"האור באפלה"- פרק ראשון

מסדרונות  האוניברסיטה  ריקים. רק קול צעדי עובדת הניקיון על רצפת השיש הנקייה ליווה את מנגינת הפסנתר שהדהדה בחללי אוניברסיטת "ג'וליארד".

חדר ריק, סטודיו. פסנתר חום כהה מעץ מהגוני משובח עמד באמצע . רצפת העץ החלקה, הוארה באור השמש שפרץ מבעד החלונות הגבוהים. היא ישבה שם, ניגנה. ידיה ריקדו בין הקלידים, עצמה את עיניה והתמסרה למוסיקה שהיא עצמה הפיקה. שיערה השאטני האסוף ברפיון, גלש במורד גבה עד האמצע, שפתיים אדמדמות ודקות חשקו בעת שהיא נגנה. ללא איפור, טבעית לגמרי, חיוך שליו נמתח על עור לבנבן.

קָאסִי שמה.

עשרים ושתיים שנים מלאו לה. מתוכם, חמש עשרה הוקדשו לנגינה. הפסנתר היווה חלק משמעותי בחיי ילדותה ובנעוריה. תמיד התלוו לנגינותיו זיכרונות, זיכרונות ילדות.

לפני שלוש שנים היא החליטה לעזוב את הבית וללכת ללמוד במכללת "ג'וליארד" שבניו יורק. אחרי שאביה ג'ושוע קרטר, נפטר, החיים בביתה היו בלתי נסבלים. היא תמיד הייתה משכנעת את עצמה, שזו לא הייתה האווירה המדכאת והמייאשת שגרמה לה כך לנטוש את ביתה, אלא שהיא פשוט לא יכלה להישאר בבית שבו חי פעם אביה., אולי...זו עוד אחת מיני סיבות. שלוש שנים היא במכללה, שלוש שנים שהיא לבדה, בדירה שכורה בניו יורק, מנהטן.

צלילי היצירה האחרונים נחקקו באוזניה. אט,אט היא הרפתה מקלידי הפסנתר. שחררה את שריריה ונשמה עמוק, כדי להרגיע את הלב, למחות את הדמעות ששוב זלגו, לאחר שנזכרה.

היא קמה לקחה את ספריה מהכיסא שליד הפסנתר ופנתה אל הדלת.

בעודה פוסעת במסדרון המוביל ליציאה, היא מבחינה בו פוסע לידה, שקוע בספר.

אֶרִיק וולינג , בנו של איש העסקים מהמצליחים בניו יורק כולה. הוא היה מפורסם באוניברסיטה בשל עובדה זו.

בן גילה של קאסי, בוגר האוניברסיטה, גם הוא עמד לסיים השנה ללמוד.

היא הכירה אותו. בעבר, הוא נהג לבוא אחרי סיום שעות הלימוד, כדי להקשיב לפסנתר.

עיניים ירוקות כאבני חן נוצצות המתמקדות בספר ושיער שחור כנוצות עורב מבריקות. לבוש יוקרה כיסה את מבנה גופו הדק והארוך ועורו לבן כשלג. כך נהגו  הבנות שנפלו בקסמו לתארו.

היא לא ממש הכירה אותו, חוץ מכמה עובדות על אהבתו למנגינות פסנתר וקוויאר (בזה הוא שיתף אותה באחד מביקוריו) היא לא ידעה עליו דבר. עם זאת, שנאה אותו.

ליתר דיוק, היא קנאה בו, באושרו, בחייו. כל כך, עד ששנאה אותו ושנאה את עצמה על כך. היא שנאה את הנוכחות שלו, אולם תמיד הייתה ילדה מנומסת. לכן, מעולם לא גירשה אותו.

היא החליטה ללכת משם מהר, לפני שיבחין בה. היא החלה לצעוד צעדים מהירים ולהתרחק, ניסתה להסיר מעליה את רגשות האשם שעטפו אותה.

"היי, קאסי!" היא עצרה במקומה. "לא ראיתי אותך" הוא סגר את הספר ושם אותו בחיקו "הייתי שקוע בספר.". כן, טוב, למה לא יכולת להישאר שקוע... היא מלמלה בלב. "כן, קורה. לא נורא" היא הסתובבה ובשל הנימוס הרב שהיא סיגלה לעצמה, היא מתחה על פניה חיוך מתקתק מלא חן, כדי להסתיר את הרגשות הגועשים בה. "רציתי לשאול...אני צריך נגן או...נגנית במקרה שלך, שתנגן בטקס הסיום...מה את אומרת?" הוא היה תמיד כזה כריזמטי. מנומס. ובעזרתך קולו הגברי והרך, היה ממס את לבבות הבחורות בכל פעם שאמר משפט רומנטי וחכם.

לא, לא, לא! אפילו אל תשקלי את זה היא גערה בעצמה בעודה עומדת מולו חסרת מילים..."בטח, בשמחה" היא חייכה חיוך אפילו יותר מתוק מקודמו, שעורר אפילו בה מעט בחילה. לא!!!.

היא ירדה במדרגות אל קומת הקרקע כשצעדיה מהדהדים על רצפת השיש. היא לבד, כולם כבר הספיקו לעזוב בזמן שהיא דברה עם וינס.

אולי אומר לא שאני לא יכולה לבוא...שיש לי משמרת..הרהרה ומחשבות חלפו בראשה בזמן שחצתה את חצר האוניברסיטה אל עבר היציאה.

 היא עברה בשער הברזל הגדול של המכללה והחלה לצעוד לכיוון תחנת הרכבת התחתית הקרובה.

הערב ירד על רחובות ניו יורק, החושך הואר בידי האורות הכתומים של פנסי הרחוב, ערפיליות  קלה נישאה באוויר.

הרכבת עצרה והיא ירדה אל הרציף בזהירות. הרציף לא היה מלא אנשים בשעה זו של הערב. אחרי שוידאה  שהיא בתחנה הנכונה, היא עשתה את דרכה אל המדרגות ועלתה אל פני השטח.

היא יצאה מהתחנה, משב רוח קליל קידם את פניה והיא החלה את דרכה לרחוב 26 שם נמצאת הדירה.

בדרך היא פסעה בשדרה הרביעית כפי שנהגה לעשות כל יום בדרכה הביתה. היא עברה בין הבניינים הגבוהים שנישאו מצדדיה בגאון, מבנים מדהימים בצורתם. ושוב, היא קנאה, קנאה בכל העשירים שגרים אי שם בראש הבניין שהגיע אל העננים. בעשירים האלה, שאורות זרקורים מלווים אותם בכניסתם אל הדירה. יותר דומה למלון מאשר לדירה, מלמלה בכעס, הסיטה את מבטה והמשיכה לצעוד לבדה בשדרה ואז פנתה לרחוב 24.

אך כשהגיעה למפגש בין רחוב 24 והשדרה השלישית היא עצרה כהרגלה , מול אותו הבניין. היא שנאה את הבניין הזה, הבניין שהיא תמיד עוברת לידו בדרכה אל ביתה. אם הייתה יכולה שלא לעבור לידו הייתה עושה זאת. לא, לא היה זה בניין מגוריו של אֶרִיק. היה זה בניין אחר מתועב לא פחות, כל פעם שהייתה עוברת לידו קור הקפיא אותה. לא כי מזג האוויר החליט להתאכזר אליה. אלא קור מפחד. היא מכירה את זה. היה זה בניין גבוה ורעועה, אפור וקודר. נראה כי בנייתו טרם הסתיימה, וכנראה שגם לא תסתיים. קירותיו שבורים ולמרגלות מדרגות הכניסה התגלגלו אבני בניין שכנראה נפלו. דלת הכניסה הגדולה הייתי שבורה למחצה וחלקיה הנותרים רפרפו על צירם, הרוח נשבה בין חלליו ונשמעה כצרחות ויללות. הפנס הקרוב היחיד היה במרחק של עשרה מטרים משם, אבל גם הוא היה עקור מהאדמה ואורו הבהב. זה היה כך תמיד. בכל פעם  שעברה ליד הבניין, היא הייתה נתקפת אימה.

היא הייתה מרגישה את כפור בניין הרפאים חודר לעצמותיה ומשתק אותה.

היא קפצה וחושיה השתוללו "לא! עזוב אותי!" היא ניסתה להתנער מהיד שתפסה בכתפה "קאסי!" היא הסתובבה והנה ניצב מולה, מי אם לא אֶרִיק . "מה נכנס בך?!" "מה נכנס בי? מה נכנס בך?! " היא החזירה לעצמה את הנשימה שמה יד על הלב והרגישה איך הוא פועם בכוח בקצב אחיד ומהיר. "מה קרה?" "הבהלת אותי עד מוות זה מה שקרה".

"טוב." אמרה לבסוף אחרי שווידאה שהלב נשאר במקום ושהנשימה שלה חזרה לסדירות "עכשיו, מה היה כל-כך חשוב, שהרגשת צורך לבוא אליי כך מאחור בערב ולספר לי?"

" עברתי בסביבה וכשראיתי אותך נזכרתי ששכחת להגיד לי מה תנגני. אולי תנגני, אני יודע, את הסונט-"  

"מונלייט. מונלייט של מוצרט." הוא חייך חיוך לא מובן "אם כך, מונלייט של מוצרט, אני מחכה לחזרות של מחר"

 "כן, ובכן, אם תסלח לי, אני מעט ממהרת לדירה שלי, ערב טוב שיהיה לך" אמרה בחוסר סבלנות מופגן והסתלקה.

הוא בהה בקאסי המתרחקת, וספק- חייך ספק-צחק. הוא החל את דרכו שלו לכיוון דירתו כשלפתע הרגיש שתי ידיים רכות ליטפו את עורפו ומשם עברו אל חזהו עושות את דרכן על גופו הרך במגע מצמרר, היא נצמדה אליו, הכל קרה מהר אבל איטי, זריזות שנראתה על-אנושית ואם זאת רכות איטית, הוא לא הספיק להגיב, ולפתע אחת הידיים תפסה את צווארו בכוחניות בפראיות ,חנקה אותו ואז הוא הרגיש נשיכה מהירה על עורפו, ששתיקה את גופו, הוא השתנק ונפל אחורה.

הוא פקח מעט את עיניו וראה אותה רוכנת מעליו. היא, מי זאת היא? אישה שמעולם לא פגש, הוא עצמו לא ידע מי זו היא.

היא הרימה אותו דרך חולצתו כנגד הקיר. "מה...את עוש...." היא חייכה חיוך וליטפה את צווארו, נשקה לו בעדינות,הוא הרגיש את רוך שפתיה האדומות כדם הוא הביט בה, עיניים חומות בהירות ושיער חום כהה גולש על כתפה ועורה לבן כסיד, היא הרגיע אותו לאט ליטפה את צווארו ברכות,  לשנייה פניה היו כה רכות ומרגיעות, אך שנייה אחרי היא חייכה חיוך חושף ניבים חייתיות ופתחה את פיה לרווחה כאריה השואג לאחר שתפס את טרפו, בתנועה זריזה כמקודם היא נשכה את עורקו.

הוא נאנק מכאב ועצם את עיניו,  זה כל-כך כאב, כסכין המשספת את הצוואר, אך נעים, מעין חום מענג. היא גנחה והוא נאנח בכל פעם שהרגיש את גלי החום המכים בעצביו, כדי לרכך את הכאב.

הוא ניסה להבין מה קורה, אך מחשבותיו כאילו התנדפו לאט-לאט עם הדם ההולך ומתמעט בגופו. "לא...די..." הוא גנך וניסה להתנגד, "ששש...." היא הניחה את אצבע בעדינות על שפתיו.

עברו להן כמה דקות.

גניחותיה הדהדו בכל חללי הבניין, הרוח השיבה לה בצרחות, לא נותר בגופו הכוח להיאנח ועד מהרה כבר לא הרגיש דבר. היא שלפה את ניביה מצווארו , פיה מרוח דם אך אף טיפה לא נגעה ברצפה, היא עשתה זאת מהיר, יסודי ונקי, היא עזבה אותו והניחה לו לקרוס אל הרצפה הקרה והאפורה, הוא פגע ברצפה ופלט את מעט האוויר הנותר בריאותיו. היא עמדה מעליו מחתה את הדם משפתיה. עיניו נעו מעלה אליה, מבטה היה קר כקרח.