מכירה אותו.
המרכזניות והיא בינהן ניתבו את מירב השיחות הנכנסות אל הבסיס. העומס יצר לחץ והלחץ השפיע על המרכזניות. הן הפכו עם השעות לעצבניות וחסרות סבלנות.
" הלו אי אפשר לתת קווים." היא ניתקה את הקו. נודניקים חשבה, יכולים ללכת לסמל תורן ולקבל שם קו אזרחי, אך משום שהם אינם רוצים לחכות שם בתור הם מעדיפים לנדנד לה.
" מצטערת אי אפשר לקבל קווים, ותרד כבר מהקו, אתה מפריע לאחרים." קיוותה שיפסיק לצלצל, כל הערב היו כאלו, שובניסטים, מאמינים בכוחם הגברי. מאמינים שאם ישתלטו עליה כבר בפתיחה יקבלו כל מה שירצו. אלים, חשבה כמה שזה בעצם נכון. כמה גברים לקחו ממנה בכוח, בעורמה, את גופה ואת נשמתה, עם כל מלקוח כזה היא מתה מבפנים. "אז מה אם אתה בתורנות?" התנהגה בתוקפנות, סבלנותה פקעה. "אז לא תתקשר ערב אחד." הרגישה בהיסוס בצידו השני של הקו, הרגישה בפגיעות והתרככה. " טוב תתקשר מהר, מה המספר?" כעבור כמה צלצולים , כעבור כמה שיחות, כעבור כמה נודניקים נוספים התקשר שוב. "אולי תפסיק?!" התרתחה. נתתי לו קו אחד ירצה כל הזמן, חשבה, כועסת על עצמה. אני לעולם לא לומדת, תמיד ינצלו את טוב ליבי.
"רציתי רק לומר לך תודה." אמר בביישנות .
שתקה, לא יודעת מה לענות. אף פעם לא אמרו לה תודה, תמיד ניצלו וזרקו, לא מתחשבים בפגיעותה, בצורך שלה להכרת תודה על השרות הפעוט שעשתה. זו לה הפעם הראשונה שחייל אומר לה תודה עבור השירות שעשתה למענו.
"את שם?" שאל בחשש.
היא התעוררה מהזיה אליה נכנסה כשנדהמה. ענתה שכן. ענתה לשמה אך ורק משום שהתעקש ומשום שהכיר את בנות המרכזייה. שולה שנכנסה גם היא לחדר ועדיין הייתה ללא אוזניות, שמעה חלק מן השיחה והנהנה בראשה שאכן היא מכירה אותו. התברר לו שכבר שמע עליה, התברר לה שכבר שמעה עליו, התברר לה שרצתה להכירו כבר כמה חודשים. לפי הסיפורים ששמעה מאבי שמשרת יחד איתו, הבינה שיש איתם בחור מוזר, פילוסוף. מישהו שאולי יתאים לה. התברר לה שריקי או רותי סיפרו לו שהיא מציירת ורוקדת. "אל תסחף. " נסחפה היא אל תוך השיחה, מתעלמת מעבודתה. ולמרות שכבר שמעה עליו, ומשום שרצתה להכירו זה זמן מה, שאלה :"ומי אתה ? אם יותר לי לשאול, שאתה מכיר את כולם , אדון בלש ? את שמך אני כבר יודעת, אבל מי אתה באמת?" חשה דחף להכיר את הבחור שמאחורי הסיפורים של אבי. לא רצתה רק בשם. אף פעם לא אמרו לה תודה. רצתה להכיר את התחושות, הרגשות, המאוויים והתחביבים שמאחורי הבחור שיודע, או מרגיש צורך להגיד תודה.
אמר לה שהוא בנ"מ. והיא השיבה שזה ידוע לה.
אמר לה שהוא אחראי על הצוות. והיא אמרה לו שהיא סתם טלפנית.
אמר לה שהוא גר באשקלון. והיא אמרה שהיא גרה בדימונה.
אמר לה שיש לו שתי אחיות תאומות. והיא אמרה שלה יש רק אחות אחת.
אמר לה שיש לו כלבה בבית. והיא אמרה שאמא שלה לא מסכימה להכניס בעלי חיים הביתה.
אמר לה שלמד במגמה ביולוגית. אמרה לו שלמדה במגמת ספרות.
אמר לה שהוא כותב וקורא. קורא כמויות גדולות של ספרים. שאלה אותו איזה סוג של ספרים. אמר לה שכל אות כתובה מושכת אותו. אפילו סתם מילון, או אנציקלופדיה.
אמר לה שהוא אוהב עורבים כמעט יותר מכל דבר אחר. היה נדמה לה כאילו התחיל לקרקר בעצמו. אבל למרות זאת הנושא סיקרן ומשך אותה. הייתה בו מגנטיות כשדיבר. אבל הרגישה שיש בו פגיעות וביישנות, חשש ותקווה שמשהו יקרה. ממש כמו שהרגישה בעצמה. פחדה שהיא משליכה את ריגשתיה עליו. שאלה אם כבר קרא את "העורב " של אדגר אלן פו.
אמר לה שלא. אבל שישמח לקרוא אם יזדמן לו. אמרה לו שגם היא לא קראה, אבל תשמח לקרוא כי אומרים שהשיר מיוחד במינו.
" אתה יודע שכש"אבי" סיפר לי עליך, ואמר שיש בצוות שלו פילוסוף, אחד שכל הזמן קורא ספרים. לא האמנתי לו. אני לא מכירה ביחידה כמו שלך הרבה גברים שקוראים. אבל הוא לא אמר לי כלום על עורבים. אתה אוהב לעסוק גם בספורט, כמו כולם?" התעניינה, אך הוא התחמק. הוא בטח שמן-היא לא אהבה שמנים.- אם הוא לא מדבר על ספורט. או, שאולי הוא צולע, חשבה לרגע. כולם, כל אלה שהכירה, עסקו בספורט באופן כזה או אחר. ראו משחקי כדור רגל או כדור סל. נזכרה לרגע באחד מהם ששכחה את שמו, איך לאחר ששכבו, הדליק את הטלוויזיה כדי לראות משחק של מכבי- תל אביב בכדור סל. איך הרגישה אבודה, בודדה ומוזנחת. זו פעם ראשונה שבחור אינו מדבר על ספורט. כנראה שיש לו סיבה החליטה. אך המשיכה לדבר איתו מדלגת בעצמה על השאלה ששאלה. "כשאבי סיפר לי עליך, כבר אז רציתי לפגוש בך, אבל זה לא יצא. מוכן לקרוא לי משהו שכתבת ?" לא יודעת אם שווה לה בכלל לשמוע, להכיר אתו לעומק, להסתבך עם עוד מערכת יחסים.
"תגידי, את תדברי איתו כל הלילה? יש לנו עבודה לעשות." ניסתה ריקי להפסיק לה את השיחה.
"ריקי, בחייך, מעניין איתו. גם אני מאפשרת לך לדבר עם חברות במשמרת." ביקשה תוך כדי הנחת כף יד על הפומית.
"טוב, אבל תסיימי מהר. יש לנו לחץ." היא פלטה אנחת רווחה, ומיהרה לנצל את כמה הדקות שנתנו לה.
"אני מצטערת שהפסקתי. היו צריכים אותי. אז אתה מוכן לקרוא לי משהו?"
אמר שהשירים הם לרגעי דיכאון, אבל לא כמו שירי הדיכאון של תחנה מרכזית. אמרה לו: "תקרא שיר ואני אשפוט."
שמעה רשרוש של דפים, חפצים נופלים, כסא מוזז, רעש של שפופרת הטלפון המונחת על השולחן.ואז:
" בעירי יש רק רחוב
אחד של חלונות ראווה
מסורגים,
מפוחדים.
לפעמים אני מרגיש
שאני מאחורי חלונות
הראווה.
איני יודע אם לחכות
שאנשים יציצו,
אולי יזרקו בוטן."
חשה תסכול, קיוותה לשמוע שיר אהבה, אך במקום זאת שמעה את הפחדים והחשכה שעטפו אותו. "תשמע, השיר דיכי רציני." הזכיר לה שזה מה שאמר לפני שקרא את השיר. ביקש שגם היא תיקרא לו שיר שכתבה. היא הסכימה להיחשף וקראה לו שיר או שניים. לאחר כמה מילות סרק שאל מה היא עושה מחר.
"בערב אני פנויה, אבל ביום שני בבוקר אני יוצאת לחופשה חקלאית של שלושה שבועות." שאל אם היא תסכים להיפגש. ולמרות שבכל המקרים הקודמים נפגעה. ולמרות שבכל מערכות היחסים שלה הרגישה נבגדת או נזרקת. ולמרות שגם הפעם חששה. הרי הבחור סיקרן אותה ולכן הסכימה.
" תבוא בשמונה לחדר שלוש עשרה במגורי בנות ואני אחכה לך."
נדמה היה לה כי קרא שיר נוסף, אך שולה שישבה איתה במרכזיה החלה ללחוץ " נו את גומרת ? יש לנו לחץ, תפסיקי כבר לקשקש, את מתחרמנת על כל בחור שמתקשר, קורא שירים עלק. בחיי יום אחד איזה בחור ידפוק לך את השכל וישאיר אותך זרוקה על הכביש." ידיה המשיכו לרוץ בין החוטים, המהווים את התקשורת בין כאן לשם, בין הוא להיא, שיחות עלומות ושיחות שיגרה. הכול ראו החוטים, הכול שמעו בנות המרכזיה.
הנהנה בראשה " אני כבר מסיימת." היא סימנה לשולה שתרד ממנה. "לא , לא אליך דיברתי, יושבת איתי שולה, אתה מכיר אותה... כן אמסור לה ד"ש. טוב נתראה מחר." ניתקה את השיחה, כואבת על הצורך לסיים אותה. הרגישה שמשהו בשיחה לא היה גמור. היא עדיין לא ידעה עליו הרבה. במיוחד איך הוא נראה. מבלי ששמה לב לכך, אצבעותיה חזרו לרקוד בין החוטים כשפנתה לעזור לשולה ולריקי לחבר שיחות יוצאות או נכנסות. עבודה רוטינית, סזיפית, ללא שום מחשבה, עבודה שהותירה לה מספיק זמן ללמוד באוניברסיטה הפתוחה, לעסוק בציוריה ללא הפרעה. " תגידי שולה מה את יודעת עליו? נשמע בסדר ומנומס, קצת פגיע לטעמי." הורידה את האוזניות מעל ראשה, משחררת שער ארוך שטני, שטני. "מה את חושבת עליו?" שולה הורידה גם היא את האוזניות מעל ראשה. לשולה היה שער שהספיק בקושי להעביר את אצבעותיה הארוכות כשיני המסרק, באורכו הקצר של שערה.
"... היה לי איתו קטע קצר מאוד, יצאנו לסרט ואחר כך הוא ליווה אותי לחדר וזהו, לא שם יד עלי בסרט, לא ניסה למזמז. סרט, דיבורים וזהו. אני לא יודעת אם הוא שווה דפיקה או לא, אני חושבת שגם אף אחת אחרת בבסיס עוד לא זיינה אותו. מצד אחד הוא בישן ומצד שני יש לו אומץ לעשות דברים. הוא יכול לעמוד על שלו אפילו מול מפקד הבסיס אם הוא חושב שהוא צודק, אבל הביישנות שלו הורגת אותי, יכול לראות אותך ערומה ולא לגעת. אני לא מכירה בחורים כאלה.(ריקי סימנה שגם היא לא מכירה בחורים כאלה.) אני יודעת ששושי קצת דלוקה עליו, והוא בכלל לא טיפוס שלי, אז ויתרתי. אבל הפסיכית הזו מחזיקה חבר גם בבאר שבע. היא כל הזמן עושה לו עיניים ומזמינה אותו לחדר שלה, אבל לא מוותרת על החבר שלה." סיפקה שולה מידע מועיל. "דרך אגב גם לך יש עכשיו מישהו ?!" קבעה- שאלה. קצת בפסקנות, ובהרבה סקרנות.
" גם עלי הוא לא עושה רושם, אבל אתמול ראו אותו עם לילי, קצת קשה להאמין עליו אבל זו אמת, הלך איתה לחדר שלה, אולי תפס סוף סוף אומץ." אמרה ריקי. "פעם הוא נכנס לכאן, למרכזיה יחד עם שושי. איליה משק המשמעת היה כאן ולא עשה לו כלום למרות שהמרכזיה מחוץ לתחום. אחר כך כששאלתי אותו למה הוא לא עשה לו כלום, איליה אמר לי שהוא מכיר אותו, וגם רס"ר הבסיס מכיר אותו ובגלל זה יש לו יחס מיוחד. תגידי את מנסה איתו משהו?"
" אני לא בונה עליו כלום, אבל שמעתי עליו כמה חודשים וכבר אז רציתי להכיר אותו. סיפרו לי שהוא כותב שירים, הוא קרא לי אחד או שניים, לדעתי זה זבל. אבל זבל מעניין, שיר אחד דווקא היה סביר. אולי הבחור שווה משהו."
אני מקווה ששושי לא תעשה לך בעיות, היא יודעת לעשות פרצופים. " שולה חזרה לענות לשיחות ממתינות " מרכזיה שלום, תפוס, נסה בעוד כמה דקות. תודה."
תוך כדי מתן תשובות לאנשים המבלבלים לה את המוח, תוך כדי שיחות עם אנשים המחפשים נחמה מצידו השני של הקו, החלה לחשוב עליו. האם הוא גבוה או רזה, נמוך או שמן, שחרחר או בלונדיני? האם הוא סתם כמו כל המניאקים שהכירה עד כה, או שונה ורגיש, מתחשב ומבין? היא קיוותה שיהיה גבוה, לא אהבה נמוכים. קיוותה שיהיה רזה , לא אהבה שמנים. קיוותה שיהיה משהו שונה, משהו שלא ידעה עדיין להגדיר. קיוותה שיהיה לו זקן, אהבה גבר עם זקן, תמיד זכרה את סבא שלה שהיה מביא לה ממתקים ונותן לה למשוך לו בזקן. בקיצור רצתה שיהיה שונה ממנה, היא לא אהבה את עצמה. ולכן רצתה מישהו שיהיה אחר ממנה. אבל יתאים לה בגובה. יתאים לכאב שחשה בבדידותה.
ליכלוכית זקוקה נואשות לפיה הטובה,
חפצה הייתה במלבושים חדשים,
תפאורה, או תרופה לנפשה הפגועה.
