תשובה

ב"ה

אַתְּ זוֹכֶרֶת אִמָּא

מַה הוּא אָמַר

"הַיַּלְדָּה הַזּוֹ עוֹד תִּרְאִי"

כֵּן אִמָּא

לְזִכְרֵך לְעִלּוּי נִשְׁמַתְך

בְּאַהֲבָה

יללת סירנה נשמעה מתקרבת,  נוקבת את האויר החם  חרירי בהילות, הרכב הלבן עם עיטור המגן דוד ניסה לפלס דרכו בסבך התנועה שהתנהלה בעצלתיים , והאורות האדומים הבהבו כעובר המבעט ברחם אימו מבקש לצאת אל העולם.  האויר היה עדיין דחוס וחם באמצע אוקטובר והחום שליהט מהכביש מכוסה האספלט התרומם באטיות מעלה, ממאן להתיר לרוח כלשהי לצנן את הכבישים והמדרכות, לצנן את העצבנות שניכרה היטב בפניהם של האנשים בקמטי מצחם, בארשת הקדורנית משהו.   המכוניות המשיכו בנסיעתם מנסים לחמוק אל השוליים הצרים לפנות מקום לאמבולנס המייבב. נהגים  הסיטו את ראשם לצדדים שלא לראות שוב ושוב את התזזית בה ליהטט הרכב בנסיונו להגיע אל בית החולים הקרוב, נושמים לקרבם תקוה ונושפים חוצה ככל יכלתם חולי ומחלה  באנחה שברירית המשיכו בנסיעה לחייהם.

עוד יום ככל הימים חלפה המחשבה בראשה של עינת, כשהביטה איך שעט האמבולנס בסופו של המאמץ להמשיך בדרכו, וכי מה נתחדש, היא מחקה את המחשבות הללו ממוחה, והתבוננה בזגוגיות הראוה מבלי לראות ממש את התצוגות שניסו לקרוץ,  הנעלים מחודדות העקב, אלה בעלות הסגנון הרומאי המלולפפות ברצועות עד ברך, בדגמי האריגים שעמדו בפתחי החנויות , מוכנים הם שתיקחם לתפור מה , אולי מפה או כיסוי ספה נאה, אפשר בגד, בתכשיטי הכסף שמעולם היו חביבים אליה, עדיים עדיים על מגשיות קטיפה שחורות, שרשראות במיני גדלים , לולאות, חבלים, עגילים משובצים באבני חן.   איך חולפים להם הימים , קפצה שוב המחשבה לראשה , והנה שוב נדמה היה כי ראתה את האמבולנס, ספק זועק בכעס זוזו ספק קורא עיזרו לי להציל חיים הסיטה ראשה מחלונות הראוה, להתבונן אל צידה שם זרמו החיים ביעף, עוצרים אך לרמזור , לתמרור עצור חיים לפניך והלאה ממשיכים.

היא הילכה לאורך הרחוב לאחר  שסיימה את יום עבודתה כרגיל בשעת אחר צהריים, כשהשמש החלה שוקעת אט, שוקעת להאיר חצי עולם ישן,  כתיירת הבאה לפקוד את העיר לראשונה, שופכת על העיר גוונים רכים, מלטפים, לצבוע את פיח אדי מפלטי האוטובוסים  שנדבק בלבנים היגעות, מלטפת בנוחם לימים אחרים וממשיכה.

עינת לא ממש מיהרה למקום כלשהו, הבית ממילא ימתין לי כפי שעזבתי בבוקר חשבה לעצמה, כשהיא   עוקפת מהמורות  באותן מדרכות שלבנים בם בלטו מעט חוצה,  ממרכולתם של סוחרים לאורך המדרכה , תקליטורים, ספרים, צעיפים צבעוניים,  מהבורות שנפערו במדרכות,  מסומנות בסרט הרתעה.   אנשים נעצו בה מבטים , במבנה גופה המארך והרזה מעט, בירקרקות תכלות עיניה , תוהים אולי נולדה במזרח כשגילו את לכסון העינים המשוקדות. בגדיה שהיו פשוטים למדי אך לא הצליחו ממש להסתיר את האור שקרן ממנה , מהילוכה.  את סמדר ראתה בחטף ממרחק יוצאת מחנות התכשיטים של " כל מצרף" , אליה נלווה ארוסה אביתר.  סמדר התבוננה היישר לעברה ונופפה לעינת בשתי ידיה, מחייכת אל ארוסה.

"זו עינת,הנה"   אביתר חייך לעינת הקרבה במאור פנים וסמדר חיבקה את חברתה חיבוק חם.  "היי את חונקת אותי" צחקה עינת,  סמדר חבקה אותה שוב ושתיהן צחקו.

"מה אתם עושים כאן"? שאלה עינת,

"אביתר, מה קורה מה נשמע"?  היא הביטה בשניהם.

"ב"ה טוב" ענה כשפינה דרך לאשה מבוגרת שהתקשתה לעבור

"בואו נזוז מכאן",  והם זזו לצידי המדרכה

"ואת?"  שאל במילה אחת את כל השאלות כולן.

"אז מה באתם כבר לבחור?" שאלה כשהיא מתבוננת אל השקית הקטנה שאחזה סמדר

"באנו לכאן לקנות טבעות,  גם מתנה לכלתי" השיב אביתר, "בקרוב אצלך"

"את יודעת מה עינת בואי נמצא לנו מקום לשבת נשתה משהו, אנחנו לא ממהרים, נכון"

סמדר  הפנתה את השאלה לאביתר , שמא שכחה משהו שעליהם לעשות יחדיו,

"אין בעיה, סמדר זו החברה שלך והיא החברה שלנו"

"זה בסדר " הנהן בהסכמה והם פילסו את דרכם אל בית קפה קטן ופינתי שהצטיין גם בעוגות הבית.

"אז מה סוף סוף?" אמרה עינת

"כן" השיבה סמדר ומפניה לא נמוג החיוך, עינת ליטפה את ידיה של סמדר מתבשמת קלות משמחתה של חברתה, מאושרת עימה.  אביתר  ישב רגליו הארוכות מושטות , מגדיל את מרחב מחייתו  ומותיר ישיבה נוחה לסמדר ועינת ולעוברים שחלפו בין השולחנוןת.  לגם מים מינרליים, והניח לשתי החברות להתעדכן בחדשות, ומביט בסקרנות  קלילה בעוברים ושבים.  "הוא בחר טבעות מקסימות " אמרה סמדר ודחקה בו לאמר משהו,

"אין לכן צורך אמר לה לא נפגשתם הרבה זמן,  תראי לה את פשוט את הטבעות" סמדר הוציאה שתי טבעות נישואין עגולות, בעלת קוים חלקים לאביתר עם הקדשה שנצרבה בחלקה הפנימי , ולסמדר טבעת עגולה מעוטרת בשוליה עם הקדשה בחלקה הפנימי.

הם  נהדרים שניהם חשבה לעצמה עינת, סמדר עם המזג המתפרץ והנלהב , לבלוע את החיים עד תומם ואביתר שיותר ממה שהכירה אותו ראתה את אופן ישיבתו והתבוננתו בעוברים ושבים הם זוג ממש , הוא לוקח את החיים במתינות עם חיוך פנימי גדול, " ב"ה שתצילחו לכם"  אמרה כאילו היתה אמא גדולה , האוספת את אפרוחיה תחת כנפה "סומכת עליכם"

סמדר עדכנה אותה בחדשות מהמדרשיה בה למדו שתיהן בעבר,  זו התחתנה וזו מאורסת,  ושאר ארועים כשהיא מוודאת שאין היא פוגעת בדבריה בעינת, עוית קטנה חלפה בפינה של עינת, וסמדר הביטה בה חייכנית ומעט שוקטת, מבינה שאי אפשר לה לחלוטין שלא לחוש ולו בשמץ, מעט מן הקנאה, שנותרה היא בין הבודדות שעדיין לא כנראה.

"מה איתך?" שאלה, "מה קורה?", לחשה לעברה, אביתר הביט לשניה בשתיהן והפנה מבטו שוב אל העוברים והשבים,.

"כלום אין כלום",

"אל תתיאשי "אמרה לה סמדר עדיין בלחישה,  את יודעת כי תשועת השם כהרף עין.

המפגש הזה עם סמדר ליווה אותה זמן רב לאחר מכן , לאחר שסמדר נישאה לאביתר ועינת רקדה עם חברתה הטובה וחברות נוספות שנצטרפו אליהן , ודמעות של שמחה היתה בעיניהן והבטחה שהחברות בינן לא תחלוף, למרות שאולי וכן התנאים ישתנו, הן אולי  לא ירבו להפגש אך הן חברות ולא משנה כלום.

הערב ירד, סמדר ואביתר, המשיכו בסידורי החתונה ועינת ישבה עוד זמן מה לאחר מכן , מתרווחת על כסאה . מלאות היתה בה מהמפגש עם חבריה עם חברתה הטובה, מלאות שהיתה לעיתים כחלום לא מושג, כאשליה שאינה בת קיום, אך היא חשה בה כעת, משהו מוחשי, שולח בגופה צהלות ופיזוזים של שמחה, מתוך השמחה שהיתה בה על חבריה.

נהגים זריזים הדלקו את אורות פנסי מכוניתיהם והשמיים החלו עוטים גווני לילה, אדרת ניצנוץ כוכבים עם סהרון חייכן מעוטרים בכוכב שביט נופל, נופל,  רק לבקש בקשה. רגליה נשאו אותה כאילו הן בעלות רצון משלהם אל רחבת הכותל המערבי, זה היה  הזמן לזרום, לאן שנשאו אותה רגליה, היא ידעה שכעת הנשמה בה דוברת , מבקשת לאמר מה. חלפה דרך הבידוק הבטחוני,  אספה את שערה השחור כפחם לקוקו גבוה כפי שאהבה ונגשה אל הברזיה ליטול ידיה לפני התפילה, משכה מעט בשרווליה חולצתה, אף שעברו את מרפקי ידיה והתקינה עצמה לגשת אל השריד שנותר, אל האבנים הגדולות.

אנשים רבים עדיין שהו באותה שעה שם, ברחבת הכותל המוארת, מפילים תחינתם אל הבורא, קוראים פרקי תהילים, ישובם על גבי כסאות הפלסטיק הלבנות, מתבוננים ביונים שקיננו בחרכים, במעופם.  ביונים שהילכו על גבי החומה הגבוהה, מעלה כזקיפים על משמרתם.    עינת נגשה אל אבני הכותל וליטפה אותן בעדינות כאילו ליטפה לחיו של תינוק, היא הניחה את לחייה על גבי האבנים הצוננות, וליבה פעם עם אבני הכותל, רואה את שקיקי הדמעות שנטמנו שם בין הגבשושיות, הפתקאות שנתחבו בסדקים, חלקם שנשמטו ארצה  היא התכופפה  והרימה את אלו שנפלו לתחבן בחזרה והחלה לקרוא פרקי תהילים ליום החדש שוחחה בלחש עם קונה,  מבקשת מייחלת למאור פני הבורא.  אחר התיישבה  בכסא סמוך וכתבה את מכתבה לקב"ה,

אבי שבשמיים

אני כותבת אליך, רציתי לשתף אותך במיוחד בתשובה שלי אבינו שבשמיים, קודם כל אני מבקשת סליחה, על זה שאיני ממש מצליחה, שהנסיונות עליהם אני אמורה לדלג הם קשים וכבדים לי.  איני יודעת איך עמד אברהם אבינו בעשרה  נסיונות, אולי משום זה בדיוק הוא אברהם אבינו, אז זהו שאני  לא,  לא כל כך עומדת במכשולים, אדרבא לפעמים אני חשה שאני נופלת, נופלת למקומות, זה לא יאומן.   מי שחושב שהדרך לאמונה קלה שיתעורר, נכון, תגיד להם כמה ניצנוצים עוד צריך לזכך וכמה עבודה עוד יש להשקיע, כאילו מה הגאולה מגיעה כמו פיס?    חוץ מזה יש מישהו מושלם? אתה יודע אבינו שבשמיים שיש כאלה שחושבים שבעלי תשובה כמוני או בכלל אנשים דתיים הם מלאכים, נו באמת, מאיפה הם לוקחים את זה בכלל?   מישהו מבטיח שאדם דתי יהיה   זך וטהור ?  אנחנו מלאכים? רציתי לבקש ממך לסיים עם הלבד, עם הנטל הכלכלי, ובכלל.

כותבת אליך אבינו שבשמיים כי אין לי מבלעדיך, מפני שאתה היחידי שבאמת חשוב מפני שאתה מקור הכל.   אנא עזור לי לחזור בתשובה, לזכך במיוחד את מחשבותיי, להמליך אותך באמת עלי, תמיד, בכל מצב ללא שאלות ללא תנאים.  אפשר לחשוב שתנאים שלי גם יעזרו אבל אתה הרי מבין אותי.  וגם ברך את סמדר ואביתר שיקימו בית נאמן בישראל . אני אוהבת אותם היא חברה נהדרת וידידה טובה.

אוהבת ביתך.

טמנה את המכתב בסדק  מלא כמעט במלואו בפתקאות נוספות,  מהדקת אותו עוד מעט לבל יפול.

נשקה לאבני הכותל "תודה  לך אבינו שבשמיים" לחשה בינה לבינה  ויצאה מרחבת הכותל כשפניה אל אבני הכותל, אל החומה.

השעה היתה כבר בסביבות תשע בערב, הרחבה שהיתה מוארת בפנסים התרוקנה טיפין טיפין, פה ושם נראו נשים מתפללות, ברחבת הגברים היו מתפללים רבים,  ורוח צוננת קלה נשבה , טפחה קלילות בפניה  של עינת  משיבה את רוחה לאחר כבדות החום שנמוגה,    מפיחה בה עירנות מיוחדת.  היא נפנתה אל הרובע היהודי בדרכה אל ביתה מחוץ לתחומי הרובע,   וזימזמה לעצמה פרקי תהילים *"תְּהִלָּה, לְדָוִד: אֲרוֹמִמְךָ אֱלוֹהַי הַמֶּלֶךְ  .......קָרוֹב יְ-ה-וָ- ה, לְכָל-קֹרְאָיו--    לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת". שעות הליל לא נתחבבו עליה במיוחד, מאז שזכרה עצמה העדיפה את אור השמש, את אור היום גם כשהשחירו מעננים וטיפות גדולות נטפו בעוז. ** יֹשֵׁב, בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן;    בְּצֵל שַׁ-דַּ-י, יִתְלוֹנָן "...היא נשמה מעט בכבדות , שואפת טללים משמחתה של חברתה, שואפת לקרבה טפטופי אמונה ובטחון, משיחה עם הבורא, מתפילתה.  סנדליה נקשו על אבני הרחוב הצר, הדרך היתה מפותלת מעט והסתעפה מימינה ומשמאלה צעדים רכים נשמעו מאחוריה,  היא נפנתה לאחור ולא ראתה איש.  עינת החישה את צעדיה ורחש הצעדים שאחריה גבר.  היא הסתובבה לאחור נשמתה קצרה במקצת  ובהלה החלה אוחזת בה, היא לא ראתה דבר .  לא יכול להיות חשבה לעצמה, מישהו צועד בעקבותיי, אל תפחדי אל תפחדי צפו במוחה המילים, גם אם אלך בגיא צלמוות זכרי, מחשבתה היתה כהבזק מהיר ולרגע כבר חפצה לשאת רגליה ולטוס משם כל עוד נפשה בה אך משהו ריסן בה את תחושת הפחד.  לא עוד הפחד חשבה ממנו כל הצרות כולם, לא עוד פחד היא אילצה עצמה להלך באותו המקצב כמקודם והגיעה אל רחבת מסעדות שהיתה פתוחה.  נעמדה ליד הפתח המואר, משכה לאחור את קצוות שערה שדבקו לעורה,  ונדחפה אל קדמת המסעדה .אל הרחוב  הגיעה מתנשפת נערה כבת חמש עשרה ונעמדה בקרבת המסעדה,  עינת יצאה מפתח המסעדה ופנתה אל הנערה  מתבוננת בה "מה זה היה?" שאלה כשהיא עדיין כעוסה במקצת על שנפחדה  , הנערה מילמלה "סליחה אם הפחדתי אותך, לא התכוונתי", היא הסמיקה והוסיפה בקול נמוך "אני דיי פוחדת לעבור כאן לבד, אז הלכתי אחרייך, סליחה".

"לאן את צריכה להגיע",  שאלה עינת רואה בעיני הנערה את פחדיה שנותרו, פחדיה של עינת נמוגו אט בין המזמורים, בנקישת סנדליה התופפות למזמורים. "לא,  לא סתם,  אל תתאמצי בגללי"  אמרה הנערה נבוכה.

"חכי" קראה אחריה עינת "אלווה אותך, נו לאן את צריכה?" והנערה ציינה את שם הרחוב שהיה במסלולה של עינת,

"זה בסדר אלווה אותך",  והם המשיכו בדרכן.

לעינת נותרה עוד כברת דרך לעבור. חצתה את הכביש שדמם אט מהמולת הרכבים, נפנתה אל השביל שהוליך אל ביתה , שביל בו לא דלקו כל פנסים . בשעת לילה זו ישנו מרבית התושבים , מרחוק נשמעה יללת סירנה,  הולכת ומתרחקת, משטרה, כבוי אש, אמבולנס, היא כבר לא היתה שם כדי לראות, הצליל רחק נעלם בפתאומיות כפי שהבליח בדממת הליל.  פה ושם היו אורות שניכרו בקושי, שם היתה חייבת להשליט את השמחה על הפחד למגר אותו, שלא תהיה אחיזתו כעניבת חנק.  היא פסעה שם נוקשת בסנדליה, מאלצת עצמה לנשום עמוקות, להיות נינוחה כפי שלא חשה מעולם, חזרה על פסוקי התהילים שהיו לחלק ממנה ***" גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא-אִירָא רָע--    כִּי-אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ,    הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי "

הגיעה אל חדר המדרגות והדליקה את האור.

*תהילים פרק קמ"ה

**תהילים צ"א

*** תהילים כ"ג

ז' בתשרי התשס"ט

6.10.08