2003\12\16-17
הפתיחה
האי כבר היה מוכן, עמוס על משאית. כל מה שהיה צריך להיות עליו הועמס על משאית אחרת. כל השתילים כולל הבונסאי שהיה יחסית גדול הועמסו על הטנדרים שלנו. יצאנו בשיירה אל אזור התחרות, פרקנו בזהירות את הכל והתחלנו להרכיב את האי על העמוד. קשרנו את הכבלים לעיניים שרותכו בקצות האי. כשהאי הובטח למקומו. הנחנו עליו את הגשר. את הסלע הענק הניח המנוף של המשאית. עליו, בתוך הגומחה שיצרתי שתלתי את עץ הבונסאי. מצביע בעקמומיותו אל השמיים. בשבילי הוא סימן במצבו את הפתלתלות של החיים. את המאמץ שצריך כדי להתרומם. את המצב שבו לא כל דבר ישר הוא טוב. מסביב לסלע הנחנו את העציצים עם השתילים לפי טבלת הצבעים. כשטמנו ביניהם גם גוונים של אפור כסוף באמצעות לענה ולענת המדבר. מחוץ לאגם פיזרנו את החצץ הכהה, נזהרנו לא לגלוש אל התעלות שהובילו את המים מכל כיווני השמיים אל האגם. הפעלנו את המשאבה והגם החל להתמלא.
עליתי על סולם וקשרתי בזהירות את הכוורות. עדיין לא פתחתי אותן. צריך לתת לכוורת להירגע. לכל כוורת שקשרתי, לחשתי לדבורים שזהו ביתן. שידרתי אליהן מילות הרגעה. כדי שלא יחששו. כדי שלא יתרגזו. חיברתי כל כוורת אל רשת החוטים העשויה כמו קורי עכביש. לא רציתי שכל רוח תטלטל את הרשת ולכן עשיתי אותה ממתכת.
כאשר ארבעת הכוורות הורכבו. וחברי לעבודה שליווני בשבוע האחרון באופן אינטנסיבי, סיימו לגרף את כל החצץ במגרפת ברזל עם חודים ארוכים ומרוחקים כמו בגנים יפנים. ירדתי מהסולם והרחקתי אותו. הפעלתי את הפנסים שנתלו לניסיון הם עבדו היטב. מחר יום הפתיחה ולא רצינו כישלונות בדיוק כשהכל צריך לעבוד. הצבנו את השלט במקום. נשאר מספיק זמן להניח את כל אביזרי העיצוב. את הספסלים המעוצבים מעץ שבניתי בעצמי. את מעקה הגשר שהפך אותו לגשר יפני. לא רציתי להעתיק פרטים מאף אחד. אבל יש דברים שלא ניתן לעצב כמותם. יש להם חיים משלהם. ואז מה שחשוב זה, איך מעצבים איתם ולא, האם מעצבים אותם. בכלל, למרות שהגן היה באמצע המדבר. הגן דמה במידה מסויימת לגן יפני. לפחות לפי הפילוסופיה שלו. אהבתי את הגן. ונראה היה שגם עבד, עלי ומיכאל, אהבו את הגן. הם נשארו איתי שעות נוספות ללא מילה או תלונה. יכול להיות שבגלל שהפכתי בעיניהם למין גיבור. יהודי שיש לו שתי נשים והוא שולט בהן. לפחות כך הם חשבו.
אני לא חושב שאני שולט בהן. אני מוכן לעשות כל מה שהן תבקשנה ממני. אך הן לא מבקשות דבר מלבד אהבה ותשומת לב. ואת זה אני משתדל לתת בשפע. ברגע שאני חוזר הביתה, לבית של חווה, אני רק שלהן. משתדל לפנק אותן והן משתדלות לפנק אותי.
חווה חוזרת ראשונה מהגן, היא מסדרת קצת את הבית ומכניסה למכונת הכביסה את הבגדים המלוכלכים. אחר כך יש לה זמן לנוח. היא עדיין מקיאה בבוקר ואנחנו לא יודעים איך לעזור לה. היא חלשה. אבל בלילה במיטה כולנו מקבלים כוח. והמין, המין נפלא. לפעמים כשאני מגיע הביתה. ריח האוכל במטבח הוא של שרוף, כי חווה ואלה אוהבות אחת את השניה בחדר השינה. אני מכבה את הגז ונכנס אל המיטה ביניהן. לאחר שאנו מזיעים כהוגן, השולחן נפתח ואנו אוכלים את האוכל השרוף או, יוצאים לאכול במסעדה. החלטנו שאלה היא הטבחית שלנו. מלבד שישי שבת שבהן אני בבית. כך העבודה מתחלקת בין כולנו.
"הי אבי, נו הכול מוכן?" שאל אדיב שהופיע עם בחורה מצחקקת על זרועו.
"כמעט. עוד קצת קישוטים." בכלל לא תליתי קישוטים. אבל מה איכפת לי להשביע את רצונו.
"אז מחר היום הגדול. אני ניגש לגינות אחרות." אדיב ניגש למתחרים אחרים. עם חלקם דיבר ונתן עצות. את חלקם שמע בוכים שחלק מהצמחייה ששתלו, מת. אני כבר ראיתי ממרום הסולם, כשתליתי את הכוורות שהגננים עובדים בתזזית בגינות האחרות. משאיות עדיין הגיעו עם אדמת גן. עציצים גדולים הובאו והעצים נשתלו כשהם עדיין בתוך העציצים. אדניות גדולות מולאו גם הן באדמת גן. העובדים ניסו בכל דרך לבודד את השתילים מהאדמה המורעלת. חלק מן הגינות היה קשה להציל, חלקן נראו לא טוב, אבל חל בהן שיפור וחלק לא הושפעו. בסך הכול למרות המצב העובדים עשו את מה שיכלו כדי להציל את המצב. אבל כל גינה עלתה הרבה יותר מאשר התכנון המקורי שלה. מלבד הגינה שלנו. אני עמדתי בתקציב ועוד נשארו לי כמה אלפי שקלים.
בליבי הקדשתי את הגינה לחרקים. להם מגיעות כל הזכויות. לא יכולתי לעשות כלום ללא חרקיי. לכן אמשיך ואטפח אותם, אמצא להם בתים בגינות שבהן אני עובד, לא אתן שירססו אותם. לא את האהובים על האדם ולא את השנואים עליו. יש להם מקום של כבוד בגינותיי.
"יאלה יה מועלם, הלכים." גם מיכאל התחיל לקרוא לי מועלם.
"כבר מיכאל, כבר." לא רציתי לעזוב את הגינה. יצירה פרי דמיוני. סוג של ילדה שהריתי ועברתי איתה את ההריון. עכשיו היא נולדה. ילדה יפה. הפועלים אספו את כלי העבודה. הרימו את העגלות והציוד הנלווה. ליקטו כל פיסת נייר או ניילון. כל בורג שנפל. בגינה נשארו רק הדברים שהיו אמורים להיות בה מלכתחילה. נהניתי לראות אותה. בצורתה הסופית. גם שלשת רעי לפרויקט, עמדו שכם אחד איתי והסתכלו עליה באהבה. פעם ראשונה שהם עשו משהו והרגישו שהוא גם שלהם. השתדלתי לתת להם את ההרגשה הזו, אחרי הויכוח ביום הגשם. אחרי שהבנתי שבסופו של דבר הכבוד לא שלהם. רק אדיב יזכה בו. יחד עם איריס ביצעתי הזמנה של מתנה לכל אחד מהם מתוך מה שנשאר לי מהתקציב. הם עדיין לא ידעו. גם אדיב לא ידע. לא התכוונתי לספר לו. רק איריס השתתפה איתי בסוד. קנינו להם משהו שיהיה שלהם ולא של העסק כמו שאדיב קונה כל פעם לי וזה אף פעם לא שלי.
איריס באה לאסוף אותי, אז אחד מהם החזיר את הטנדר שלי לעסק, מאוחר יותר אאסוף אותו. לא אמרתי להם לשם מה איריס אוספת אותי, אך הם לא חשדו בי שיש לנו רומן. ראו עלי שאני עמוס באהבה וידעו שאיריס בשבילי היא כמו אחות. נסענו לאסוף את המתנות. מתנות לבית, לאישה של כל אחד מהם. קנינו לכל אחד מהם משהו שאיריס ידעה שהוא לבטח יצטרך. אני לא מבין בדברים כאלו, לכן לא התערבתי. רק העמסתי על זרועותי את המוצרים ואחר כך פרקתי אותם ברכב של איריס. כשסיימנו ירד כבר הערב. איריס הורידה אותי בעסק ונסעה כשהמתנות אצלה בתא המטען. כדי שאף אחד לא ידע. כדי שזו תהיה הפתעה.
חזרתי הביתה. עברתי והברושים כופפו ראשם ונישקוני. עברתי ליד ברז המים ובדקתי שהוא סגור, בגינות אחרות אני משתמש במחשב השקיה. אך בגינה שלי, אני אוהב לפתוח ולסגור לבד את המים. ולפעמים לשכוח ברז פתוח, זה כלל שאני מיישם כדי שלפעמים הצמחים יקבלו מתנה, ארוחת מלכים. אני רק משתדל שזה לא יהיה עד כדי ריקבון. נכנסתי הביתה וקראתי: "אני בבית אהובות שלי." לא סיימתי את המשפט וכבר שתי נשים אוהבות נתלו על צווארי. מזל שרק אחת מהן גבוהה ממני. ליטפתי כל בטן לחוד וביחד בידיי. שם מצוי עתיד הקן שלי. אני שותף גם ליצירה הזו. ושלא כמו יצירה של גן שישתנה תדיר, ובכלל אינו שלי. הרי עם יצירות אלו עלי לבלות כל חיי. לכן עלי להעניק לנושאות בריחמן את כל האהבה שניתן לתת, וגם ליצורים החמודים שבפנים.
"נו איך הסתיים הפרויקט? הצלחתם לסיים את הכל?" שאלה אלה. והיה ברור לי שאיכפת לה.
אלה השתנתה וכבר הייתה מוכנה לשמוע על עבודתי. לא רק לערוך את הדוחות של העסק. לפני יומיים היא הגיעה אלי לגינת התחרות עם סל אוכל. היה שם מספיק גם לפועלים שלא רצו לאכול איתנו. אבל הסכימו לקחת לעצמם מנה. עלי ועבד לא לקחו מהיין, אבל מיכאל לקח ברצון. ישבנו אלה ואני על תלולית אדמה ואלה נשענה עליי, לא חוששת ללכלך את בגדיה. לפני חודש היא הייתה מנערת את בגדיה אפילו כשעברה ליד פיסת אדמה חשופה. היום היא ישבה צמודה, נשענת עלי, על האדמה. הנחתי את ידי על כתפה. הפועלים הסתכלו למקום אחר, גבם אלינו. נותנים לנו את הפרטיות שלה אנו זקוקים. נשקתי לפיה המריח מכבד קצוץ שחווה יודעת להכין ויין אדום. הריח רק גירה אותי. ריח אמיתי של בן אדם. לא רק, גם אלה התחילה להכיר את המישרה של חווה, רכז מי ורדים באמבטיה. זה קרה באחת הפעמים שהיא וחווה רבצו ביחד באמבטיה, וחווה שפכה קצת מהתרכיז. כשחזרתי הביתה ומצאתי אותה לבד בסלון, נשקתי לצווארה. התעכבתי ארוכות בנשיקה.
אלה התענגה על הנשיקה ושאלה: "היי, מה היום מיומיים, למה נשיקה כזו ארוכה?"
חייכתי אליה. "חשבתי לרגע שאני מנשק את חווה. לא אל תקנאי." אמרתי שראיתי שהיא נפגעת. "זה לא שאני אוהב לנשק לחווה יותר מאשר לך. אבל אני אוהב את ריח הוורדים של חווה יותר מאשר את בקבוק הבושם שפתיים שלך. נו איך קוראים לאומן הזה?"
"דאלי!" אלה נתנה לי חבל הצלה.
חיבקתי אותה חזק והמשכתי לנשק אותה, "אלה אני אוהב לנשק אותך, המון. אבל את הריח של הורדים עליך אני אוהב יותר. זאת האמת. אני אוהב לנשק לשתיכן באותה מידה. אבל עם כל אחת מכן אני אוהב לעשות משהו מסויים יותר מאשר עם השניה. אין מה לעשות אתן שונות. אני לא רוצה לשקר לכן."
אלה חיבקה אותי חזרה ונשקה לפי ארוכות, לא רוצה לשחרר אותי. לאלה יש ידיים חזקות, היא רק לא מודעת לכוח שלה. כשעזבה אותי, נשמתי עמוקות. "אם ככה תמשיכי לנשק אותי, לא יהיה לי זמן לנשק את חווה." אמרתי כשראיתי את חווה עומדת בצד, מחכה שנסיים. ניגשתי אליה ונשקתי לשפתיה באותה תאוותנות שנשקתי לאלה. כשיש שתי נשים אסור שאף אחת מהן תיפגע. מאותו יום גם אלה התחילה להשתמש בריח הורדים של חווה, והדאלי הזה, נשאר זרוק בארון.
על אותה תלולית עפר ישבתי והרחתי את הריח שנדף ממנה, לחשתי לה: "אני שמח שגם את משתמשת בריח. אני מת עליו. בגללו ידעתי שחווה בילתה על הכרית שלי." אלה צחקקה אלי. לגמה מכוס היין והעבירה אל פי את תכולת פיה. כך היין טעים יותר. כדאי לכולם לנסות. אבל צריך לאהוב את האדם שעושים את זה איתו. אלה ראתה את צינורות הטפטוף המעטים שאיתם היינו אמורים להשקות רק את העציצים שיהיו על האי. ראיתי את מבטה.
"אני מבין שאת עוד חושבת על הצינור ששרט אותך בפנים, על ההשפלה שעברת." אלה הנהנה בראשה להסכמה. "אלה, בידיים טובות הצינור הזה מביא חיים לצמחים. לדעתי אנשים שעושים מעשים שפלים, במידה מסוימת משפילים את עצמם. כיום את יודעת שאני אוהב אותך, מאוד. ללא הצגות. בידיים שלי צינור כזה יכול להביא רק טוב. כי אלו ידיים שאוהבות, עם מטרה טובה." התרוממתי ממקום מושבי, בזהירות, כדי לא לפתל את צווארה שנשען עלי. ניגשתי והבאתי חתיכת צינור קטנה. כדי שלא תרגיש מאוימת. "תנסי להחזיק בצינור, הוא רק חפץ. האדם שמחזיק בו הוא זה שנותן לו משמעות." אלה לקחה את הצינור בחשש, ואני התכופפתי ונשקתי ליד שהחזיקה את הצינור. מחיאות כפיים מאחורינו הפסיקו לנו את החיזור. אלה חייכה אלי באהבה. "את רואה את מחזיקה ביד צינור, ומקבלת ביד נשיקה. כיף נכון. הצינור עצמו לא פגע בך."
הסתובבתי אל הפועלים. "אין לכם מה לעשות? אני כבר בא לעזור לכם." ליטפתי את ידה של אלה שעדיין אחזה בצינור. הרמתי אותה אל שפתי ונשקתי לה שוב. "להתראות בבית אהובתי. אני כבר מתגעגע להיות בתוכך." לחשתי לאוזנה. אלה הסמיקה. עזרתי לה לאסוף את הציוד שהביא לסל ונפרדתי ממנה בנשיקה חושנית.
כשחזרתי לפועלים הם מחאו כפיים. "אתה להיות דון-חואן. מועלם." צחק אלי מיכאל. "יש אותך אישה, ברוסיה היא להיות מלכת יופי." ידעתי שגם בארץ היא נחשבת יפהפיה. דוגמנית צמרת. אבל לא בגלל זה אהבתי אותה עכשיו. אהבתי אותה בגלל המהפך שעברה, בגלל הפגיעות שבה. בגלל הטוב שהיה חבוי ופרץ החוצה. למרות שאמא שלי עדיין לא מאמינה בכך. אהבתי אותה בגלל שהייתה מלכת הקן שלי. טוב לפחות אחת ממלכות הקן שלי. ואהבתי אותה כיוון שלא קינאה בחווה. גם חווה לא קינאה באלה. למזלי שתיהן אהבו אחת את השניה, לא פחות ממה שאהבו אותי. גם אני לא קינאתי. מה בכלל יש לקנאה במקום שמקבלים כל כך הרבה אהבה.
"יש לי שתי נשים יפות, מיכאל. אל תשכח." השלושה צחקו וחזרו לעבוד. ידעתי שאת חווה עדיין לא ראו. הם יראו גם יראו. אני גאה בה כל כך. גם הנמלים. גם הנמלים שידרו לי שהן אוהבות את חווה. מלכת הקן של קופסתי שידרה לי המון אהבה. לנמלים יש תודעה משותפת. ואפילו שלכל קן מלכה משלו. כנראה יש איזו מלכת על שמכוונת את כל המלכות הזוטרות. היא בטח מכירה את משפחתי. היא זו שכיוונה את כל האירועים.
בעוד שתי נשותיי עורכות את השולחן, הכנתי את הארוחה. כשישבנו ליד השולחן כדי לאכול, עצמתי את עיניי וברכתי על מזלי הטוב. נשקתי לשתי נשותיי, מנהג שלמדתי מאבא ורק כשאלה הפכה לאלה הנוכחית, התחלתי ליישמו. כשחווה הצטרפה למשפחתי, נשקתי לשתיהן, כל ארוחה התנשקנו בסדר אקראי. פעם נשקתי לאלה, פעם אלה נשקה לחווה ורק אחר כך לי, פעם היא נושקה אחרונה.
בלילה לאחר הדחת כלים משותפת. ניגשנו לסלון לצפות בסרט שחווה הביאה מחנות הוידאו. שני ראשים על ירכי, שתי ידיי מלטפות. אני מסתכל במצב כזה יותר על שתי נשותיי מאשר על הסרט. הן יותר יפות מכל סרט שהוא. כשאני חושב על זה. ניתן לעשות סרט ממה שעברנו. אבל בעצם מי יאמין.
בלילה, לאחר שליטפתי אותן כל הערב, הן החזירו לי וליטפו כל סנטימטר מגופי. אין הרגשה נעימה מזו. בסוף כשידהן החלו ללטף את מבושי ואת אבר מיני. הוא קפץ באחת. לא יכולתי לשלוט בו. אלה נרגשת ממה שקרה עלתה והתיישבה עליו. הפעם לא הרגשתי את כובדה. גם משום שהייתי על המיטה. גם משום שהיא התחשבה בי, ולא ישבה עלי בכל משקלה אלא תמכה בחלק מן המשקל בירכיה. וגם משום שחווה באותו רגע נישקה לפי בחשק רב. מחכה לתורה. כשאלה גמרה, חווה טיפסה עלי. וכשאלה נרגעה היא המשיכה בשפתי את מה שחווה הפסיקה. בקיצור הייתי עסוק. כמו בלילות קודמים. עדיין לא רווינו האחד מן השני מין השלישי, וכך הלאה.
בבוקר בקושי התעוררתי. רצתי לטנדר מכרסם בייגלה, כמו בכל בוקר. לעסק הגעתי בזמן. אדיב כבר חיכה.
"היום הגדול. מה אתה אומר?" הוא טפח על כתפי, ניכנס לג'יפ החדש שלו ונסע למקום האירוע. העמסתי שק דשן, מגרפה ומתז עדין ונסעתי אחריו. הגענו להמולה רבה. המארגנים העניקו למתחרים עוד שעתיים לפני פתיחת התחרות. במשך שלשה ימים יעברו מבקרים, חלקם גננים וחלקם אורחים מבחוץ, ויעריכו כל גינה. בנקודת הרישום יחולקו דפי הערכה שבהם ינקדו המבקרים את הגינות לפי מספר קטגוריות. לא התעניינתי בתחרות כתחרות. אבל יכול להיות נעים לזכות בה.
ניגשנו לגינה שלנו. שלשת חברי כבר חיכו לי בפנים, מחכים להוראות. האמת, בעצמי לא ידעתי כבר מה להוסיף. חוץ מזה שאומרים, שכל המוסיף גורע, ובגן יפני במיוחד. הוא צריך להיות מנימליסטי, עם רמזים. בעשר בדיוק פתחו את שערי התחרות. המוני אדם הציפו את הגינות. אנחנו נשארנו בגינה שלנו לראות איך הקהל מגיב אליה. אנשים אהבו אותה, יותר ויותר אנשים התקבצו אליה וכבר לא היה מקום לזוז. אני יודע שהכי חשובים הם השופטים. אבל בכלל לא ידעתי מיהם השופטים. ניגשתי ולחצתי ידיים לכל אדם שרצה לשאול למה הגינה נוצרה בצורה שנוצרה. האנשים ידעו למי לפנות כי כל הגננים ענדו תג ועליו שמם ושם הגינה אותה יצרו. כששאלו את עלי, עבד או את מיכאל הם הפנו את השואלים אלי. כששאלו את אדיב שאלות הוא ניסה להמציא כנראה תשובות מחוכמות ואז לשואלים נמאס מהר מההתחכמויות שלו. קהל כנראה אינו גוף טיפש, בסוף רובם התקהלו סביבי ושמעו את ההסבר שלי.
"אבי, הבאתי לך את הנשים שלך." לחשה לי איריס באוזן.
