במדבר האינסופי נשבה רוח חמימה אחרונה רגע לפני זריחת הירח. מרחבי המדבר מעולם לא נראו לה כל כך גדולים ומאיימים אף על פי שישבה באוהל השקט על שלל מחצלות צבעוניות מעשה ידיה להתפאר. בחוץ בערה מדורה קטנה וריח הגחלים התערבל בריח עשב השעורה, שבעלה הביא הבוקר ממסעו על דבשת גמלו בעת שרכב בשבילי המדבר בעקבות עדרי הצאן בחיפוש אחר מזון ומים. הוא נהג לסחוט את עשב השעורה בעודו טרי עוד בשלבי התפתחותו המוקדמים כצמח, ולבשל על גחלים משקה מהביל המבעבע באש. הערב שלא כמו בערבים קודמים בחר לשבת לבד עם הרהוריו ומחשבותיו, מפליא לנגן עם עלי ומכתש מעץ, שר לאלוהיו שירי קינה חרישים אל תוך הלילה.
היום היה שרב ואת החלון שלה ממלאים שמי בוץ מלוכלכים ורבע שמש עכורה, מאחורי יריעת האוהל המוגפת יורד לאיטו היום ודועך. בלילה יישבר החום ואולי גם ירד גשם היא חושבת מהורהרת, עוקבת אחרי תווי פניו של תינוקה, כל כך יפה עם מבט ערני ועיניים גדולות, עור רך וחיוך שגרם לה אושר. ידו הרכה מגששת על פניה והיא גומעת את ריחו לתוכה, מחבקת אותו ומרגישה טרופה, סחופה, ואבודה. "אתה יודע ילד שלי שאני לא יכולה להיות שותפה בקבלת החלטות לגבי עתידך, ומבקשת את סליחתך." לחשה אליו בלב רועד וחרד, החיים זימנו לה אתגר לא פשוט וקשה, והיא פחדה שיחשוב בעתיד שהוא לא היה רצוי, שלא אהבה אותו או רצתה במותו. "אני לא יודעת אם זוהי הדרך הנכונה לטפל בבעיה," דיברה אליו, מלטפת את מצחו הקטן ומשתדלת לא לתת לדמעות לחמוק מעיניה. "אבל אני לגמרי בטוחה שמולידים המחליטים למסור את ילדם, חיים כל חייהם בתחושה קשה ובייסורים, המעשה שקורע אותך ממני אינו ראוי לחמלה, הוא רק מעורר בי כעס גדול וטינה."
קולות גרגור נשמעו מבין שפתיו הקטנטנות כמו הקשיב לה, יללות קטנות וקצרות כאילו ענה לה. בן ארבעה חודשים בלבד היה וכבר נדמה היה שהקשיב, קבע מבט בעיניה כאילו שמע לכאבה וניסה לעודדה בגרגוריו המרגיעים.
חום הבוקר נשאב כמו עשן, וריבוע החלון שלה מצהיב בשמי השרב. רוח יבשה ומרוטה מסיעה חול למרחקים ומפנה דרכה לרוח קרירה של מדבר לילי. הגמלים במכלאה משמיעים קול מחאה נמוך, והיא מתרכזת בתינוק שלה, מתכופפת אליו ומנשקת אותו על המצח. "אהוב שלי, עוללי..." היא בוכה. "אתה חייב לדעת שסיבת מסירתך אינה באה בעקבות נבואה אלא על מנת לתת לך סיכוי להצלה, אתה מבין, נכון?" ותינוקה גרגר בחיוך, מניע את רגליו וידיו בהתלהבות תינוקית. "הבטחתי לשמור עליך כל חיי, אבל..." קולה נחנק לפתע.
בחוץ מתפתחת רוח חזקה, האוויר רובץ כבד ומלוכלך, ובתוך הלב אין לה חרטה. למרות שאז, כשהכל קרה, הייתה אכולה. היא זוכרת ששתקו רוב הזמן, בעלה שכב על הגב, כשדיבר לבסוף קולו היה עייף וכמו חג באפלה נטול שמחה. "לא תהיה ברירה." אמר בשקט.
והיא עצמה את עיניה ואמרה, "לא נראה לי שזה ילך..." ונפלה ביניהם שתיקה מעיקה.
ההיריון היה קשה, מעייף ומתיש נפשית, ההתרגשות כי סוף סוף היא הולכת לפגוש את הדבר הזה שהתפרע לה בבטן ושבגללו יש לה בטן עגולה וגדולה, התעצמה ככל שהגיע הרגע.
כל היום היא שוכחת, והזיכרון הזה מכאיב ומעמיק לקראת ערב, והיא יודעת שהגיע היום שבו היא חייבת לתת לו ללכת, חייו של התינוק שלה יגמרו סתם כך. בדרך-כלל היא לא חוזרת אל הרגע הזה, הוא סגור עבורה וחתום, שלם ומלא בעובדות- אבל מחר עם שחר היא תמסור אותו, והפרידה קשה, מלווה געגוע בלתי נסבל עוד בטרם נישקה אותו לשלום ולבריאות, מתלבטת בשאלה אם לא ייגרם לילד נזק, מנסה לגייס את כל רגשות החמלה והחסד כלפי מי שימצא במקרה הזה את ילדם ולא מצליחה, ובכל זאת, תינוק חי עדיף על פני תינוק שיינטש או יומת.
פעמיים הרגישה צירים לפני שנולד אבל הם חלפו מעצמם, בפעם השלישית הכאבים היו חזקים ומוזרים. היא ילדה כבר פעם אחת, זוכרת היטב את הכאב שגורמים צירי לידה, אבל הפעם זה היה אחרת, כמו היסס עדיין לצאת אל העולם שהמתין לו בחוץ כמתוך נבואה למה שיקרה בעתיד.
"חיכיתי רק לשמוע את הבכי," לחשה לתינוקה. "שאלתי את עצמי בלחץ "למה הוא לא בוכה, למה הוא לא בוכה?" עיניה בהו בתקרת האוהל, וזיכרונה ברור וחזק חוזר לאותו יום בו נשמע "ווואאהה..." כזה עדין, כמו פעייה של גור קטן, הקול הכי מתוק ששמעה בחייה, כשהרימה מתוכה את גור האדם חסר הישע, הרגישה ידיים מלאות מהרגע שאחזה בו, בבת אחת הוצפה ברגשות אהבה שקשה לתאר, הוא היה כזה מתוק ויפה, כל כך ברור למרות שרק נולד, ולמרות שהיה ממש פצפון היה לו מבט כל כך ערני וחודר, מבט מבין כזה. היא הסתכלה עליו ובאותו רגע ממש ידעה שיש סיבה לחיות, שזכתה לאהוב אהבה עצומה בלי גבולות, אהבה שמילאה אותה, שהיא כל כולה נתינה טהורה.
הם לא הפסיקו לחשוב ולדאוג לו, היא ובעלה. היא זוכרת אותם עושים פעולות יומיומיות, כאילו זה היה לפני מאה שנה לפחות, פיתחה קהות חושים כלפי העולם שבחוץ כמנגנון הגנה ומתוך מצוקה גדולה, יודעת שיבוא היום, והיא תשלח אותו ממנה בגיל רך כל כך, ואולי לא תזכה לראותו עד יום מותה.
ובכל זאת, מתוך כל זה, הולך וצומח ילד, לומד להגות את כאביו, לחייך ולהניע את גופו הקטן, על-פי חוק ורגש אין לו שורש בעבר מלבדה, אין לו איש בעולם זולתה, היא אמו וילדה אותו מתוך רחמה, אימצה אותו אל חייה, ונתנה לו חיים משלו. היה לה עצוב שהיא לא תוכל להרגיש ולחבק את התינוק שלה לעד, אבל הוצפה אושר בכל פעם שהניקה אותו והרגישה כאבים חזקים באזור הרחם.
על ראשה צונחת טיפה ראשונה מטונפת והשרב נשבר בגשם שמתחיל לרדת, פתאום גם דמעותיה מתפרצות והכאב חונק לה בלב, הלילה בו בוכים איתה השמיים, הוא הלילה האחרון בו תוכל לנשק ולחבק אותו אל ליבה, לאהוב אותו בפשטות וטוהר, ומחר אחרי שתמסור אותו תלמד לשמור את האהבה בפינה ענקית בלב, ואת הגעגוע בנשמתה המיוסרת.
"הלילה אני לוקחת עימי סוד גדול," לחשה אליו, ליטפה את מצחו ברכות אינסופית. "אני שומרת אותו בעבורך, אולי יבוא יום ואספר לך הכל, ואולי..." אולי לא תספיק חדרה המחשבה, והיא סילקה אותה בבהלה.
ככה נרדמה ובכייה יבש על פניה, נתיבים של דמעות מלוחות שצרבו בלחייה, קצוות השיער שחמקו מתוך כיסויי ראשה, כיסו את מצחו הקטן. וככה בדיוק ראה אותם בעלה עם זריחת החמה.
מהוסס, כיד תינוק על פניו של זר נגע בלחייה. "הגיע הזמן." לחש.
מחזקת את ליבה הניקה אותו בפעם האחרונה, אימצה את גופו הקטנטן אליה ושאפה את ריחו.
השמש עלתה מעל האופק במזרח. השמים התחילו להאיר זמן מה לפני שהשמש עצמה הופיעה והפסיקה את הדמדומים. בדממה ריפדה את תינוקה, נתנה נשיקה אחרונה, ושפתיה ממלמלות תפילה.
את התיבה המכילה בתוכה את תינוקה, הניחה יוכבד בין קני הסוף, והתפללה לבורא העולמים שיגן על בנה הקט, התיבה הונחה על שפת היאור, וביד רכה שלחה אותו ממנה.
וַיְצַו פַּרעֹה לֶכֹל עָמוֹ לֶאֶמוֹר, "כּׁל הָבֶּן הַיִילוֹד הַיִאוֹרַה תַשְׁלְיכוּהוּ" וֵכֹּל הַבָּת, תֶחַייוּן" (שמות א', פסוק כב').)
כל הזכויות שמורות. ©
