חיים קדמן 1987
רחמים רוטל עמד לפני דלת הגלריה הנעולה שלו, שלף צרור מפתחות והחל משחרר אותה ממנעוליה בסדרות נקישות מהירה. לאחר שנכנס והדליק את האורות במרתף החשוך הזה, אותו הפך הוא לגלריה החשובה והיוקרתית ביותר בעיר – מיהר לפתוח את החלונות המעטים כדי לאווררה, לפני הפעלת מערכת מיזוג האוויר
בעין בוחנת סקר את המוצגים על קירותיה בעוד הוא חוצה את אולמה הקטן לעבר מכתבתו. באנחת רווחה הטיל עצמו על כורסת המנהלים שלו. בשבוע שעבר לא נח ולו גם יום אחד. במוצאי שבת, רק אתמול בערב למעשה נפתחה התערוכה הזו של סידובסקי, צייר וותיק וידוע. פתיחה מהממת, עד לאחר חצות שרצו האורחים בגלריה, בדוחק ובצפיפות ולמרבית הפלא לא נגרמו כלל נזקים. את סוף השבוע שהבטיח לאשתו וילדיו נאלץ היה לדחות, וארבעת השעות ומחצה המתישות שעברו עליו בליל אתמול בקנו זה, עדיין ניכרו בפניו.
העיף מבט משועמם בעבודותיו עצומות הממדים של סידובסקי שתלויות היו על קירותיו. לא, אין סיכוי שאחת מהן תימכר, סיכם בינו לבין עצמו. מי יכניס לסלון ביתו תמונה ברוחב ממוצע של שני מטר?
"נו צ'אנס", הפליט בקול רם. לפחות יוכל לנוח בשבועיים הבאים עד לנעילה, בלי הרבה בלבולי מוח, שהרי גם מבקרים רבים לא יראו פניו. את המהומה אתמול הקימו בני שמפחתו ומכריו הרבים, מלבדם אף אחד לא יגיע והם הרי את חובתם כבר מלאו. אוה... ספר שכח הוא להביא, להעביר זמנו.
נשא עיניו לפתח והנה דמותו השפופה של סידובסקי ניצבת בה.
"צפרא טבא מר סידובסקי!" קרא בעליצות רבה. את התמורה לשירותיו כבר קיבל מראש – כך שניתן בהחלט להתבדר קמעה.
מה הוא כבר מחפש פה בשעת בוקר זו? השתומם רוטל. הרי אין הוא מצפה לקונים.
"קח כסא ושב", אמר לו כשזה הגיע למכתבתו.
"מה מביאך הלום בשעת בוקר זו? הרגע פתחתי, אינך במקרה נרגש יתר על המידה כמו בתערוכת בכורה? לא אתה!?!" פנה אליו רוטל באריכות, בלשון סגי נהור התואמת את מצב הרוח העליז שבואו של זה השרה עליו.
"תתפלא אני אכן מאוד נרגש." השיב סידובסקי בכובד ראש. "עוד לא נרגעתי מהפתיחה של אמש, לאמיתו של דבר."
"כן זו הייתה חתיכת פתיחה!" ציין רוטל בגאווה. "מזמן לא ראיתי אירוע צפוף שכזה, לא אצלי ולא אצל אחרים. אך האמת לא ציפיתי לראותך, לפחות עד שבת, או לכל היותר באחד מערבי השבוע הבא."
"אני מתכוון לבוא מדי יום ביומו ולארח לך לחברה." פסק סידובסקי. "לא אטריח אותך אני מקווה?"
"חס וחלילה! זה רעיון מצוין שעשוי לעודד את הלקוחות. אלא שדברים אלה אני נוהג לדקלם לציירים בתחילת דרכם, לא לצייר ברמתך. בינינו לשם מה אתה צריך את זה? צייר ברמה שלך שומר על מרחק בדרך כלל, יושב בסטודיו ומצייר בזמן הזה – מכין את התערוכה הבאה שלו."
"זוהי בדיוק הבעיה שלי! אני לא מסוגל לצייר בזמן שמתקיימת תערוכה שלי, פשוט לא מסוגל לשבת לפני הכן."
"אז מה חיכית חמש עשרה שנה עד לתערוכה הנוכחית?!? צא לתערוכה כל שנתיים, זו הרי איננה משימה נכבדת מדי עבורך?"
"מהבחינה המקצועית וודאי שלא!" השיב סידובסקי מיד. "אך קיימות הרבה סיבות אחרות. ראשית תערוכה מקצרת את חיי, כך ממש." התחייך אליו סידובסקי בחביבות חושף לראשונה את שיניו התותבות. "מלבד זאת היכן אני יכול להציג? הרי אינך מצפה שצייר ברמה שלי יטריח עצמו לאיזה "יד-לבנים" או מוסד בקנה מידה דומה לזה. אתה למעשה האופציה היחידה שלי כיום. וכדי להציג אצלך חסכתי פרוטה לפרוטה חמש עשרה שנים. נכון בזאת אינם מסתכמים חסכונותיי, אך השאתי את ילדיי, השתתפתי בהוצאותיהם השונות ברכישת דירותיהם – ונותרתי עם המעט שהספיק לתערוכה זו. תשמע זה לא שונה מהבעיות הרגילות של כל אדם מהישוב." בזאת הסתפק סידובסקי ודמם, ושניהם הוסיפו לשבת מספר דקות בדומיה.
"תשתה קפה?" שאל רוטל וקם פונה למסדרון הקטן בפינת האולם, אל מטבחנו הצר. צרותיו של סידובסקי העיקו עליו.
"תודה, אשמח מאוד." השיב סידובסקי.
ניצב לפני ערמת הכלים בכיור ומחוצה לו שנותרה מליל אמש, מציץ בארגזי הבקבוקים הריקים למיניהם שגדשו את מטבחו הצר עד אפס מקום, החל רוטל להתחרט. הרי יכול היה להזמין לשניהם קפה מבית הקפה הסמוך. מילא יעשה לו לסידובסקי מחווה החליט לבסוף, הרתיח מים, נטל שני ספלים ושטפם והל לשפות לשניהם קפה.
חסך פרוטה לפרוטה... הרהר בדבריו של סידובסקי. לא יכלו לעשות משהו למענו, הללו מהאגודות למיניהן? אף את עורו העבה חלף הקוץ הזה.
נו טוב, איני חייב להלחם את מלחמותיו של סידובסקי, לו גם ניסיתי הייתי מובס כבר בתחילת המאבק. נטל את הספלים המהבילים ויצא אל מכתבתו.
"סוכר או סוכרזית?" שאל רוטל.
שתי כפיות, תודה."
בעודם שותים נכנס טיפוס לבוש ברישול והחל נע לפני הקירות, בוחן את התמונות תוך התעלמות משניהם. סידובסקי התכווץ בכיסאו כמאובן ונעץ עיניו בספל הקפה הריק למחצה שלו. רוטל עקב בעיניו אחר הזר בעניין רב. עוד איזה צייר תמהוני, סח לעצמו, לא מאלה המסוגלים להציג אצלי.
"זה לא איזה תלמיד שלך?" שאל את סידובסקי בלחש, מאלצו להרים את פניו לבחון את הזר הנע בין עבודותיו.
"לא, איני מכירו." פסק סידובסקי ומיהר להרכין שוב את ראשו.
"אני מבין שהזו הסיבה האמיתית שמביאה אותך ותביא אותך לכאן מדי יום!"
"נכון מאוד!" השיב סידובסקי. תגובת הציבור חשובה לי מאוד."
"הציבור יגיב כפי שאנו נכתיב לו!" הזכיר לו רוטל. "וברוך השם בשנים האחרונות לא חדלו לכתוב עליך ולפרסם צילומים של עבודות שונות שלך, אז מה אתה דואג?"
"אני לא דואג." הרגיעו סידובסקי. "שנינו מצויים בצדו הבטוח של המתרס. הרי גם עסקתי בהוראה לפני שפרשתי לגמלאות. אך לעיתים ניתן לפגוש בצדו השני של המתרס, גם כאלה שיש להם דעה משלהם למרות הכל, ובהם אני מעוניין. איני סבור שאני רשאי לנהל פה דיונים ואין לי כל כוונה כזו, אסתפק בביקוריהם שהרי ניתן להסיק גם משפת הגוף של המבקרים בלא להחליף מלה."
הבן אדם שופע אופטימיות. סח לעצמו רוטל, או שמא מעולם לא בקע ממגדל השן שלו, או מוטב ביצת השן שלו. התבדח רוטל בינו לבין עצמו.
"שמעת שקליבנוב חזר?" שאל את סידובסקי לאחר דומיה קלה.
"רצונך לומר נמצא בחופשת מולדת." תיקן אותו סידובסקי. "לא, לא שמעתי וגם איני מרבה להתעניין בו."
"הוא מצליח מאוד שם באירופה, נכון שאין הוא טיפוס שקל להסתדר אתו ואחרי אותה תפנית דרמטית שלו, נמניתי גם אני בין אלה שניסו לחסום אותו. אך פשוט לא ניתן לחסום הצלחה שכזו!" נזכר רוטל באהדה חסרת רחמים.
סידובסקי לעומתו לא שש לדבר באותה הצלחה, אך גם נזהר שלא לדבר בגנותו. אם זאת חש שחייב הוא להסביר הסתייגויותיו.
"מה טעם מצא לעזוב, הרי גם כאן הצליח, ולא היו לו קשיים כלכליים עד כמה שידוע לי!"
"הוא לא עזב מר סידובסקי!" ציין רוטל בחיוך ציני."הוא מצא את הדרך החוצה! היש מי שהיה מחמיץ הזדמנות כמו זו שנפלה לידי קליבנוב, אתה אולי?"
מעט לאחר סעודת צהרים מאוחרת טלפן רוטל לקליבנוב ממעונו.
"ברוך הבא! שמע רציתי לראות אותך הערב, אפשר לקפוץ אליך בסביבות תשע וחצי או עשר, אחרי "מבט"? תשמע, יש כמה דברים שיכולים לעניין אותך וגם יש כמה חשבונות להסדיר עדיין..."
בעשר באותו ערב היה אצל קליבנוב, ישוב מולו בכורסה בחדר המגורים בסוויטה של האחרון. לאחר ששוחחו מעט והאזין לסיפוריו, פתח רוטל בסיבה שהביאה אותו בדחיפות שכזו לראותו.
"לפני חודשיים מכרתי תמונה אחת מהישנות שלך. אחת מאותה תקופה, אתה וודאי זוכר – לפני סיבוב הפרסה שעשית." הוסיף בבדיחות לא בוחל בכל מאמץ שהוא לזכות בחסדיו של זה. "אין לך מושג איזה ביקוש עצום יש להן! וזו הייתה התמונה האחרונה שהייתה לי מאותן תמונות ישנות שלך."
"לבריאות", איחל לו קליבנוב קצרות וסתם.
אלוהים כמה שקשה אתו לכל הרוחות! התקצף רוטל. איך ממיסים את הקרחון הזה?
"יש לי בקשה אליך, בקשה מיוחדת. הרי תשהה עמנו עוד כשלושה חודשים, עשה טובה צייר עוד כמה כמו אותן תמונות ישנות שלך."
"אתה מתלוצץ!" השיב קליבנוב מבלי לשנות את ארשת פניו האדישה.
"כמה תמונות בודדות בחייך", התעקש רוטל בתחינה. "אתה יודע כמה כסף זה יביא לנו?"
"התשובה היא בשום פנים ואופן לא!"
אלוהים זה לא בן אדם זו מעצמה! הוא עוד ינתק אתי את הקשרים הדיפלומטיים, אם אוסיף להרגיזו.
"אתה יודע שסידובסקי מציג אצלי, רק אתמול הייתה הפתיחה."
"אוה", השיב קליבנוב בהפתעה מעושה. ומה הוא מציג?"
"בדים עצומים לא היית מאמין, אני לא מעריך שאצליח למכור גם אחת מהם."
"מה הנושא, הוא לא כבול עדיין לרעיונותיו הישנים?"
"אותו נושא שתמיד העסיק אותו ואותם רעיונות ישנים שלו, בקנה מידה הרבה יותר גדול. אני לא מאמין שהוא אי פעם יתנער מהנושא הזה – אחרי הכל מי היה יודע על קיומו אם הוא לא היה ממשיך לעסוק בנושא הזה." המתיק אתו רוטל סוד.
"בגילו וודאי שלא. אך הבעיה שלו היא לא הגודל אלא אך ורק הנושא הנדוש." חיווה קליבנוב את דעתו במשפט הארוך ביותר שהגה פיו, עד לאותו רגע בנושא רגיש זה.
"אתה סבור שאפשר למצוא לו קונה באירופה?" שאל אותו רוטל בתקווה.
"אני מעריך את התמדתו ואף מחבבו כאדם. הוא היה בין היחידים שלא נקטו עמדה בעניין שלי בשעתו. אך הנושא הזה שלו שעורר פולמוס ציבורי לפני זמן רב, מתאים לדיונים אקדמיים, לא למכירה. אתה הרי האוטוריטה בשטח הזה, והרי העובדה שגם בארץ אינו נמכר ידועה לכל." הוסיף קליבנוב.
"היית מחליף אתו תמונה?" שאל רוטל מסרב להניח לעניין.
"אל תהיה מגוחך ואל תגרום לי בעקיפין לפגוע בקולגה. באשר לאירופה אני עוד אבדוק מה ניתן לעשות, אם כי איני מבטיח דבר."
"ראיתי את קליבנוב אתמול", אמר לסידובסקי כשזה אך חלף את סף הגלריה.
סידובסקי התיישב בפנים חמוצות ולא השיב. לפתע חזר וקם.
"סחבו לי את העיתון מהתיבה, מה אתה אומר על החוצפה הזו, זו לא הפקרות? אני ניגש לקנות עיתון." הוסיף מבלי להמתין לתשובתו של רוטל. "אני יכול להביא לך דבר מה, בהזדמנות זו?"
"לא תודה", השיב רוטל אוטם פניו בניכור. "הבאתי עמי כמה ספרים מהבית, הפעם לא שכחתי."
1987 © כל הזכויות שמורות - חיים קדמן
