"כן, בטח", עניתי בשליפה מהירה כאילו הרגע יצאתי ממערבון ספגטי בולונז, "בוודאי שאני אטפס על הר בשבילך".
נשים היום כבר לא מסתפקות במילים כנות, או לפחות כנות בפוטנציה. כיום הדיבורים יצאו מהסטייל ופינו את מקומם למעשים. "תעשה את זה וזה וזה וזה ואז אני אוכל לדעת כמה אתה אוהב אותי באמת".
ביום שהנשים גילו שמעשים אי אפשר לזייף נגזר עלינו הגברים אבדון.
לאחר כמה ימים מצאתי את עצמי על הר, מטפס.
אני לא זוכר את מקבץ האירועים שהתחולל במהלך אותם ימים, הכול עדיין מטושטש במקצת, אך מצאתי את עצמי פתאום עם תיק מלא בבגדים חמים, שש ליטר מים ונעלי טיפוס מקצועיות. והעובדה הפשוטה הייתה פרוסה לפני כמו שוק לילה בתאילנד, אני, הר, טיפוס, גשם וקור, הכול התערבב לו יחדיו ויצר עיסה ענקית של ייאוש אשר זעקה לשמים, "למה?".
דמיינתי כיצד אבי צוחק עלי ממרומים, הוא ודאי יושב לו שם עם כמה מלאכים משחק פוקר עם סיגר עבה בפיו, מצביע עלי ואומר, "תראו לאן הידרדרנו, בימים שלי קנית לאישה פרח והיא הייתה שלך, אמרת לה שאתה אוהב אותה ואור חמים בקע מעיניה. היום אנשים קופצים מבניינים, צונחים ממטוס, נלחמים באריות ומטפסים על הרים, כמו הבן שלי, וכול זה בשביל להגיד, "אני אוהב אותך", כנראה שבימים המודרנים הטכנולוגיה משוכללת מידי בשביל מכתב או שיר".
חשבתי על כך, בעודי מטפס על עוד סלע חלקלק כמו לשון של עורך דין, פעם היה מספיק לכתוב לאהובתך שתעשה הכול בשבילה, תטפס על הר, תחצה נהרות ותקטוף לה את הירח, והיא הייתה מדמיינת אותך עושה זאת וליבה היה מתמלא באושר, רק עצם המחשבה, רק בעזרת הדמיון. אך כיום עם נשות האלפיים, דמיון אינו נמצא בלקסיקון, דמיון היא יכולת שלא מאושרת בגרסה החדשה, דמיון הוא האויב. מה שלא רואים לא קיים.
אז טיפסתי.
אהובתי גם בחרה בשבילי את ההר, כמה נחמד מצידה, היא פשוט דאגה לכך שלא אטעה ואבחר באיזו גבעה אומללה המייחלת להיות הר בחלומותיה. היא בחרה לי הר אמיתי, הר גברי עם שערות, הר הררי.
"כשתגיע לפסגה", היא אמרה לי בעיניים בורקות מאושר או נבזות, "תחשוב עלי, תחשוב עלינו מאמי".
היא ארזה לי אפילו כמה נשיקות לדרך, אותן זרקתי בעצבים כבר לאחר העלייה התלולה הראשונה.
כשהגעתי לאמצע הדרך, גופי מותש ומחשבותיי אובדניות, נדהמתי לגלות בקתה קטנה מעץ באמצע שום מקום. הצצתי פנימה בזהירות, מביט ימין ושמאל אך איש לא התגלה לעיניי, הדבר היחיד שהבחנתי בו הוא הקיר.
הקיר היה מוצף במאות דפי נייר שכיסו אותו כמעט לגמרי. התקרבתי במקצת וקראתי חלק מהם.
"השניצל מצוין והיחס חם, מומלץ ביותר".
"לכול הישראלים, כאן ניתן למצוא מקלדת בעברית".
"נשבר הזין כואב הראש, עד מתי ההר המחורבן הזה מרץ 03".
בדיוק כשסיימתי לקורא את הדף האחרון, שמעתי את קולה מאחורי.
"למה שלא תכנס", קולה היה כה רך ונוגה, לכן אפילו שהיה פתאומי מאוד הוא הצליח להרגיע אותי.
"מצטער", אמרתי נבוך, "חיפשתי מקלט מדיני מהגשם"
היא צחקה, חיוכה מציף באור מסנוור את החדר, ומבלי שאמרה מילה נוספת, הגישה לי מרק עוף חם, על השולחן העירום.
ישבנו כך במשך שעה, אני אוכל מהמרק ומביט בה לחלופין, והיא רק מביטה בי. לא הצלחתי להוציא הגה מפי, גופי עדיין התאושש מהמסע הנורא אליו אותו גררתי, ויופייה המיוחד, השונה הקשה עלי אף יותר.
לבסוף נשברתי, "את לא תוהה מדוע אני כאן?" שאלתי.
"כבר אמרתי לי", היא ענתה בחיוך שמדמיינים רק בספרים.
"לא, התכוונתי, את לא תוהה מדוע אני מטפס על ההר הזה?", ניסיתי שוב להתחיל בשיחה.
"לא, אני כבר יודעת", היא ענתה בנחרצות.
"באמת?", שאלתי מופתע.
"כן", היא השיבה, "מאז שפרסמו את הכתבה המטומטמת הזו בלאישה על איך לדעת שהגבר שלך אוהב אותך באמת בעשרה וחצי שלבים, אני פוגשת פה הרבה גברים עם מבט של כאב מהול בשנאה בעיניים".
עכשיו היה זה תורי לצחוק.
"אני לא באמת שונא אותה", אמרתי מנסה להשיב ברצינות הראויה, "האמת היא שאני מבין אותה באופן מסוים. היום למילה אין משמעות אמיתית, כל גבר נהיה שחקן שייקספירי ולומד איך לזייף מונולוגים שלמים על אהבת אמת, שבעצם אין לו חצי עניין בכך, אז איך אישה יכולה לדעת באמת ובתמים אם הגבר שלה אוהב אותה".
"שולחת אותו לטפס על הר?", היא ענתה בציניות שכל כך אהובה עלי עד אשר גרמה לליבי להחסיר פעימה.
"אני יודע שזה נשמע ילדותי ודבלי", ניסיתי לשכנע את עצמי יותר מאשר אותה, "אבל יש בזה הגיון מסוים".
"זה כול העניין", היא השיבה וראיתי כיצד גופה מתקשח מרצינות, או משליחות, "באהבה אין שום הגיון, מעשים לא מראים על רגשות. אז תטפס על הר בשבילה, מה זה יוכיח? שתאהב אותה למשך כל חייה, שתעריך אותה, שתהיה שם בשבילה ברגעים שהיא צריכה אותך יותר מכול, ממש לא. הדבר היחיד שתשיג מכך הוא שרירים תפוסים יותר מקו טלפון של משטרת נתניה. אתה אמרת שמילים הם נחלת העבר, הם כבר לא באופנה, זו הטעות הכי גדולה שלנו. מעשים הם נחלת האדם הקדמון, אז באמת היית צריך לטפס על הר או לצוד דינוזאור כדי שהאישה תהיה מרוצה, אבל מאז התקדמנו, אומנם לא הרבה אבל בכל זאת. מילים אשר יוצאות מהלב הם הכול, הבעות פנים ברגע שאתה אומר אותן מסגירות אותך בשנייה. נשים ידועות להבחין, לא שכחנו את זה, תאמין לי אישה יודעת את האמת על הגבר שלה, היא יודעת".
נשארתי דומם למשך זמן מה. לפעמים יש רגעים בהן את מרגיש שפיצחת את סוד החיים, זה לא קורה הרבה פעמים ולא להרבה אנשים אך בשל כך הם כה מיוחדים, וניתן לזהות אותן בקלות. באותו הרגע הכול היה ברור לי, ולא היה לי ספק לגבי מה עלי לעשות ממש ברגע זה.
"אני אוהב אותך", אמרתי, בטוח שזה הדבר הכי טיפשי, רומנטי, אידיוטי, אמיץ, חסר הגיון אך אמיתי שניתן היה לומר.
"אני יודעת", היא אמרה לי בקלילות, "הרי באהבה אין שום הגיון".
