תִּשְׁרֵי

תִּשְׁרֵי / יהושע רוזנברג

בְּהֹלֶם לֵב, בִּצְעָדִים מְהֻסָּסִים,

כְּפָעוֹט בִּפְעָמָיו הָרִאשׁוֹנִים,

מְרִימָה הַשָּׁנָה פְּעָמֶיהָ

שָׂשָׂה אֱלֵי עֲתִידָהּ.

הֶחָצָב מִמְּרוֹמֵי שֵׂיבָתוֹ 

מֵעִיף מַבָּט אֶל הַחֶלְמוֹנִית

שֶׁבָּקְעָה צְהֻבָּה כְּאֶפְרוֹחַ

שֶׁהֵגִיחַ זֶה עַתָּה לְחַיִּים חֲדָשִׁים.

צָהֲבוּ פְּנֵי הַיּוֹגֵב

בְּאָסְפּוֹ אֶת  מַעֲשָׂיו מִן הַשָּׂדֶה

כִּי מָלְאוּ אֲסָמָיו בָּר

בְּשִׂמְחַת חַג הָאָסִיף בְּצֵאת הַשָּׁנָה

וְאָנֹכִי אֶשְׂמַח בְּכָל הַטּוֹב

אֲשֶׁר נָתַן לִי ה'

וְשִׁירִי כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג

וְלִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל עֲמָלִי כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל

רַק הַשִּׁירִים נוֹתְרוּ נוּגִים

וְהַמְּשׁוֹרְרִים עֲגוּמִים בִּסְתָוָם

וְנֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע

הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה.