוא פיתרון מעודד. נדמה היה עכשיו ששני הדברים התחברו בהרמוניה משותפת והצליחו להוציא אותה מדעתה. זה בדיוק מה שקרה, האמין.  

הפעם כשקם מהכיסא לא עצרה אותו. הוא אסף את העיתונים שהתפזרו והניח אותם בצורה מסודרת על השולחן. "תסבירי לי מה בדיוק קרה, רבקה. מה זאת אומרת לקחו אותה, ומה משטרה..." פניו הרצינו ואף לבשו ארשת דאגה, אבל רבקה לא חיכתה שיסיים את דבריו.

"ההוא שמסדר לנו את הערוצים... נעלם!" אמרה. "והמשטרה לקחה את הבחורה שלו, אם היא תפטפט זה יהיה הסוף."

"הבחור הנחמד מקומה שנייה?" תווי פניו נראו רגועים, אך ליבו ניתר לשמע המילה 'משטרה'.  "אוי, גוועאלד!" מלמל.

"היית צריך לחשוב על זה עוד קודם, לא יוצלח שכמותך!" התלוננה.

"אה… אני לא מאמין שהבחורה שלו יודעת."

לרגע קצר נראתה רבקה אבודה, ארשת פניה מהורהרת.  "זה עדיין לא אומר שאתה לא אידיוט, שלמה!" כעסה. "היית צריך לחשוב קצת לפני שאתה עושה שטויות."

"נו, רבקה." שלמה חש אי נוחות. "אני בטוח שגם אלון לא יודע כלום, אל תיכנסי להיסטריה."

"לא להיכנס להיסטריה?" צעקה, והתיישבה בחבטה על הכורסא הקרובה. "הם לקחו את האגרטל המכוער שלך איתם, אתה מבין את המשמעות?" התנשמה. "אתה מבין לאיזה ברוך אתה מכניס אותנו? מה חשבת לעצמך כשנתת לבחור לשמור את זה במחסן שלו, אה?"

"זה לא אגרטל, רבקה…" לחש כמו לעצמו.

אבל רבקה שמעה אותו למרות בעיות השמיעה שלה, והיא העיפה לעברו את ערימת העיתונים שעל השולחן. "זה מה שחשוב, אידיוט?" רתחה. "שזה לא אגרטל?"

"בסדר, בסדר…" התכופף שלמה ממטח העיתונות הזועמת שלה. "למה את מתרגזת…?" 

"נראה אותך יוצא מזה." קראה תיגר ועיניה הקטנות והחודרות התכווצו עד כדי חריצים ארוכים. נראה אותך…"

שיעור מספר 5 לתסריטאי טלנובלות מתחיל, אחרי 195 פרקים, ובהנחה שהטלנובלה שלך צריכה להכיל 200 פרקים, כדאי להתחיל להאיץ את המתח ולסגור את המעגל שלשמו התכנסנו.  

בעוד ששלמה רוטנברג חיפש מוצא, ישבה יעל מול החוקרים, מותשת אחרי שלוש שעות של חקירה, והטלפון הנייד שלה צלצל.

השתררה דממה. החוקרים הביטו עליה, ואז אחד על השני.

הקירח העביר אליה את התיק כרומז לה להוציא את הנייד, והתקרב מעט רק כדי לקחת מידה את הטלפון, ולרשום את המספר שהופיע על הצג.

"תעני." פקד, והושיט לעבר ידיה הרועדות את המכשיר שצלצל בטהובן קצבי.