מתרגלים לזה, בסופו של דבר

מתרגלים לאווירה הזו של להיכנס לאוטו זר.

של להתקשר לאמא, ולומר לה לא לדאוג, שאת עם חברים  ושאת בכלל לא עושה שטויות.

מתרגלים למבט המוזר, המתנשא והכל כך חבוי, של "אני לא צריך לשקר להורים. אני ילד גדול".

לחיוך, שאולי מלווה בסומק קל, השואל "אני צריכה להרגיש רע עם עצמי, הא?"

ולמחיאה הגדולה.

ליד הנעה לאט לאט, ומוסתת מהר מהר.

למבט מלא הרחמים.

למשפט המוכר, האהוב והבלתי נמנע "היית מת".

ולחיוך, לעתים אפילו גיחוך או צחקוק.

מתרגלים לעצירה. שכל פעם במקום אחר.

ואם במקרה פעמיים, אז מתרגלים לפעימות הלב המזכירות את מעשייך, בפעמים קודמות.

מתרגלים, לזה שכל פעם קורה משהו אחר, כשבסופו של דבר, כולם נגמרים אותו הדבר.

וזה מצחיק.

כי כולם נגמרים אותו הדבר.

אבל אתם יודעים איך זה, מתרגלים.

וגם מתרגלים למקלחת שאחרי.

מתרגלים למקלחת שכביכול מטהרת את הטומאה.

המתרחשת לבד. לבד לבד.

ואין איש מפריע.

ואולי נשארת איזו אווירה של רחיפה נעימה, וריח וטעם בפה.

ריח וטעם המתמוגגים עם כניסת מברשת השיניים לפיך.

ואז, כשהפיג'מה על הגוף, חושבת על המעשים, ואיזו תחושת חום חביבה מטפסת במעלה גופך, רגש הטומאה לא מפריע.