2003\12\03---11\24
התפתחויות
אבי 12\03
הגינה החלה ללבוש צורה. האי נחפר באמצע ודופן ביריעת פלסטיק\גומי מיוחדת. סביבה הונחו סלעים קטנים. וחצץ. באמצע, לאחר שיצקנו בסיס חזק ויציב הנחנו עמוד שעליו יעמוד האי. את האי עדיין לא הבאנו. כל השטח סביב טושטש באמצעות חצץ כהה. כשבפינות הוצבו עמודים גדולים. מהעמודים השתלשלו בינתיים כבלים כלפי מטה. הם אמורים להחזיק את האי. כבר הצמדתי אליהם את שלטי ההכוונה: צפון, דרום, מזרח ומערב. השבוע אמורה להגיע הרשת שתרד כלפי מטה כמו רשת קורים ותחזיק בתוכה כוורת דבורים. בגן הזה לא יהיו נמלים. מכל עמוד יצא כעין ערוץ של נחל אל האגם שבאמצע. גם השלט של הגן הוכן ואהבתי אותו. רשמנו עליו : על מה עומד העולם ? זה יהיה שם הגן.
בעסק עצמו עבדנו על האי. בסיסו הוכן ממסגרת של מוטות ברזל חזקים, צורתו אסימטרית כמו אמבה. על מסגרת הברזל והחיזוקים הונחה תשתית עץ. את האי נרכיב יום לפני האירוע במקום עצמו. ועליו נניח את הסלע הגדול שכבר היה בעסק. ובראש הסלע בשקערורית מיוחדת שחצבתי יונח עץ הבונסאי שצמח אל השמיים. העציצים עם השיחים כבר הוכנו וטופלו בידיים אוהבות. הספסלים נבנו בידיי שלי. כמו גם הגשר מהיבשה אל האי. כמעט הכל מוכן.
"אם כלום לא ישתבש הגינה שלנו תככב." אמר אדיב, לבוש בחליפתו המלוקקת והיקרה.
"אדיב, אסור לנו לזלזל במתחרים. עוד שבועיים הפתיחה וחמישה ימים לאחר מכן יהיה השיפוט. יש לנו מתחרים קשים. צריך עוד לעבוד." אדיב קצת זלזל במה שאמרתי.
"אבי רד ממני. תעשה טובה. ביקשת ארבעים אלף, קיבלת ארבעים אלף. ביקשת פועלים, קיבלת פועלים. עכשיו אני מבקש את הגביע. מה אתה אומר?" אדיב אפילו לא חיכה לתשובה ממני.
נכנסתי למשרד וניגשתי לאיריס "איריס, אולי אלה התקשרה. היא צריכה להודיע לי אם יש לנו בדיקה." איריס הושיטה פתק אלי. קראתי את מה שכתוב: אבי הבדיקה בשעה שלוש וחצי מאלה. ולמטה הייתה חתימה של איריס. לאבי בהצלחה.
היה עוד זמן ולכן לקחתי את הרתכת, כמה חתיכות מתכת וכמה לוחות עץ שחתכתי והקצעתי מראש, ויצאתי להכין את הכוורות, הייתי חייב להזדרז כיוון שצריך להכניס את החלות והדבורים. והללו חייבות להסתגל לכוורת שלהן. לא שמתי לב איך הזמן עובר. מסכת ריתוך על פני ואש לפניי. חתיכות ברזל לבשו צורה. בניתי את הכוורת כמו צינור. זכרתי שראיתי בתוכנית טלוויזיה שילידים באחד האיים מייצרים את הכוורות כשהם חוצבים בתוך גזע עץ עגול ותולים אותן בשכיבה. מקדימה יצרתי את הפתח שדרכו יכולות הפועלות לצאת, מאחור יצרתי את הדלת כדי להוציא חלות דבש אם צריך. ומלמעלה הכנתי להם כוס שקועה מיוחדת שאליה ניתן להכניס מי סוכר מבחוץ אך הן יכולות לשתות את התרכיז מבפנים. צריך לזכור שלא בכל העונות יש פריחה מלאה. במיוחד לא בבאר שבע המדברית.
הייתי כל כך שקוע בעבודתי שלא הרגשתי את איריס קוראת לי. אך לבסוף הרגשתי בידה על כתפי. "אבי, אתה צריך לנסוע לבדיקה." היא צעקה אלי. הורדתי את המסכה מעל פני וחייכתי אליה.
"תודה איריס. את מלאך." איריס חזרה למשרד ואני קיפלתי את הציוד. שם בצד את ארבעת הכוורות שזקוקות היו כעת, רק לליטוש סופי. פשטתי את הסרבל וניגשתי לטנדר.
אדיב נופף בידו אלי להתראות, הוציא את ראשו מהחלון וצעק: "לחיי הניצחון."
נכנסתי לטנדר מבלי לענות לו. לא היה לי מה להגיד. נסעתי מלווה חששות לבית החולים. בדרך עלו לעיני השבועיים האחרונים מאז נכנסה חווה לחיי במובן המלא של המילה. זה לא ששכבתי איתה מאז הפעם ההיא. התביישתי במה שעשיתי. הייתי מרוצה וגאה במה שעשיתי. איני יודע איך אפשר להיות גם מבויש וגם גאה. אך כך הרגשתי. זרמים שלא הכרתי כאילו הובילו אותי אחר כך לאלה. איתה הייתי גאה, מאושר, נפעם... אבל היא נעלמה אחר כך ליומיים וכשחזרה, שלחה אותי לסלון. דאגתי לה כשנעלמה. חששתי לה כשנעלמה. רווח לי כשחזרה למרות שנזרקתי אל הסלון. עדיין לא אמרתי לה ששכבתי עם חווה. הייתי צריך אומץ.
11\24
אלה חזרה ביום ראשון בערב, כבר באותו יום ישבתי ליד קן הנמלים שלי מנסה לשאוב אומץ לספר לה כשתחזור. אך היא לא רצתה כלל לדבר, היא שלחה אותי לסלון. הרגשתי שהיא בעצמה אינה שלמה עם מה שקורה לה. למחרת חזרתי לקן הנמלים. המסר שהן מסרו לי היה: תמסור לה. תן לה כלים נוספים כדי לשקול את ההחלטות שלה.
************************ ************ ****************
לנו היה ברור שאלה יודעת שאבי שכב עם חווה. אך הדברים לא סופרו לה על ידי אבי. הכל היה מזימה שלה. אלה הייתה מוכרחה לשמוע את הדברים מפיו, ולא ממישהו אחר. גם לנו יש עוד עבודה רבה. חלק ממנה התחלנו להכין כבר קודם לכן, אנחנו מהמתכוננים.
***************************** *****************************
רציתי לכסוס ציפורניים אך כיוון שאף פעם לא עשיתי זאת גם הפעם לא. רציתי ללבוש מסכות, אך לא יכולתי להסתיר את פני כשאלה תשמע מה עשיתי לה. אני יודע שגם חווה שותפה איתי בבגידה. וגם חווה בטח חוששת, חשבתי. החלטתי לנסות להכין ארוחת ערב טובה לאור נרות ולספר לה.
הגעתי מוקדם מהעבודה לאחר שעברתי בסופר וקניתי מצרכים. בדרך כלל אלה היא הקונה מצרכים. נכנסתי למטבח והתחלתי עמל על הארוחה. היא צריכה להיות נוחה, נעימה, קלה, ולא מכבידה. הלכתי למדף ספרי הבישול של אלה ובחרתי מתכון של אורז מתובלן בזעפרן ואגוזים, ונתחי עוף מגולגלים סביב פטריות קצוצות גס וביצה קשה. מושרים בשמן זית ואפויים על מצע האורז המבושל. הכנסתי בקבוק של יין אדום למקרר. גם אני יכול ללמוד כשצריך. הרגשתי שאני עושה את המקסימום. הלכתי להתקלח אך הדלקתי את הדוד קודם, כדי שיהיו גם מים חמים לאלה. לא רציתי שמים קרים במקלחת יקלקלו לנו את השיחה שכל כך חששתי ממנה.
אלה
אני לא יודעת אם קשה לאבי לישון בסלון. אך לי הלילה היה קשה מאוד. רק חזרתי מים המלח ביליתי יום מדכא בעבודה, לא שמה לב מה קורה בכלל. הנחתי את התיקים שעליהם עבדתי בצד. ורק חיכיתי לחזור הביתה, לאבי. להראות לו שאני בסדר, להראות לעצמי שהוא בסדר, שיש בכלל אבי, שהוא שם למעני. אך כשהגעתי והוא קיבל אותי עם הצלי הטעים שלו, ולמרות קבלת הפנים האוהבת שלו החלטתי שעוד לא נפתרו העניינים. ביקשתי ממנו שישן בסלון למרות שרציתי שיחבק אותי. שיקח אותי שוב למיטה. שיחדור אלי כמה ואיך שהוא רוצה. אבל משהו עצר בעדי. העדפתי למרות הכאב עוד כמה ימים של ניתוק גופני כדי לחשוב. אני כבר לא רציונלית.
גם היום, יום שני, ואני מסתכלת ביומן הפגישות שלי עשרים וארבע לחודש דצמבר. לא אין יום הולדת או יום נישואין. סתם יום שאיני רוצה בעצם לראות אף אחד. אבל אני רוצה לראות את חווה. למזלי כיוון שזה היום הקבוע שלנו. לא קבעתי פגישות ולכן אני פנויה בשבילה. יש לי שני חלומות לספר לה. מעניין אותי איך היא תפרש אותם.
אספתי את התיק ויצאתי מהמשרד. הלכתי ברגל מהמשרד לגן הציבורי מול המסגד של הבדואים. כבר המון שנים הוא מהווה סלע מחלוקת. המוסלמים רוצים אותו, העירייה הקימה בו מוזיאון. אף אחד לא מוותר.
התיישבתי על ספסל וחיכיתי לחווה שתגיע. השמש שפכה קרניים חמות ומלטפות. ולכן עצמתי את עיניי, מתמכרת למגעה. נשיקה על צווארי העירה אותי. חיבקתי אותה בחום ואהבה. "חווה אהובתי." חייכתי אליה, פיניתי לה מקום לידי. מזיזה את התיק לצד השני של הספסל.
"מקווה שלא איחרתי." חיוכה של חווה אלי היה מלווה חששות. ראיתי זאת על פניה. היה קשה לה להסתיר. היה קשה גם למחוק את העיניים האדומות מבכי שלה. או את לבושה המרושל, המקומט.
"לא יקרה שלי, לא איחרת. וגם אם כן, אני מוכנה לחכות לך." עודדתי אותה. הייתי זקוקה להתפרק בזרועות מישהו או מישהי במקרה הזה. חווה התיישבה לידי, נשענת עלי. אני, לחוצה לספר לה, לא שאלתי אותה לשלומה כלל. ישר התחלתי להמטיר עליה את מועקותיי. "חווה, אני לא יודעת מה לעשות. מצד אחד אני כלבה, וכבר התרגלתי להיות כזו. מצד שני, פתאום היה לי טוב עם גבר. אומנם גבר שאני מזלזלת בו, אבל גבר. משהו שלא חשבתי שיכול לקרות." חווה הביטה בי בתשומת לב, אך לא פתחה את הפה. "חוץ מזה יש לי אותך, ואני לא רוצה לאבד אותך." אחזתי בידה של חווה בכוח. "תייעצי לי מה לעשות, בבקשה חווה אני לא יודעת כבר כלום. אני כבר לא כל כך חכמה."
מבטה לא עזב את עיני והיה כן וישיר כשאמרה. "אם אבי היה שלי, לא הייתי מוותרת עליו. הייתי מוכנה להיות האישה הקטנה שלו. העיקר שישאר כמו שהוא." את הדברים אמרה חווה בשקט, בחשש.
"אני רוצה לספר לך חלום." הפסקתי אותה. אולי החלום ופירושו יעזרו לי להגיע להחלטות. "במשך היומיים האחרונים היו לי שני חלומות. בשבת חלמתי על גברים בפרצוף ילדים שדוחפים לי צינור וענק מציל אותי מהם. כשהצינור בידיים שלו לפתע צומחים מהצינור עצמו פרחים ומכל נקודה בה יש פרח, יוצאת גם טיפת זרע." הסתכלתי עליה מחכה לראות מה היא תגיד.
"איך הענק נראה?" היא שאלה. הזדקפה ולא נשענה עלי יותר. עיניה נצצו בסקרנות.
"הייתה לו מסכה. אבל הגוף שלו שרירי. הוא העיף את כולם לכול הרוחות."
חווה חשבה דקה ושאלה אותי "את מכירה את הסיפור על הענק וגנו?" הנהנתי שכן. "אז את זוכרת שלענק היה גן אך כיוון שגירש את הילדים הציפורים הפסיקו להגיע והגן פסק לפרוח. אני חושבת שהענק הוא אבי. הוא זה שמעבד את הגינות. הגברים הם הפחדים שלך והסיוטים ממה שקרה לך. לדעתי קצת התבלבל לך הסיפור. אבל העיקר הוא שאבי מראה לך שצינורות יכולים לשמש גם למטרה יפה וטובה בידיים אוהבות. הזרע שראית שיוצא מכל נקודת פריחה. אני חושבת שזו התקווה שלך לתינוק. ודווקא מהענק ולא ממישהו אחר. הוא זה ששומר עליך. מגונן עליך. כנראה גם את צריכה הגנה. ולכן יצרת אותו ענק. על אדם. אבי מגיש לך פרחים, מראה לך מה הצינור שלו מסוגל. הוא מסוגל גם להזריע אותך. להפרות אותך. אם רק תתני לו." חווה סיימה לפרש לי את החלום. כל הדברים שאני חששתי לפרש כך. היא פירשה. אומנם פסיכולוגיה בגרוש, אבל הכל אמת. ליטפתי את ידה.
"את כל כך צודקת, אבל אני עדיין מפחדת. משהו לא נותן לי לעשות את הצעד." התרווחתי מעט על הספסל והוצאתי בקבוק מים מינרלים. "קחי, תשתי קצת." חווה שתתה, ניגבה את הפיה והחזירה לי. "אנחנו מתנשקות פה לפה, ואת מנגבת את הפיה?" צחקתי, אך חווה משכה כתפים. "אני רוצה לספר לך עוד חלום שחלמתי הלילה."
"חכי, עכשיו תורי. גם אני חלמתי חלום הלילה." חווה לא נתנה לי לפתוח את הפה והמשיכה לדבר. "בלילה, אני לבד בחוץ. מתרוצצת בחלוק שינה לבן. ואף פעם לא היה לי כזה. כוכבים מאירים בשמיים. ואני הולכת מבלי לדעת לאן. פתאום אני מגיעה למדרגה. מסתכלת למטה ורואה המון חרקים. נבהלתי, פחדתי שהם יטפסו עלי. זה לא שאני נגעלת מהם, אבל שיטפסו עלי? לא יכולתי לזוז מהמדרגה ולא יכולתי להזיז את מבטי ממה שקורה למטה." הרגשתי שאני נופלת. גם אני חלמתי חלום זהה. אחזתי בידה של חווה חזק מידי כנראה כי... "אלה, את מכאיבה לי."
עזבתי לה את היד. "סליחה, אבל היה לי חלום דומה. גם אצלך פתאום כל החרקים התחילו להסתדר בשורות?"
"כן. והשורות הפכו לאותיות. והאותיות למילים." חווה התפרצה. "ובראש הובילה מין נמלה ענקית, היא זו שיצרה את השורה שהפכה למילה. כאילו היא מפקדת על כל החרקים."
"כן והיה כתוב שם: אסור לוותר." המשכתי.
"לא רק נמלים יודעות." אמרה חווה בחולמניות.
"לאהוב." סיימתי את מה שהיה כתוב בחלום. כתוב על ידי נמלים וחרקים נוספים. הסתכלתי בפחד על חווה. "מה את חושבת על זה, שתינו באותו לילה, אותו חלום?"
קיוויתי שחווה תגיד שזו השראה מחשבתית. קיוויתי שהיא תגיד שהקשר שלנו חזק. קיוויתי שהיא תגיד לי, אל תדאגי. אבל לא, חווה אמרה: "אני חושבת שהנמלים ממש אוהבות את אבי. אני חושבת שיש קשר אמיתי בינו לבין הנמלים. אני חושבת שאבי לא משוגע. ואני חושבת שהן רוצות לרמוז לנו שאסור לאבד תקווה, ואם נמלים יודעות לאהוב. ואם הן יודעות איך לאהוב את אבי. גם את צריכה."
חווה סיימה לדבר. ועוד לפני שהספקתי לשאול אותה, ולמה גם לך היה אותו חלום? שמענו חווה ואני זמזום אדיר. מולנו על הרצפה הופיע טור ארוך של נמלים ומעליהן ענן קטן של דבורים. איכשהו לא חשנו פחד. אני לא יודעת להסביר את הדבר. אני חוששת בדרך כלל מדבורים. טור הנמלים התפצל לשניים וכמות של נמלים יצרה על הרצפה כמעין חץ. כאילו הן אומרות: תלכו בעקבות טור הנמלים וענן הדבורים. הרגשתי כמו משה שהלך לפניו עמוד עשן.
"אלה, אולי נלך בעקבות הטור. יש לי הרגשה שהם רוצות להראות לנו משהוא." חווה לקחה את ידי ועזרה לי לקום. הרגשתי שעומס האירועים המוזרים מחליש אותי. אני לא רגילה לפראנורמלי. הלכנו בעקבות החרקים עד לפינה מאחורי שיחים. פינה חבויה. שם בפינה פרחו שני פרחי חלמונית גדולים וצהובים והבהיקו לאורה של קרן השמש שחדרה. שניים לבד. ניגשנו אחוזות ידיים אל הפרחים והתכופפנו, כיוון שמשהו הבהיק ליד כל פרח על הרצפה.
"אני מתה." אמרתי. "טבעות. שתיים." הסתכלתי על חווה. גם היא הופתעה.
אבי
אלה הגיעה בערב נרגשת, אך לא אמרה ממה. "אני בבית." היא קראה אלי. "יש ריח טוב."
"כן ארוחת הערב עוד מעט מוכנה." הגשתי לה מגבת נקייה ואימונית ושלחתי אותה להתקלח. לא ידעתי האם היא מוטרדת עדיין מכל האירועים האחרונים או שסתם היא במצב רוח מוזר.
אלה יצאה נקייה ורעננה, פיזרה את שערותיה השחורות והארוכות תוך כדי הליכה במין תנועת ראש שאהבתי כל כך, טיפות מים בודדות עוד ניתזו ממנה. הגשתי לה מגבת נוספת. "את עדיין רטובה, אני לא רוצה שתתקררי." אלה חייכה אלי חיוך מתוק. אלה חייכה אלי חיוך מתוק? כן, חיוך שאף פעם לא ראיתי אצלה.
"בוא נלך לאכול, אני רעבה. מה הכנת?" אלה ישר ניגשה למטבח, ראתה את הנרות הדלוקים מסביב ונשארה בפתח המטבח. "לכבוד מה המסיבה?" היא הסתובבה אלי. "יש לך יום הולדת או שקיבלת קידום אצל אדיב. אה, אני יודעת. זכיתם בתחרות."
"לא אלה. שום דבר ממה שאמרת אינו נכון." עברתי על פניה. מזגתי לשתי כוסות יין אדום קריר והגשתי לה כוס. "אני חושב שיש לנו על מה לדבר. יכול להיות שאני מנסה לשחד אותך עם ארוחה רומנטית. אולי כי אני חושש איך שתגיבי ממה שיש לי להגיד."
אלה הביטה בי לאחר שלקחה לגימה גדולה. סימני שאלה נראו בעיניה. "נו, בוא קודם נאכל קצת ותוך כך כדי נדבר." התיישבה לשולחן כאילו אמרה: שרת אותי, פנק אותי. הגשתי לה צלחת שהשתדלתי שתהיה מעוצבת עד כמה שניתן. נתחי העוף המושרים, מגולגלים סביב פטריות וביצה קשה ואפויים על מצע של אורז בזעפרן ואגוזים. ומלמעלה פיזרתי קצת עירית קצוצה. אלה הסתכלה על המנות שהבאתי לשולחן. פיה נפער והיא לא יכלה לדבר לדקה או שתיים. אף פעם לא הכנתי אוכל מעוצב. "אתה הכנת את זה? כי אם כן, תפסיק לעבוד אצל אדיב ותפתח מסעדת גורמה." אלה התנפלה על האוכל, וחתכה עם הסכין את גלילת העוף. הכניסה לפה פיסות מהאוכל ונאנחה בהנאה.
ניצלתי את ההזדמנות שאלה נהנית מהאוכל ואמרתי: "אלה, שכבתי עם חווה לפני כמה ימים, לפני ששכבתי איתך. אני מצטער." אפילו לא הסתכלתי אליה. השתדלתי להוציא את הדברים מתוכי כמה שיותר מהר כי אחרת לא הייתי מצליח. הסתכלתי על האוכל בצלחת שלי ופחדתי להרים את הראש.
"אני יודעת!"
עדיין לא הרמתי את הראש. לא עיכלתי את מה שהיא אמרה. "לא התכוונתי שזה יקרה אבל... את יודעת? ממתי את יודעת? מי סיפר לך?" לקחתי לגימה של יין, אולי אקבל ממנו כוח.
"אני ביקשתי מחווה שתשכב איתך. לא האמנתי שאתה תסכים לעשות את זה. חשבתי שאתה בכלל לא מיני. תראה אני צריכה להכריח אותך לשכב איתי. אתה אף פעם לא באת אלי מרצונך."
"את אף פעם לא רצית אותי מרצוני. תמיד רצית רק כשאת רוצה. ואני קיבלתי אותך כמלכתי, כנראה שחששתי ממך."
"לא, גם אני אשמה. אני קצת סירסתי אותך. דרך אגב אני יודעת גם שגילת על חווה ועלי. אבל. אני לא מוכנה לוותר עליה. אז אם יש לך מה להגיד על זה, תגיד עכשיו." היא הסתכלה עלי והרגשתי איך מבטה מחורר בי חורים של אי ודאות.
הסתכלתי עליה חזרה. "אלה את המלכה שלי ומותר לך לעשות מה שאת רוצה. לא מפריע לי שאת עוד עם חווה. היא נפלאה." בכלל לא עלה לדיון מה יקרה ביני לבין חווה ואני הבנתי שאלה סולחת לי.
"עכשיו אם אתה עדיין חושק בי אני אשמח להיות שלך." לחשה אלי אלה. שוטפת את פיה בלגימה אחרונה של יין.
************************* ************* ****************
הם בילו כל הלילה במיטה. ביחד. מחובקים. הספה חזרה להיות ריקה בלילות. אלה אהבה את אבי בלילה, הראתה לו ולעצמה שיש צדדים יפים במין גם בין מינים מנוגדים. אבי שיתף פעולה ורצה בכל מה שחווה רצתה. שניהם ידעו שלא לשם עשיית ילדים הם אוהבים באותו רגע. שניהם ניחמו האחד את השני. בין לבין, אבי שאל אותה על כאבי העבר שלה. והיא סיפרה לו איך היא כבר לא מפחדת מצינורות שחורים שיחדרו אליה. היא לא רצתה צינור פלסטיק בתוכה. אבל רצתה מאוד באבי עם האבר הגלילי שלו בתוכה. שיזרע בה פרחים באחד הימים.
חווה הסתפקה בשבועיים הללו, באלה שלה, רק בימים שלהן ביחד. ואת אבי היא ראתה רק כאשר עזב את גינתה עמוס בציוד הגינון שלו. היא חששה לגשת אליו. כמהה לו. בכתה על כריתה בלילות. וחשבה כל הזמן. למה גם לי הנמלים נתנו טבעת. האם רק בגלל שגאלתי אותו לכאורה מבתוליו, כמו שאלה אמרה?
ואנחנו כמובן ידענו למה.
*********************************** ****************
12\03
הגעתי למרפאה. מיד ראיתי את ראשה של אלה מבצבץ מעל כל הראשים. היא גבוהה המלכה שלי. ניגשתי אליה ונשקתי לה על שפתיה. היא נענתה לי בנשיקה ארוכה. איזה הבדל בין שתי הפעמים בהבדל של כמעט חודש. אז הייתי עבד, היום אני נסיך.
נכנסנו לרופא. "שלום דני." אמרתי. אלה חייכה אליו. התיישבנו. הפעם אצבעותינו היו שלובות. דני ראה וחייך לעצמו בשקט.
"אני מבין שהכל בסדר אצלכם. ליבנתם כמה בעיות. ואתם רגועים. האם קיימתם יחסים כמו שסיכמנו?"
הוא הסתכל עלי, כנראה הבין שקשה לי לשקר. "לא, לא קיימנו." אמרה אלה במקומי. דני הופתע. "מצטערת, בימים של הביוץ נאלצתי לבלות בקונגרס של רואי חשבון." שיקרה אלה. אבל אני הבנתי אותה. מה היא כבר יכולה לספר לו, שכמה לילות קודם לכן הזדיינו ואז היא נבהלה וברחה?
דני העביר מבטו בין שנינו. "הייתי מצפה שגם אבי יסע איתך בימים כאלה. אי אפשר להחמיץ הזדמנויות כשרוצים ילדים." דני נשמע קצת כועס. "טוב, בואו נקדם עניינים. מתי אמור להיות לך מחזור?"
"לדעתי, מחר מחרתיים." ענתה לו אלה. ואני ישבתי על הכסא בשקט, לא היה לי מה להתערב.
"אז נצטרך לדחות את הזריקות להגדלת הפרשת ביציות לאחר המחזור שלך. בואי נגיד לאחד עשר, שנים עשר לחודש." דני הביט ביומן שלו. "אני קובע לך תור לזריקה. ומבקש שתבואי." הוא רשם דברים על אישור רפואי והגיש אותו לאלה. "אני מקווה שהזריקה תעזור. אך אם לא ננסה שיטות אחרות."
הודינו לדני ויצאנו מחדרו. חזרנו לחדרנו והמשכנו לעשות את מה שבזמן האחרון נהנינו לעשות. להיות ביחד. לספר סודות מהילדות. והיה מה לספר.
