2003\12\10
הריון
הקאתי את הנשמה. חשבתי שאולי אני צריכה להודיע בגן שאני לא מגיעה. אבל כיוון שלא היה לי חום או שלשולים העדפתי ללכת לעבודה כרגיל. לבשתי את הגינס שלי זרקתי מעל גופיה סוודר עבה מאוד ויצאתי ללא מעיל. זכרתי שצריך לפתוח את המים במערכת ההשקיה למרות החורף. כבר כמה ימים שלא ירד גשם.
הכביש היה עמוס משום מה והתברר לי בהמשך שתאונה קטלנית היא הסיבה. שיירת המכוניות השתרכה באיטיות עד שעברתי את התאונה. אמבולנס עמד ופרמדיק העמיס אלונקה לתוכו. בתוכה שכבה בחורה שנראתה מאוד בהריון. ליד המכונית על הכביש שכב בחור צעיר שכנראה נפגע עד מוות. נראה מת בהחלט, אחרת היו מפנים אותו. אך הם לא פינו אותו אלא מתחו סביבו סרט צהוב. המשכתי לנסוע ומעיניי פרצו דמעות השתתפות. בזמן אחרון אני מאוד רגשנית. אני לא יודעת למה. החזקתי חזק את ההגה עד שפרקי ידי הלבינו. שמתי לב לטבעת שענדתי על אצבעי. זכרתי שהנמלים הביאו אותנו, את אלה ואותי אל הפינה עם פרחי החלמונית הצהובים, פרחים שמעולם לא נראו בתוך העיר באר שבע. הם פורחים רק ביער להב וביער יתיר. ואולי בעוד כמה מקומות, אבל לא בתוך העיר. ליד הפרחים מצאנו את הטבעות. טבעת ופרח לכל אחת מאיתנו. כאילו שהחרקים מחתנים אותנו האחת לשניה. ככה החלטנו אלה ואני. התנשקנו וענדנו את הטבעות. הרגשנו כל כך מרוצות. כאילו הנמלים נתנו לגיטימציה ליחסינו.
המשכתי לנסוע באיטיות חושבת איך מאז שבוע שעבר אלה ביקרה גם בביתי. איך שכבנו על אותו שטיח ששכבתי עליו עם אבי. איך אלה ליטפה אותי ברוך שעה ארוכה. מנחמת אותי, מעודדת אותי שאבי מבין שהוא לא יכול להפריד בינינו. קיוויתי שאבי לא מעוניין להפריד בינינו. רציתי גם אותו לידי, בתוכי. כמהתי אליו. לא דיברנו מאז הפעם שאלה נעלמה, וגם אז זה היה בטלפון. אבי חשש להיפגש איתי, ואני לא עודדתי אותו. הוא היה מגיע לטפל בגינתי רק בשעות שבהן הייתי בגן או עם אלה. תמיד בדק לפני. תמיד הקפיד להשאיר עבורי פרח עונתי בעציץ. או שקטף מפרחי הגן שפרחו והניחם בפתח דלתי. כמה רציתי שישאר בעצמו במקום המתנה שהשאיר. אך אלה, אלה המשיכה להיות רכה אלי, מתחשבת, אוהבת. אני אוהבת אותה. אני לא רואה את עצמי נפרדת ממנה. כי אם כן, אני אתפרק לחלקים קטנים מאוד. אני לא כזו חזקה.
הגעתי לגן, החניתי את הרכב בחניה הצמודה לגן והוצאתי פלקטים לתלות אותם על קירות הגן. נכנסתי לגן לקול מצהלות שמחה שקיבלו אותי בוקר בוקר.
"חווה, בואי תראי מה יוחאי עשה על הקיר." קרא לירז בת החמש.
שמחה, העוזרת שלי חייכה ורמזה שזה שום דבר. שמחה עבדה עם אמא שלי. היא מכירה אותי מאז שאני בת עשר בערך. אפשר להגיד שהיא כמו אמא לי. היא ביקשה ממנהלי הגן שאני אהיה הגננת המחליפה את אימי. אני אוהבת אותה והיא אוהבת אותי. למרות ממדיה הנדיבים היא פעלתנית ומלאת מרץ. היא קצת מיושנת ולכן אני חוששת לספר לה שאני שוכבת עם בחורה. שמחה מכירה לי כל פעם בחור אחר, אחד מקרוביה או ממכרי משפחתה. עד כה דחיתי את כולם. כדי לא לפגוע בה אמרתי לה שאני חייבת להתאושש מכל מה שקרה לי וזה יקח עוד זמן.
"לירז, ניתן עכשיו לחווה להיכנס, ורק אחר כך נראה לה. בסדר?" אמרה שמחה ללירז השובבה כמו בן. "חווה התה שלך על הכיור כרגיל." חייכתי אליה בהכרת תודה. למזלי, אני פוגשת ונעזרת באנשים טובים לאורך הדרך שלי, אחרת מזמן הייתי מתמוטטת. גם את אלה ואבי אני מחשיבה כאנשים טובים.
"שמחה, אולי ראית את המסכת. אני צריכה להצמיד את הפלקטים אל הלוח?" שמחה מצאה ללירז פעילות וניגשה להביא לי את המסכת.
"את חיוורת ממי שלי, מה קרה, יש לך חום?" שמחה שמה את ידה על מצחי. ראתה שהוא קר, "אז מה קורה ילדה שלי. למה את חיוורת? שוב לא ישנת בלילה. אמרתי לך שאת צריכה גבר שיטפל בך. את תמיד מסרבת לשמוע. אם תישארי לבד, בסוף תמותי זקנה ומסכנה." שמחה הניחה את שתי ידיה הכבדות על מותניה הרחבות והביטה בי במבט מתריס.
בעוד שמחה מדברת, חשתי שבני מעי פורצים שוב החוצה. רצתי למקלחת והקאתי. שמחה רצה אחרי. מלטפת את ראשי. "מה אכלת למען השם יתברך שמו? אולי מישהו הרעיל אותך, חמסה חמסה?" הניעה את חמש אצבעותיה מול פניי.
"לא שמחה, לא אכלתי כלום. אתמול בלילה תפוח. ובצהרים מרק שגם את אכלת ממנו." שטפתי את פני במים קרים. שמחה הגישה לי מגבת כדי שאתנגב. אך אני העדפתי להשאיר את פני רטובות.
"אם לא אכלת כלום ואת מקיאה, ואין לך חום ואת מקיאה. ואני מבינה שאת לא משלשלת אבל את מקיאה. אז את בהריון." שמחה פרצה בצחוק מרוצה מעצמה. הסתכלתי עליה המומה. בטנה ושדיה הכבדים רטטו מעונג של פתרון חידה.
"שימחה, תגידי לי שזה לא נכון." לא רציתי להיות בהריון. הכי בעולם רציתי להיות בהריון.
"נו ילדה שלי, מתי פעם אחרונה קיבלת מחזור?" שמחה עם הניסיון הרב שלה יודעת מה לשאול. חשבתי וחשבתי. ניסיתי לחשב.
"אני חושבת שפעם אחרונה הייתה בחודש נובמבר, ברביעי. אבל איך. בדרך כלל המחזור שלי הוא בן שלשים וחמישה ימים ורק לפעמים הוא עשרים ושמונה." שמחה חייכה בינה לבינה. היא יודעת הכל השמחה הזו. האימא החליפית שלי.
"רק תגידי לי מי האבא. אני רוצה להכיר את הגבר המאושר." עיניה השחורות כמו שערה שלא הכסיף למרות שנותיה, נצצו אלי בשמחה.
"שמחה, הוא נשוי." אמרתי בשקט. מפחדת מתגובתה.
שמחה הסתכלה עלי לרגע. שוקלת מה להגיד. "את יודעת, קודם נבדוק אם אני צודקת ואת בהריון, אבל בעזרת השם..." שמחה עצרה כדי לקחת אוויר. "חכי עם הילדים. תתגברי על הבחילות לחצי שעה ואני חוזרת עם ערכה לבדיקה." היא הסתלקה כרוח סערה למרות משקלה הלא קטן. שמחה היא רוח תזזית. רוח חיובית ושמחה. מזלי שאמא והיא היו חברות.
עברה עלי חצי שעה לא קלה. שמחה חזרה ובידיה שלוש חפיסות בדיקת הריון.
"שלא יחסר. אם הייתי מביאה רק אחת בטח היית מקלקלת אותה." צחקה אלי ולא הסכימה לקבל ממני תמורה עבור הקנייה. "חס ושלום, ירחם השם. אני אמא שלך. אל תביישי אותי."
חיבקתי אותה ונכנסתי לשירותים לבדוק האם אני בהריון. המקלון הורטב בשתן שלי. נכון שזה לא השתן הראשון של הבוקר, אך אם התוצאה חיובית הרי שאני בהריון. התוצאה הייתה חיובית בריבוע. התחלתי לבכות בתוך תא השירותים.
שמחה נכנסה ללחץ. "אל תבכי ילדה שלי, לשם יתברך שמו יש סיבות לכל דבר. את תראי הכל לטובה. אל תבכי. יש כאן ילדים." ניקיתי את פניי, ויצאת החוצה כאילו כלום לא קרה. לשמחתי. שימחה לא נתנה לילדים להרגיש במתרחש.
"אני בהריון, שימחה. אני בהריון." לחשתי לה. אבל רציתי לצעוק. מכאב, משמחה.
"בואי, בואי נשתה תה. ואחרי שנפעיל את הילדים תספרי לי מה כואב לך." ניגשנו להפעיל את הילדים, הם לא אשמים במה שמסתבך לי בחיי. בהזדמנות ראשונה צלצלתי לאלה וביקשתי ממנה להיפגש אצלי בדירה. אלה לא שאלה שאלות מיותרות והסכימה להגיע.בינתיים הבטחתי לשמחה שאספר לה לאחר כל הבדיקות והסיכומים.
"אני נשבעת לך באמא שלי שאספר לך." הבטחתי לה. התפללתי שהיום יסתיים וכשזה קרה צעקתי אליה מתוך הרכב. "נתראה מחר." לא לפני שהיא נידבה לי תרופות סבתא כדי להקל על הבחילות.
הגעתי הביתה ונכנסתי למקלחת כדי לנקות שאריות שאולי נדבקו אלי. אני מעדיפה להדיף ריח נעים ולא ריח חמוץ. הכנתי כמה כריכים עד שאלה הגיעה. היא נכנסה ותפסה את ידי.
"מה קרה? את נשמעת רע מאוד. ספרי לי, אהובתי."
הובלתי אותה הכורסא והושבתי אותה. אחרת אולי היא תיפול. "אני בהריון!"
אלה הביטה בי רגע ואחר כך פלטה צעקה. "נזכרתי," היא נתנה לעצמה מכה על הראש. "איזה טיפשה אני." הסתכלתי עליה המומה. במקום שתגיב על הבשורה שהנחתתי עליה. היא צועקת נזכרתי. מוזר.
"מה נזכרת, שאני בהריון? מאיפה ידעת שאני בהריון?" אולי היא תתגלה כמנבאת עתידות.
"לא שאת בהריון. מה פתאום, רגע, את בהריון? ממתי?" פיה נפער כשהבשורה חדרה למוחה. ואז היא סגרה אותו בכוח. "עצרי שנייה. אחר כך נדבר על ההריון שלך. אחרת שוב אשכח. נזכרתי מה ברח לי מהראש. כמה שהדבר מהותי וחשוב, כך הוא החליט להעלם לי. הייתי צריכה לקבל בעצמי מחזור לפני חמישה ימים. המחזור שלי קבוע עשרים ושמונה ימים. והייתי צריכה לקבל." פניה לבשו תקווה והיא שלפה את היומן שלה ובדקה. "בחמישי לחודש. אולי יש לך ערכה." אלה נראתה ונשמעה אחוזת אמוק. מבוהלת אפילו. רצתי לתיק והוצאתי את שתי הערכות שעדיין נשארו לי.
"קחי, מהיום בבוקר." הגשתי לה את שתיהן. ניגשנו ביחד לשירותים, אנחנו לא מתביישות אחת מהשניה, וראיתי איך אלה משתינה באסלה על המקלון הבהיר שהפך כחלחל לתוצאה חיובית. אני ראיתי זאת עוד לפני אלה. היא עדיין ישבה על האסלה.
התיישבתי לידה על ברכיי, אחזתי בראשה ונשקתי למצחה. "מזל טוב, את אמא." היא הושיטה את המקלון אל עיניה והתחילה לבכות. בכיתי איתה. שתינו בכינו על שהפכנו אימהות. אך כל אחת בכתה על דברים נוספים.
כשיבשו הדמעות, שטפנו פנים. ניגבנו שרידי דמעות עקשניים וחזרנו לסלון. הכריכים התייבשו להם על השולחן. מזגתי לשתינו כוסות של מיץ תפוחים. כבר אסור לשתות יין, ולמזלנו אנו לא מעשנות.
"אני לא מבינה," אמרה אלה "איך בכלל נכנסתי להריון. בכלל לא שכבתי איתו ביומיים של הביוץ." היא ישבה תוהה, מהורהרת. הייתי חייבת להיכנס למחשבותיה ולקטען.
"אני מאמינה שרוח הקודש לא ביקרה אותך. אז מתי בייצת?" התפלאתי.
"ביומיים שהייתי במלון." אמרה אלה והסתכלה עלי, רואה את המחשבות שרצות אצלי במוח. "לא, לא שכבתי עם אף יפיוף במלון. אני נשבעת לך. יומיים קודם לכן. היה לי המין הכי טוב ומשגע ומעולה ומה שאת רק רוצה, עם אבי. בגלל זה הלכתי. לא יכולתי לשאת את המחשבה, שאני, שיותר משנתיים איתו ואף פעם בעצם לא קיימנו יחסי מין. תמיד אנסתי אותו. פתאום אחרי שהוא שוכב איתי כמו שצריך, ככה אני מתחילה לחשוב: מה אני עשיתי לו עד עכשיו? מה עשיתי לשנינו? אז שאני אלך ואשכב עם איזה פוץ שעובד במלון או מבקר בו?! חווה את מכירה אותי שאני לא כזו. אני גם לא אתבייש להגיד לך אם זה היה נכון. אף פעם לא שיקרתי לך."
"רגע, אז מתי את אומרת ששכבת עם אבי?" רציתי לעשות קצת חשבון.
"ביום חמישי בלילה. ביום שישי בלילה או בשבת בבוקר הייתי אמורה לבייץ. ושכבתי עם אבי אחרי זה רק ביום שני בלילה. כבר הייתי אחרי הביוץ." הסתכלתי עליה וצחקתי. למרות הבחילות צחקתי עד כאב בטן.
"למה את צוחקת? מה את לועגת לי?" אלה התחילה לבכות. ניגשתי אליה והתיישבתי על מסעד הספה שעליה ישבה.
"לא. הרופא לא סיפר לכם שזרע של גבר יכול להחזיק עד ארבע או חמישה ימים ברחם של אישה? כך שאם שכבתם יום או יומיים לפני הביוץ, הרי שעדיין הילד הוא של אבי." ליטפתי את פניה ואחר כך את בטנה. משכתי אותה אחרי אל המיטה המסודרת ונפלנו עליה שתינו. מושכות בגדים אחת מהשניה. מלטפות, מנשקות אומרות מילות אהבה. אך בעיקר מלטפות האחת לשניה את הבטן.
"עכשיו, תגידי לי, הוא זיין אותך פעם אחת וזהו, כבר יש לך תינוק? איך המניאק הזה הצליח?" אלה הסתכלה עלי איך פרצופי מתחיל להאדים. "אל תכעסי, אני סתם צוחקת, אני אוהבת אותו לפתע פתאום. אני הייתי עד עכשיו המניאקית. אבל איך? שמונה חודשים אני מנסה להיכנס איתו להריון, ורק עכשיו? אני כבר בלי גלולות שמונה חודשים, אבל לא אמרתי לו. ותראי, הוא בא אליך כי אני הפגשתי ביניכם ואחרי פעם אחת את בהריון." חזרה אלה על הדברים. "אבל אני עדיין אוהבת אותך." לחשה אלי אלה.
"גם אני." התהפכתי על בטני, נותנת לה ללטף לי את הגב. "לך אין בחילות?" שאלתי.
"לא. תגידי, מה נעשה? צריך לספר לאבי. אולי ניתן לו להחליט מה לעשות. אולי כל אחת מאיתנו תמסור לו לבד שהיא בהריון. נראה איך הוא יגיב." הנהנתי בהסכמה. אני אספר לו כשיחזור הביתה. ואת תדברי איתו מחר.
