סודות, כאותם טיפות שמן בתחתית קערת מים, צפים ומתפשטים מעלה. יש שמיד מוציאים את דרכם על פני השטח, שואפים לפרוץ ולהשתחרר מהמחנק שבמעמקים; יש שרובצים בתחתית, מצפים לשעת כושר שאז יצופו ויתגלו. אך יש גם שנשארים שם, קבורים לעד.
במקרה הפרטי שלי, לקח לסודי 23 שנים עד שהגיח לאוויר העולם. ואולי, לולא המקרה, קרוב לוודאי היה ממשיך לרחוש עדיין שם, קבור עמוק בליבי, כלוא באזיקים של מחוייבויות, נורמות חברתיות והרצון לא לפגוע בחפים מפשע.
שיחת הטלפון הגיעה בתקופה טובה בחיי. סערות העבר שככו זה מכבר, יכולתי סוף סוף להגיד שמצאתי את מקומי והשלמתי עם גורלי. ילדיי בגרו והסבו לי הרבה נחת, שלושה פרחים לתפארת. בעבודתי מצאתי סיפוק וקודמתי לאחרונה למשרת ניהול בכירה. גם יחסיי עם גדעון התנהלו על מי מנוחות זה מכבר; ואם לעתים נראו לי המים כעומדים, העדפתי אותם כך על פני הסערות שאיימו בעבר להטביע את ספינת נישואינו.
הייתי שקועה בקריאה כשהטלפון צלצל. קול אישה מהוסס מעבר לקו: " עדנה?" עניתי בחיוב.
משלא הכרתי את קולה של המטלפנת, שאלתי לזהותה.
"מדברת אביבה ירדני." ומיד, כאילו חוששת שאנתק, הוסיפה בבהילות: "אני חייבת לדבר איתך, זה עניין של חיים ומוות".
היא חיכתה למוצא פי ואני שתקתי, השיחה הזו נפלה עלי כרעם ביום בהיר.
"תראי" הוסיפה כמעט בלחישה כעבור רגע, משלא פציתי עדיין פה, "לא הייתי מתקשרת אליך אם זה לא היה עניין גורלי. תאמיני לי שלא היה קל להרים לך טלפון. אבל אני מוכרחה לדבר איתך!"
הבהילות בקולה עשתה את שלה. וגם הסקרנות. מה יש לה כבר לדבר איתי כעת, כשהוא כבר שוכן עפר מזה כמה שנים ?
קבעתי את המקום ואת השעה. לא הוספנו מילה מעבר לכך.
פעמיים פגשתי אותה בסך הכל. גם בפעם הראשונה היא צילצלה אלי, גם אז השיחה הכתה אותי בתדהמה ולוותה בהרבה אי נוחות, גם אז הפצירה בי שאפגש איתה.
נדהמתי כשראיתי אותה. אישה קטנה, ענוגה, אבודה בכאבה. משום מה תיארתי לי אותה אחרת. התחננה שאוותר על יוחנן, שלא אהרוס את משפחתה, שאחתוך במו ידיי את הכבלים שקושרים אותו אלי, כי הוא חלש מדי לעשות זאת, אמרה. "הוא מתענה, נקרע בין אהבתו למשפחתו לבין הכישוף שהטלת עליו."
דבריה האחרונים הרתיחו אותי. מי היא שתכנה את אהבתי הגדולה ליוחנן כישוף? עלובת נפש חוורת וחסרת אישיות שכמותה! ישבה לפני דומעת, אצבעות יד ימינה סובבו מבלי משים את כפתור מעילה עד שזה נפרם וצנח לרגלה. ואז לחשה בגרון חנוק: "ואני בהריון" .
חשתי שפניי משנים ציבעם. קמתי והלכתי מבלי להוסיף מילה.
אך זו הייתה תחילת הסוף. החיים החדשים שזרע ברחמה של אישתו הכריעו את הכף. הוא ניסה להסביר זאת כתאונה: הפכה לשבר כלי כשהודיע לה על החלטתו לעזוב את הבית, אמר, "היא אם בתי, אני לא יכול להרשות לעצמי שהיא תתפרק לחלוטין."
אז הוא ניסה להרגיעה. ניסה קצת יותר מדי.
שבתי לביתי שפופה אך נחושה. מה שהיה הוא לא מה שיהיה. לא אסכים לבלות את חיי לצד בעל בוגדני ומנוכר שהיה טרוד מדי בענייניו מכדי להרגיש שמשהו מתרחש בחיי מזה כשנה, מאז שיוחנן פרץ אליהם בסערה והאיר את חשכת קיומי. מצידי הייתי מוכנה לקום וללכת אחריו ללא היסוס, בלי להסתכל לאחור. כל מה שקשר אותי אל גדעון- והרי התחתנו מאהבה אחרי רומן קצר- התמוסס במהרה בתמהיל של שקרים, התפרצויות זעם ובגידות שלא טרח אפילו להסתיר. ביוחנן מצאתי את הנפש התאומה שלי, הכלואה אף היא בנישואים לא מספקים.
ואז באה אותה שיחת טלפון ראשונה והמפגש עם אשתו , וקרן האור הזו כבתה בחיי. ילד נוסף משנה את התמונה.
יכולתי פשוט לקום וללכת. גדעון לא היה מערים קשיים יתר על המידה, בזה הייתי משוכנעת. אך אז בא הריון נוסף וטרף שוב את הקלפים. הפעם הריון שלי.
נשארתי ונלחמתי על הנישואים האלה. הצלחנו עם הזמן, בתיווך יועצת , להפיח להבה זעירה בגחלים הכבויות של נישואינו. העמדתי תנאים ברורים: אין יותר נשים אחרות, אין התפרצויות זעם. והוא הסכים והבטיח, רצה את הילד.
וכך המשכנו. גדעון השתדל יותר. מהיתר העלמתי עין: מה שהעיניים לא רואות, הלב לא מרגיש. היו לי שלושה ילדים מוצלחים, הייתה לי קריירה מספקת. והיו לנו גם רגעים של חסד, רגעים שהלב נפתח והכל נשכח. עד לפעם הבאה. אך הרי כל חיינו בנויים רגעים רגעים.
את יוחנן לא ראיתי יותר. היא דאגה לשים קילומטרים רבים בינו לביני והעבירה את משפחתם לצפון הארץ. ממודעת אבל שראיתי במקרה בעיתון, נודע לי שנהרג בתאונת דרכים לפני כשלוש שנים.
אותה ראיתי עוד פעם אחת, דווקא בטיילת של אילת, לפני כעשר שנים. טיילתי עם משפחתי, והיא באה ממול. הייתה בחברת נער צעיר, בן גילו של גלעד בני. מבטינו הצטלבו לרגע, ואז היא ראתה את גלעד. לא העתיקה את עיניה ממנו עד שחלפה על פנינו. המשכתי להרגיש את מבטיה בגבינו למרות שלא הסתובבתי.
מאז לא נפגשו דרכינו יותר עד לאותו צלצול טלפון שני, כששוב בקשה לראותני.
נפגשנו בבית קפה קטן. היא השתנתה ולא רק בגלל השנים שהתווספו לה. היה בה איזו נחישות, איזה כח פנימי שלא אפיינו את האישה שישבה מולי בפגישתנו הראשונה, לפני שנים רבות. היא לא גמגמה ולא רעדה כששטחה בפני את מצוקתה. גם לא התחננה. בכלל, הפגישה לא ארכה יותר מעשרים דקות, וזה כולל את הזמן שהמתנו לקפה שהזמנו.
גם הפעם אני עזבתי ראשונה. יכולתי לחוש את הלמות ליבי כשאמרתי לפני שנפניתי ממנה: "אצלצל אליך להודיע לך על החלטתי".
התחלתי לצעוד לכוון ביתי, מרחק של כשעה הליכה ממקום המפגש. נזקקתי לזמן לחשוב. נזקקתי לזמן להירגע. באזניי הדהד עדיין המשפט האחרון שאמרה לקראת סוף המפגש, לאחר שסיפרה את העובדות בטון ענייני: "כך שהתקווה היחידה שנותרה להציל את בני לאחר שאני ובתי נפסלנו כלא מתאימות, הוא בנך. הבן האחר של יוחנן."
אותו לילה התהפכתי שעות על משכבי. נרדמתי רק לפנות בוקר. לא הלכתי לעבודה. לאחר שהבית התרוקן, ניסיתי להרדם שוב. חלמתי על בית חולים ועל שני בחורים דומים כתאומים, מחוברים זה לזה בצינורות. מחזיקים ידיים. אחות בחלוק לבן אמרה לרופא:
"איזה מזל שיש לו אח תאום למסכן הזה!" התעוררתי שטופת זיעה.
התרוצצתי כל הבוקר ברחובות העיר, מתישה עצמי בהליכה ומחשבות. חזרתי הביתה, הכנתי צהריים, סידרתי את הבית. פעלתי כאוטומט, מבלי לתת דעתי למעשיי.
"אמא, שאלתי אותך משהו ואת לא עונה!" התלוננה בתי הצעירה. התנערתי כמתוך חלום.
גם בלילה השני לא הצלחתי להירדם. עצם חשיפת הבגידה בפני גדעון היה אחרון דאגותיי: באותה התקופה, עם כל הנשים בחייו, לא הגיע לו שאשמור לו אמונים. אך מה הגילוי יעשה לבני ? מה יעשה ליחסיו עם אביו מגדלו שאוהב ומעריץ אותו? האם לא אמיט חורבן על ביתי בפגיעה אנושה שלא נוכל להתאושש ממנה?
אבל מצד שני, על המאזניים עומדים חייו של בחור צעיר, בנו של הגבר שאהבתי...
הטלפון השלישי מאביבה ירדני הגיע כעבור שבוע. בקול חנוק בישרה לי שיש התאמה ושנקבע תור להשתלת מח עצם לעוד שבועיים. "אין לי מילים כיצד להודות לך ולבנך" אמרה והוסיפה "אני יודעת שזו הייתה החלטה קשה כשאול עבורך. "
עכשיו נותר לי לאסוף את הקרעים. לנסות לרפא את פצעיו של בני. ובנוגע לגדעון... מי יודע? אולי אפילו נצליח בעקבות הגילוי לנהל סוף סוף שיחה של ממש, לפתוח את הכל, לעשות ניקוי יסודי. אולי אפילו תצמח איזו טובה מזה.
עוד מוקדם לדעת. ימים יגידו.
