חווה
אספתי את אלה מהמשרד שבו עבדה ונסענו ביחד לאזור האירוע. המקום היה עמוס באנשים. קהל צפוף. לא כל יום יש אירוע בעיר כמו באר שבע. נכנסנו ועברנו קודם בגינות אחרות. היו דברים מקסימים, פרחים נפלאים, ברכות רכות המשקפות את הגנים. אך היה מיעוט של מבקרים בהן. אני עדיין לא הייתי בגינה של אבי. אלה הובילה לשם, וככל שהתקרבנו אליה, הרגשנו בצפיפות. אני דווקא אהבתי מאוד גינה או שתיים בדרך. אלה פחות.
בשביל אלה רק אבי קיים כיום. רק מה שהוא עושה היא אוהבת. היא לא מוכנה לשמוע על אף אחד אחר. היא עברה שינוי תהומי. אני אוהבת אותה אפילו יותר. לפעמים כשהיא על אבי ואני משתוקקת כבר שיחדור אלי, אני חושבת שאני עומדת לקנא בה, אולי להעלים אותה לאותו רגע. אבל אז אני חושבת עד כמה אני אוהבת אותה, ורוצה שאבי לא יגמור, אלה ימשיך לענג אותה עוד ועוד. גם תורי תמיד מגיע. אבי באמת משתדל לגרום לשתינו עונג. ולפעמים היא דוחפת אותי שאבי יחדור אלי ראשונה ורק אחר כך אליה. והיא מחבקת אותי באותו זמן שהוא חודר אלי, ונושמת אותי, ומלטפת אותי, ואני כל כך מאושרת. היא השתנתה, ואני מתה על השינוי.
אלה כיוונה אותי לגינה של אבי. קשה היה לעבור בשער. קהל רב עמד שם. אני משערת שהם מבינים בגינון. אחרת למה כל כך הרבה שהו בגינה הזו. כנראה שהיא באמת שווה. גברת חמודה ניגשה אלינו, היא פנתה לאלה "שלום אלה. מה שלומך?"
"איריס," אלה חיבקה אותה "אני רואה שאבי מצליח!!"
איריס פנתה אלי, "אני מבינה שאת חווה." להפתעתי היא ניגשה גם אלי וחיבקה אותי בחום. הופתעתי, אך החזרתי לה חיבוק. "אני חייבת לך על השינוי הזה בחיים של אבי. עכשיו אני אוהבת אותך. את חמודה." הסתכלתי על אלה בתמהון. דיברתי כבר עם איריס אך אף פעם לא הגיבה כך בטלפון. האם היא לסבית מוסווית. אלה סימנה לי שהיא תסביר לי. "אבי שם בין כל האנשים." הצביע איריס על אבי המוקף. "תסתובבו, הוא הפך את המקום לאי גן עדן קטן."
אלה משכה אותי אחריה. "איריס אוהבת את אבי. כי הוא פיצץ את בעלה."
"מה? אבי הרים יד על מישהו אחר?" הופתעתי.
"תראי, בעלה של איריס הוא גבר מכה. היא באה לעבודה עם פנס בעין. אבי ראה וכשאדיב אמר לו שזה מבעלה. אבי נסע אליו והראה לו שאלימות אינה כדאית. הוא בטח סיפר לו על אחוות הקן או משהו כזה. מאז הבעל מתייחס אליה בעדינות. איריס אסירת תודה לאבי. את רוצה לשמוע סוד? היא הייתה דואגת לו ומכבסת את סרבלי העבודה שלו. הייתה דואגת שיתקלח לפני שנסע הביתה מעבודה. קינאתי לו, אבל לא הראיתי לו. אל תספרי לו." אלה חייכה אלי חיוך שומר סוד.
"את קינאת לאבי?" צחקתי. "אני לא מאמינה." אחזנו ידיים. אלה הרבה יותר גבוהה ממני, אז הראש שלי מגיע לה לכתפיים בלבד. ניגשנו לאבי, איריס נפנפה לנו כאומרת, תיגשו אליו, הוא ימצא זמן בשבילכן. ואכן כשאבי ראה אותנו הוא עזב את הקהל. ביקש סליחה ובא אלינו.
אבי נשק לשתינו. אנשים כיום לא שמים לב לדברים כאלו. מה עוד שאיננו מתנשקים בתאוותנות ליד אנשים. רק בבית. זו הייתה עוד החלטה. יש שיודעים עלינו ויש שלא. כשיש אנשים שעלולים לפגוע בקשר שלנו, עלינו להימנע מלמשוך תשומת לב. "בוא ואראה לכן את הגינה שלי. לכל אחת מאיתנו הוא נתן יד והוביל אותנו בשבילי גינתו. לא הבנתי את הכל. אבל התרשמתי. הרעיון שלו היה מבריק. ולוחות הנירוסטה שיקפו לתוך המים באגם את האי שגם כך השתקף. וכך נוצרו הרבה איים והרבה צמחים על המים ועל הלוחות. והעץ הבודד, היה מהמם בבדידותו. דבורים יצאו מהכוורות וזמזמו זמזום נעים לסביבה, יצרו מוזיקה.
"אבי, אתה לא חושש שהדבורים יעקצו את הקהל, אולי הן תיבהלנה?"
"לא! כבר דיברתי עם מלכות הכוורות. בדקתי וכל הדבורים קיבלו הנחיות להישאר בגובה מסוים וללכת לאסוף צוף רק מגינות אחרות." אבי חייך, "בכל מקרה, מזגתי עבורן המון מי סוכר."
הסתובבנו עם אבי כחצי שעה ואחר כך שחררנו אותו כדי שימשיך להסביר לקהל. אני לא חושבת שצריך להסביר הרבה. הכל היה כל כך ברור. המשכנו להסתובב עם אירס שהצטרפה אלינו ותפסה את מקומו של אבי בינינו. היא חמודה. עד שהחשיך גם בגינות אחרות ואז חזרנו לאבי. בגלל החשכה, הודלקו הפנסים בכל הגינות, בגינה של אבי, הם היו מועטים ומכוונים בדיוק למקומות המסתוריים ביותר. משארים אותם בחצי צל. משאירים מקום לסקרנות.
"הולכים, בואו נשותיי היקרות." אבי אחז בידנו ויצא מהגינה. תוך כדי כך קרא גם לעוזריו שיבוא. הללו כאילו נשכחו. הם בעצם רק שירתו את כל באי הגינה. כשהגענו לחניה. איריס כבר עמדה לפני מכוניתה.
"זה בסדר, אדיב איננו." היא אמרה לאבי.
אבי ניגש לתא המטען הפתוח של מכוניתה. "עלי, עבד, מיכאל. בואו." השלשה ניגשו אליו. אבי הגיש לכל אחד מהם מתנה. שלש מתנות גדולות ושלש קטנות. "הקטנות שלכם. הגדולות למשפחה. תדאגו שכל אישה תקבל חלק." הוא הסתכל על עבד ועל עלי. "זה מגיע לכם חברה. אתם שותפים בכל מה שעשיתי. בלעדיכם לא הייתי מצליח." אבי למד לסמוך על אנשים ולשתף אותם במעשיו. הוא למד גם לכוון אותם ולנהל אותם. אפשר לומר שבזמן קצר יחסית אבי עבר מהפך. הפועלים ניגשו לאבי לקחו את המתנות, חיבקו אותו ואמרו לו תודה. ראינו שהם התרגשו. אבי הוציא מכיסו קופסא קטנה והגיש אותה לאיריס. "גם לך מגיע משהו קטן." הוא חיבק גם את איריס. היא התחילה לבכות ותוך כדי פתחה את המתנה. בפנים הייתה סיכה קטנה מכסף שאבי קנה בהסכמתנו. בעצם אלה הסתובבה איתו כדי לקנות. היא מכירה את הטעם של איריס. "איריס זה בגלל שאת מלאך."
נפרדנו מכולם ואדיב עדיין לא הופיע. גם הג'יפ שלו לא היה בסביבה. אבי נכנס לטנדר שלו ואלה עלתה לרכב שלי. אני יודעת שעוד מוקדם, אבל הרגשתי בבטן רעידות. לא סיפרתי לאלה כיוון שהיו כבר קודם וידעתי שיהיו עוד.
בבית, סיפרנו לאבי שכשעברנו ליד שולחן השיפוט שמענו איך הרבה גננים מתווכחים עם השופטים וטוענים כי כל הפרחים והשיחים ששתלו, מתו כל הזמן ולכן התחרות עלתה להם הרבה יותר ממה שהתכוונו. וגם הם היו צריכים לשתול מחדש את הכל. הם הרגישו מרומים. אבי חייך.
"אני לא רוצה לנצח באופן כזה, אבל על גנן טוב ללכת עם הטבע ולא עם המחשבות והרצונות שלו. להרבה גננים יש נטיה לכפות על השטח לספק את הצרכים של הגנן ולא שעל הגנן לספק את הצרכים של השטח. גנן שנילחם עם גינתו, תמיד יפסיד." סגרנו את פיו של אבי בנשיקות כדי שלא ימשיך לדבר. בבית בלילה אנחנו רוצות בגבר ולא בגנן. אבי כבר שתל בתוכנו שתילים. אנחנו מקוות שהם יהיו יפים כמו גינת התחרות. אנחנו נהיה מרוצות אפילו אם הם יהיו יפים קצת פחות. נהיה מרוצות מאוד אם הם ידמו לאבי. העיקר שלא יהיו להם ראשים של נמלים.
