הוא
את שוש הכיר דרך רונית, את רונית דרך ריבי, את ריבי דרך אירית, את אירית דרך...
את כולן הכיר רק למראית. שמות, חברים, מאוויים, צרכים, כעסים, צחוקים ואהבות. את כולן הכיר, אבל לא בדרך שרצה להכיר. כולן עבדו\שרתו בחמ"ל הבסיס בו שירת. את כולן דפק בדמיונו, לא באותה עדינות בה דיבר עימן, לא באותה התחשבות בה הקשיב להן. באופן אחר. את כולן סיפק בחלומותיו, בדרך עליה חשב כי זהו הסיפוק לו הן נדרשות. הוא לא היה בטוח שזהו הסיפוק הנכון לגביהן, אך ידע כי זהו הסיפוק לו הוא היה זקוק. את כולן אהב בערגותיו. על ערגותיהן הוא שמע, אבל הוא לא היה כלול בערגות עליהן הן סיפרו. קיווה לשכב אולי עם אחת מהן. -רק אחת לפחות התפלל בליבו. או לפחות לצאת עם אחת מהן. ביישנותו מנעה ממנו אפילו להתחיל עם אחת מהן. אפילו, אפילו על זו שעליה סיפרו לו כולן,- מוזרה ומוכנה, מטורפת במובן החיובי עם לב גדול מהגוף. כותבת ומציירת ואת פניה עדיין לא ראה למרות ששרתה בבסיס זה זמן רב. הסתובב רבות בין חברותיה. מכולן ביקש קווים לתקשורת חיצונית , אך היא עדיין לא הייתה מעברו השני של הקו.
***** ****** ******* **********
"תעשה טובה ותחליף אותי בשבת?" שאל אבי "אבא שלי צריך לעבור ניתוח ." המשיך אבי בניסיונו לשכנע.
לא הייתה לו ברירה. (מבחינה נפשית,) לסרב לאנשים היה אחד הדברים הקשים ביותר. קל יותר היה להיענות לבקשה, מאשר לסרב. פחד שמא יכעסו עליו, אולי ינטרו לו טינה, אולי לא ידברו איתו, ואולי... לא קשה היה להכיר את חולשתו זו, וחלק ממכריו ניצלו אותו ללא רחם. פעם שמירה בליל גשם סוער כשלידיד או מכר לא התחשק לשמור, פעם תורנות מטבח מעצבנת, פעם תורנות שבת וכך הלאה. ידעו כולם, שלעולם לא יבקש תמורה על מעשיו. ידע הוא שאחרים מנצלים אותו, אך, לא היה לו האומץ הדרוש לומר : לא!
כך נשאר בתורנות בבסיס לשבת. תורנות של היותו בבסיס ותו לא. לא שמירה או מטבח. אלא להיות ולחכות שיקרה משהו שיצריך את הימצאותו. בערבים כגון זה, כל אחד היה יוצא לראות סרט עם חברה, או לפחות מבלה עם החברה בשק"ם. אך כיוון שנשאר תורן יחיד,לא היה לו עם מי ללכת לסרט או לשקם. את כל הספרים שהביא איתו מהבית כבר סיים, ולא היה לו חשק לקרוא אותם שוב. לכן החליט לאזור אומץ וללכת לשק"ם בגפו ולנסות את מזלו.
לילי , הפצצה של הבסיס הייתה פנויה. מעולם לא חלם שיוכל לשהות במחיצתה ללילה. סתם כך נפגשו בערב בשק"ם ללא מחשבה תחילה. -דווקא היא מכל הבנות. הוא לא התכוון להזמין אותה, אך בתקופה האחרונה מאז החל להגיע לחמ"ל תפס קצת אומץ לדבר עם בנות, לדבר ולא יותר. בשק"ם היו עוד בנות, אך היא משכה את עיניו. בראשו התרוצצה מחשבה: על החיים ועל המוות, אני הולך על היפה בבנות הבסיס-גם אם לא החכמה ביותר. הוא ניגש אליה, ברכיו רועדות. חשש שתסרב לו. ידע שאם תסרב, יסתובב ויחזור לבד לחדר. הוא לא יעז לעשות ניסיון נוסף. להפתעתו, היא לא סירבה לדבר איתו. רצה להזמין אותה לשתייה, אך במקום זאת, היא הזמינה אותו אליה לחדר לשתות קפה,- וסתם במקרה החדר היה פנוי, חברותיה היו בחופשת שבת.
"את לבד השבת?" שאל מתוח כאשר הגיעו לחדרה.
"אתי יצאה, וריטה במשמרת כל הלילה" ענתה מורידה מעליה את ג'קט הגינס. הוא ניגש ועזר לה להורידו מעל כתפיה. "שב, אל תפחד. מה אני טורפת." הוסיפה כשראתה אותו עומד והג'קט שהורידה עדיין בידיו.
הוא קיווה שיצא מזה משהו, מהזדמנות הפז הזו, מכך שאולי היא באמת טורפת. אומנם לילי לא חכמה במיוחד, אך הזין כבר עמד לו שעה ארוכה. למזלו הסרבל הרחב שלבש הסתיר את הבליטה ההולכת וגדלה, וככל שהבליטה התקשתה, כך התרככו רגליו.
"איפה הקפה?" ניסה להזיז את המהלך קצת בגמלוניות, חסר ניסיון בלהיות נעול על מטרה נקבית.
לילי חיפשה את הקפה ללא הצלחה. "לא מוצאת קפה אולי תשתה תה או בירה ?" הרגיש שלילי מנסה לעודד אותו ברמז. מגישה לו בירה פושרת מבלי לחכות לתשובתו. הוא שלף אולר מתקפל מחגורתו, הסיר את הפקק והגיש לה את הבקבוק מחכה לשווא שתגיש לו את הבקבוק השני לפתיחה. לילי לקחה לגימה ותיישבה על מיטתה. "מזל שלא נתנה גם לי בקבוק, בדרך כלל בירה פושרת מרדימה אותי. אם אני ארדם איך אצליח לזיין." הוא התיישב על המיטה השניה בפינה ממול, מסיר את כפכפיו כדי לא ללכלך את השמיכה עליה ישב בשיכול רגלים. עם זין במלוא אורכו- כך חשב והתבדה בהמשך, אבר זה יגדל בהמשך יותר ויכאיב יותר.- וכאב שהלך והתעצם בחלציים, ישב ודיבר איתה על כל מיני נושאים פשוטים, חיכה שהיא תשגר רמז שהוא יבין כהסכמה לזיון לו ציפה. חשב איך יוכל להרים אותה ולהקל על הכאב בביצים. ללא התחייבות, ללא כאב, זיון של היות ונגמר. אך היה מוכן להבטיח לה הרים וגבעות תמורת זיון שכזה. הוא היה מקיים, כי תמיד קיים הבטחות. ידע שהיא לא הכי חכמה בעולם, אבל אולי הוא יותר טיפש ממנה. לא מעט בחורים בבסיס כבר שכבו עם לילי, והוא בהזדמנות פז שכזו וכאב אשכים לוחץ, יושב ומחכה שהיא תיזום, במקום שהוא יקום וייקח את ההובלה. הוא הפחדן, הוא לא הגיבור מהסרטים שניגש אל החתיכה, אוחז בעורפה בין קווצות תלתליה, מגיש את פיה אל פיו, ונושק לה בטרוף התשוקה. לאחר מכן מסובב לה קצת בשדיים והיא ישר נשכבת פותחת את רגליה וגומרת עוד לפני שהגיבור חודר.
********** ********** *********** *********
הוא ולילי ישבו על שתי מיטות נפרדות ודיברו. סיימו לדבר, נשכבו כל אחד על מיטתו הנפרדת ונרדמו בנפרד, ללא מגע, ללא הרפיה. הוא ניסה לחשוב מה עובר עליה. אבל כיוון שלא ידע לקרוא רמזים, הפסיק לחשוב עליה והתמקד בעצמו. אז למד שלזיין יש עוד אפשרות לגדול, הדבר שימח אותו, אך גם גרם לו כאב גדול יותר. בלילה התאמץ לא לחלום עליה, או בכלל לא לחלום. פחד שיפלוט במכנסיו. בכל שביב של חלום התעורר, התיישב, מחה את החלום מעל ריסיו וחזר לישון. אך הפחד מן החלומות העיר אותו שוב ובוש. לכן החליט להישאר ער, ניסה להתמקד בצללים שהטילו הכוכבים המאירים על קירות החדר. על פוסטרים חשוכים למחצה, של זמרים או כוכבי קולנוע. או על מטלות היום יום בבסיס.
שמי בוקר קודרים משהו, צינה ושמש מסתתרת, התאימו להרגשתו,-חוסר אונים. וכשניפרד מלילי הרגיש תחושת החמצה גדולה. הרגשת תסכול מאכלת " סתם יורם, פרייר!" חשב לעצמו מחד, אך מאידך ניסה לעשות רציונליזציה לעצמו ולחשוב: "אולי עדיף כך, מה הייתי עושה איתה אחר כך, הייתי מחוייב לה".
עורבים עופפו מעליו קוראים האחד לשני קריאות: "אל תכנסו לכאן הטריטוריה היא שלנו." הוא ידע שהקריאות אינן מופנות אליו. אותו הם החשיבו כבן משפחה של כולם ולא של זוג עורבים ספציפי.
"הבסיס עוד ערום מעצים גבוהים" חשב לעצמו. "מעצים ומנכסים." ללא הירוק שבקרקע נותר רק הכחול שבשמים, ושם , שם שוטטו להם שחורים, העורבים . אהבתו הרבה לעורבים הייתה מהולה בחשש. הוא ידע עליהם ולכן פחד מהם ופחד איתם, חשש להם וחשש בלעדיהם, הם ליוו את חייו. בראשו צצו מילות שיר קצר שחיבר בעקבות אהבתו לעורבים. שורה שחידדה את הרגשתו :
" כשעורב שחור אומר לי: שן \ אני יודע, הוא מתכוון מות \ רק כדי לנקר את עיניי הבוהקות."
אבל למרות החשש הייתה אהבתו אליהם רבה יותר. הערצה על תכונותיהם הרב גוניות. על הקשר האין סופי בין הזכר לנקבה, בין הזוג לגוזליו, בין הגוזל להוריו. ולא משנה מה יגידו עליהם האגדות המסולפות. או איך אחרים יתייחסו לעורבים.
הוא חזר לחדר מחשבותיו קודרות.
מרקו מחפש את אמא כבר שנים רבות.
האם יתאמץ מרקו לחפש כך אהובה?
