בגידות - סיפורים בהזמנה אישית

נכנסתי לרכב נסערת כולי, הדלקתי את הרדיו ונחרדתי לנוכח הצלילים שבקעו ממנו, "נשבע לך לא בוגד בחייאת עיוני לא בוגד". "שקרן!" סיננתי והתנעתי את האוטו בפראות. "שקרן אתה, וכל הגברים שבעולם!"  הרי במו עיניי ראיתי את השרלילה הזו יושבת לך על הברכיים, במו עיניי הצלולות וכחולות המבט.

אני מתה לראות את הגבר הראשון שיאמר "נשבע לך לא בוגד..." וישיר אליי מבט בלי להוריד אותו דקה אחת שלמה, בלי שירעד לו הפופיק, והלב שלו לא ישתולל מאימה שמא עווית אחת לא נכונה בפנים תסגיר אותו לאלתר. גברים!! סיננתי אל הזמר בעל קול הזמיר שהמשיך לנג'ס לי "נשבע לך לא בוגד, בחייאת ..."

תקפתי את כפתור הכיבוי, שקט מבורך מתובל בקולות רועמים של צופרים, זועמים בפקק משתרך, הציף את אוזניי הדואבות. אולי עדיף ככה, חשבתי, וניסיתי לנתב את מחשבותיי לדברים אופטימיים הרבה יותר, אבל השקט בתוך המכונית השמיע לי את הקול של הנהגת שלשמאלי, שותפה לפקק ול...  "אני אומרת לך, מאמוש!" דיברה בקול החלטי מלא ביטחון. "אין גבר לא בוגד, יש גבר שלא נתפס!!" הקול הידעני הגיע עד אליי, ואי אפשר היה שלא להסב מבט כדי לראות את הדוברת.  "נו, דיי, אל תבכי...!" היא דרשה בקול מצווה לתוך הטלפון שלה, בלי לשים לב בהיתי בה מהורהרת עד ששמעתי את קול צופרות המכוניות מאחוריי, הרמזור התחלף לירוק.  

נסעתי בכביש המהיר ודמעות חנקו את גרוני, "דווקא איתה?" הרהרתי בקול רם, ודמותה המאוסה עלתה בתודעתי בלי לרצות, "פאקצ'ה מטומטמת ...עם יכולת ריכוז של דג זהב..." שלובשת מיני עד התחתונים, וגופייה צבעונית חסרת טעם שמכסה את מה שלא צריך. טוב, אולי לא כל כך מיני, אבל בהחלט מראה רגליים ארוכות שלא נגמרות, "למה  אי אפשר ליישם את הדיבר "לא תנאף." וה-"לא תחמוד.", אה?" שאלתי את חלל המכונית וחשבתי על הוריי בקנאה מפוקפקת שהחזיקו מעמד יחד כל השנים האלה. הוריי שהחזיקו באותה עבודה עד לגיל הפנסיה, שבגיל 20 החליטו איפה לגור, ושם- בדירה עם משכנתא, העבירו את כל חייהם, עם אותו בן הזוג כמובן. הוריי שחיפשו מכונת כביסה שתחזיק כל החיים ורהיטים שלא יתבלו עם הזמן.

אבל מאז עברו הרבה מים בנהר, והזמנים השתנו. תרבות וזמניות מאפיינת יותר מכל את דורנו - "תרבות איקאה"- קונים בזול, מחליפים הרבה. מה שנכון לגבי רהיטים, נכון גם לגבי בני זוג. אם לא נכנסת ל"סטטיסטיקת הגירושין" יש סיכוי לא קטן שתכנס לאחותה התאומה "סטטיסטיקת הבגידות."

הראש החל לכאוב לי, המחשבות לא הפסיקו להטריד ולהתרוצץ במוחי, איכשהו חשבתי מה היה קורה אילו לא הייתי מפתיעה אותו במשרד, בטוח הייתי שומעת את אותם תירוצים שתמיד האמנתי להם, "אני בישיבה עד מאוחר." עם אותו גוון מצטער שתמיד התלווה לקולו. "אני מה זה מצטער שאיחרתי, צץ משהו בלתי צפוי בעבודה." עם אותו מבט מתחמק שתמיד גרר אותו למקרר עם המשפט הבא הבלתי נמנע, "יש משהו לאכול?" ובכך לסתום לי את הפה לשאלות הבאות. ומאותם כמות התירוצים שהוא המציא ביום, בסוף הוא החל להאמין בהם בעצמו. "אני עובד כל כך קשה, ולך יש תמיד טענות...!" עם אותו קול מעונה ומתוסכל. "את לא מתחשבת.." עד שהרגשתי ממש פוצית ורעה. "אולי תצא קצת עם חברים לשתות בירה?" אמרתי לו בחיוך מעודד. "תעבירו צחוקים, תשחררו מתח...."  ולא הבנתי בטיפשותי את המבט המחייך של אותו חתול שניתנה לו ההזדמנות לשמור על השמנת. "את חושבת?" ואני הנהנתי. אז הוא הלך... וחזר בארבע בבוקר.

לחצתי על הברקס, וחניתי על חנייה כפולה. החלטתי שעליי לארגן את המחשבות, לבחור בדרך פעולה שתשרת בצורה הטובה ביותר את האינטרס שלי. נעלתי את המכונית בעזרת השלט והצפצוף כמו העיר אותי לשמוע את המולת הרחוב, חציתי את הכביש לעבר חוף הים, לעבר הריח המלוח והאווירה המרגיעה.

זממתי נקמה, רציתי להכאיב לו באותה צורה שבה הכאיב לי, חשבתי על קומזיץ קטן שבו איפטר, אחת ולתמיד, מהדיבוק.  אזמין שתיים-שלוש חברות טובות, גלון של נפט, גפרורים, ואת כל מה שהמאנייק השאיר\ שכח אצלי בבית, נבעיר מדורה קטנה עם כל החפצים האישיים שלו. בשביל הכיף, אני אביא בטטות, בצלים, כמה גזעים, וגיטרה, ונחגוג את האירוע בקומזיץ אמיתי. אם כבר, אז כבר. באותה נשימה, אני אתקשר אל השרלילה שלו, ואספר לה על כל הרגלי המיטה המשונים של האדון. המחשבה הזו העלתה חיוך על שפתיי, התחלתי לשחרר את הכעס ואף הייתי משועשעת מהנקמה המתוקה שנרקמה במוחי. חשבתי על כל גישה קיצונית ויעילה להקלת הכעסים. גם על בובת שעווה קטנה וטקס מסורתי כואב בו ננעצים מחטים קטנות במקומות כואבים במיוחד, "זה בגלל שהזדיינת מהצד כל הזמן הזה", "זה בגלל שאמרת לי שאני ...".  

הגלים הקרירים ליחחו את כפות רגליי היחפות, נשמתי את המליחות בכל הכוח ונתתי לרוח החמימה לחבק אותי. עקבתי אחרי שובל הקצף של הגלים, וחשבתי שהעולם יפה למרות שהכל נראה רע מסביב, היה זמר ג`אז אחד ששר את השיר   "What a Wonderful World" .... אם הוא שר, הוא בטוח יודע.

הטלפון שלי צלצל. רונית! עבדנו יחד במשרד, היא החליפה גברים בוגדניים בערך כמו שהחליפה בגדים, הנה עוד אחת נבגדת, גיחכתי. שמה התנוסס על הצג באותיות מודגשות גם אחרי שסיננתי אותה פעם אחת, לא היתה לי סבלנות לשמוע אותה מתלוננת שהתורן שוב בגד בה.

"מה??!" עניתי לבסוף.

"מה את נובחת...?" התלוננה בקול בוכים. "מה יש לך, את?!" יכולתי לשמוע את הדמעות שלה דרך הטלפון, לא היה לי כוח לנחם אותה, חיפשתי מישהו שינחם אותי. רסיסי הגלים התנפצו בפניי, והתערבבו עם אותן דמעות שיבשו בלחיי. "את לא מאמינה," בכתה רונית אחרי השאלה הרטורית. "אני לא מאמינה שזה קורה לי, איך אני אסתכל על עצמי, את לא יודעת כמה שזה כואב..."

"רונית!!" קטעתי את בכייה, אם עוד מישהו ידבר איתי על בגידה אני צורחת, הבטחתי לעצמי. "אין לי חשק לדבר על עוד בגידה של התורן שלך, נמאס לי לשמוע אותך בוכה על שבגדו בך, את שומעת??? נ- מ- א- ס  ל- י...!!" הדגשתי את המילים וניתקתי לה. זהו. עכשיו רק אני וקול הגלים. רק אני והרוגע שהים מציע לי. לא עוד סיפורים על בגידות. נשמתי עמוק והרפיתי את השרירים שבעורפי.

לפתע השמיע הטלפון שני צפצופים. הוצאתי את הנייד מהתיק, התקבלה הודעה חדשה. לחצתי על המקש, הודעות נכנסות, פתח.  "רק רציתי לספר לך שפיטרו אותי, מפגרת!!"  

כל הזכויות שמורות  ©