פוגשת בו
משמרות עוברות בסופו של דבר, והיא רצה למקלחת לשטוף את עצמה . שברירים של אור בוקר הסתננו מבעד לגג הסגור בחלקו, מקנים לאבק הדוקר את האוויר, קלילות וחגיגיות, ברקדם לפי תנועת הרוח. נכנסה לאחד התאים, פתחה את זרם המים ונתנה להם להתחמם. לא אהבה את המים חמים מדי. נתנה למים לשטוף את גופה מהעייפות, מהתלאות והמחשבות. ליטפה את גופה, שונאת אותו. ניסתה לגרום לעצמה ריגושים שגברים לא מסוגלים, או לא רוצים לגרום לה. סיבנה אט אט את ערוותה, נוגעת כאילו במקרה בדגדגן, ידה השניה אוחזת בספוג הגס מלטפת את פטמותיה, מהשמאלית לימנית וחוזר חלילה, בעדינות, באיטיות, ברגש ורעד. הרימה את השד החפון בידה אל זרם המים הדוקר, הזוקר את הפטמה. הורידה את הספוג לטבורה, לא מפסיקה לסבן את ערוותה, לא מפסיקה לעגל את הדגדגן. מחפשת ריגושי ביניים בנקודות נסתרות בגופה אליהן לא הגיעו הגברים, רק היא הכירה אותן. שתי ידיה עברו, ליטפו, דגדגו, ליטפו ולשו בו זמנית. לא מאפשרת לאף צליל להטרידה. עיניה עצומות בהנאה, יודעת שאין אף אחת ערה במגורי הבנות בשעות הבוקר המוקדמות הללו. מאפשרת לעצמה עינוגים שאף גבר לא גרם לה, אף גבר לא ניסה מעולם לגרום לה. שמה לב כמה פעמים היא חושבת על אין אונות גברית כשהיא מחפשת את הנאתה. מאפשרת למים הזורמים בעוצמה מונוטונית לעזור לה ללטף את אבריה. שערה הארוך עוטף אותה רטוב מכל עבר, מסתיר אותה ואת עינוגה ממבט חיצוני אפשרי. כך נהנתה עד ששטף אותה גל של עוויתות קלות שעליהן חשבה :" האורגזמה שלי." סגרה את הברז, לקחה את המגבת הגדולה וניגבה את גופה, רועדת ולא מקור. לבשה בעדינות את תחתוניה, משתדלת לא לגעת באברים מגורים, רגישים. כמה קיוותה שגבר יתאמץ, ישתדל ויצליח לענג אותה כמו שידעה לענג את עצמה, אך כל הגברים בחייה היו אנוכיים, חסרי התחשבות או יכולת, היו נגמרים כמו נר. לוהטים, נוזלים וכבים. מבלי שהספיקו לחמם גם אותה באישם. סיימה להתלבש וחזרה לחדר עדיין רועדת, אחוזת סחרחורת קלה ומהנה.
בשמיים התחזקו כבר קרניה של השמש, וסמל תורן חרוץ החל להשכים את החיילות לפעילות יומית. סגרה אחריה את דלת החדר. " את ערה ? ציפי, ציפי, את ערה?" התיישבה על קצה המיטה של חברתה לחדר. "ציפי, יש לי הערב פגישה." ציפי פתחה את עיניה לאט.
"מניאקית, את לא יכולה לספר לי על הפגישות שלך בערב ? את חייבת להעיר אותי עכשיו ? " ציפי הניפה יד אל עין חצי עצומה, בוהה בשעון.
" כבר שש וחצי." אמרה מנגבת את שערותיה מתיישבת על המיטה המסודרת , מיטה שעדיין לא ישנו עליה הלילה.
"מה את רוצה ממני מניאקית?" מוחה מעיניה שיירי שינה, הסתובבה ציפי על מיטתה הסתורה משנת לילה אל חברתה היושבת מולה.
"יש לי הרגשה שאף פעם לא הייתה לי. דיברתי עם מישהו הלילה. מישהו שסיפרו לי עליו לפני כמה חודשים. אך אף פעם לא היה לי האומץ ללכת לפגוש אותו."
"לך לא היה אומץ? ימותו השמיים!" קראה ציפי והתיישבה בבת אחת.
" כן , לא, לא היה לי אומץ. היום במקרה הוא התקשר ודווקא לו, לא רציתי לתת קוו. לא ידעתי שזה הוא, אף פעם לא דיברתי איתו לפני כן." אמרה, עוצמת את עיניה , מפנה ראשה לקיר ומסיטה קווצת שער סוררת מעל אפה. "הוא הזמין אותי הערב לפגישה. אני קצת נבוכה." שתקה לרגע " יודעת, בין השירים שהוא קרא לי היה אחד סביר. רוצה לשמוע ? שכחתי, לא אמרתי לך שהוא כותב שירים. לא משהו פגז אבל נחמד." קיוותה לתשובה חיובית, רצתה לשתף חברה בהתרגשות, במסתורין. ציפי לא ענתה, לכן קראה את מילות השיר כמו שכתבה אותן לעצמה תוך כדי שמיעה- הרגל שפיתחה במגמה לספרות. בטלפון במשמרת :
"את תבואי איתי, נהלך רק שנינו
לאורך שדרת האזדרכת
שנשרו פירותיה.
את תבואי איתי, נהלך שלובי זרועות
לאורך שדרת האזדרכת
ספסליה שבורים.
את תבואי איתי, נהלך ונצחק.
לאורך שדרת האזדרכת
אין בה איש מלבדנו."
סיימה לקרוא, חושבת איך אפשר היה לכתוב את השיר יפה יותר,נכון יותר. האם היא יכולה ללכת איתו לאורך אותה שדרה? מה מסמנת השדרה הזו שאין בה איש? למה הספסלים שבורים, אולי הוא זה ששבור? דווקא מתאים לדיכאון שלו.
נחטפה אל השינה וישנה ללא חלומות. התעוררה בשעות הצהרים המאוחרות. ניסתה להעביר איכשהו את השעות הנותרות.
כמה דקות לשמונה החליטה שהיא זקוקה לקפה. "ציפי אני יוצאת למלא קומקום, אם יחפשו אותי אני כבר חוזרת ." לקחה את הקומקום החשמלי ויצאה אל המקלחת למלא מים. בחוץ ראתה אותו. לא מרשים במיוחד, אומנם גבוה ורזה, אך לא יפה כמו שקיוותה. ללא כתפיים רחבות כמו שאהבה. פניו חלקות ללא זקן. אפו נשרי ובולט. קצת כמו מקור של ציפור. אך מעל האף היו שתי עיניים יפות שלמרות שקלטה אותן בחטף, הן גרמו לגודלו של האף להתגמד. הבינה שהוא זה שלו היא מחכה. אך לא זה שאליו היא מייחלת.
"הכנס וחכה כמה דקות, אני רק ממלאה מים בקומקום." אמרה, ממשיכה ללכת אל המקלחת. חשבה לעצמה: איך הוא רואה אותי ? האם אני ממלאת את ציפיותיו? או שמה יקום וילך לאחר שיחה קצרה ? נזכרה במבט החטוף שהעיף לעברה, סוקר אותה מכף רגל ועד ... צמרמורת עברה בה. נראה לי שהוא כמו כולם, מפשיט אותי עוד לפני שדיבר איתי. למה אני מכניסה את עצמי? האם הרגשתי מאתמול סתם מטעה אותי ? חזרה לחדר נושאת את הקומקום המלא.
"מה תשתה?" ראתה שהוא סוקר את ציוריה הפזורים פרושים על הרצפה ועל המיטה. "מוצא חן בעיניך?" רצתה לראות את תגובתו, נהנתה להביך אותו. הרים ציור אחד, הביט בו בעיון. ראתה את אצבעותיו וחשבה, יפות, ארוכות אך לא חלשות. שוב עלו בה מחשבות על אצבעות גבריות נוגעות לא נוגעות בה. יש בו כמה אברים טובים, הוסיפה לעצמה.
"מוזרים הציורים שלך, מסתוריים." עצר לכמה שניות לחפש מילים. "כמה רעיונות שחוזרים על עצמם באופנים שונים ומדכאים, לא מובנים להסתכלות חטופה, אך מרגשים במבט שני. קצת קשה להתנתק מהם, הם גורמים לי לחשוב על עצב."
לפחות לא שטוח, חשבה. " אני צריך לחשוב עליהם יותר כדי להגיד מה דעתי." מנסה להתנצל החנטריש, בטח יגיד עוד מעט שאולי נצא החוצה ונדבר. בקיצור טיפוס מבלבל, החליטה.
הוא הציע לצאת לטייל, כמו כולם. והדבר אישש את חששה. בדרך ישלח ידיים. שולה טעתה לגביו,- רצו המחשבות בראשה. ניסתה לא להראות אכזבה לפני ציפי, ניסתה לא לדחות אותו. רצתה להרגיש רצויה בעצמה. היא תיתן לזמן להראות אם היא צודקת .
"ציפי , תחזירי לי את האפודה שלי !" ציפי שלפה מארונה אפודה סגולה. אפודה אותה היא קנתה בשוק הפשפשים לפני כשנה. מרוטה וטלואה אך נוחה להפליא, מסתירה כל מה שצריך. כך אהבה את בגדיה.
"מה דעתך שלא נלך לסרט וסתם נטייל ?" שאל נבוך .
הקמצן הזה, אפילו לסרט לא מוכן להזמין אותי. כמובן שלא הייתה מאפשרת לו לשלם עבורה, אך לפחות שיראה רצון. הסכימה לטייל איתו.
"אני צריך גם כן לקחת משהו חם, מתחיל להיות קריר." השמים היו בהירים למרות שהיה לילה. רוח קרה נשבה בין הפסגות שהבסיס היה ממוקם עליהם. למרות זאת חשבה שזה רק תרוץ. עכשיו יבקש שניכנס לחדר ושם ישלח ידיים. במקרה כזה, אני מסתובבת והולכת.
הוא כנראה הרגיש במבטה המהסס ואמר " את יכולה לחכות בחוץ. אחזור תוך פחות מדקה." בטח החדר שלו מבולגן והוא מתבייש. חיפשה לעצמה אלף סיבות לשלול אותו, אלף סיבות למנוע ממנה את הטעות החוזרת על עצמה עם כל בחור חדש איתו היא יצאה. אבל היא הסכימה לחכות. ישבה על המדרגה, מחכה לו שיחזור. חזר מהר והושיט לה יד.
"אני אקום לבד." קמה מברישה את ישבנה מהאבק שאולי דבק בו בישבה. הביטה לעברו וראתה את עיניו המושפלות והתחרטה. אולי אני פוגעת בו!?
כביש ריק שהקיף את הבסיס, היווה את מסלולם. ראתה בעיניו היפות והשחורות, העמוקות, כי הוא מתאווה לה. כמו כולם, חשבה. הרגישה שהיא משווה אותו כל הזמן לאחרים. במיוחד את המסתתר מאחורי המילים, מאחורי המבטים. הכירה מבטים כאלה אצל אחרים. הם שלחו ידיים, לא שואלים אם מותר. הוא נמנע מלגעת בה עד כה. אולי שולה צדקה בכל זאת, חשבה תוך כדי הקשבה למילים המתפזרות סביבה. סיפר לה על משפחתו, על אמונותיו. היא לא הסכימה לרובן. התפתח ויכוח על גזענות, על גברים, על נשים, פמניזם ומצו'איזם. היא התבלבלה מכל הדעות שהביע בחופשיות. סיפרה לו כי נולדה בבאר שבע וגרה בדימונה מאז ילדותה. סיפרה לו על סבה המזוקן ועל אהבתה לזקנים. הביטה בו והיה נדמה לו כאילו הוא דמות משיר השירים, ממש כמו הגבר שמתארת גיבורת הפרקים. נדמה היה לה שהוא צבי או עופר אילים. גם ברזונו וגם בפגיעותו. עיניו היו כעורבים (שעליהם דיבר) על פלגי מים. עדיין לא ראתה אם שוקיו עמודי שיש. הן היו מכוסות במכנס גינס. לרגע סטתה מחשבתה ואז שמעה אותו מספר לה על פחדיו לגרום לכאב, כל סוג של כאב. במיוחד ביתוק בתולים. (כן כמו עם כולם גם איתו השיחה גלש למין,אבל אני זו שהתחילה לדקלם משיר השירים, בטח בשבילו זה היה רמז שאני מוכנה לנושא.) והיא לא הבינה איזה בחור מוזר הוא. עוד לא שמעה על גבר שאינו רוצה לבתק בתולים. הגבר הראשון שלה לא גאל אותה מבתוליה, אלא בעל אותה באדישות. מתעלם מכאביה, מהדם שחלחל וזרם בין רגליה המיוסרות. והוא, מוזר, אינו מוכן לשכב עם בתולה. היה לה משונה כי אדם כזה שמגלה הבנה לסבלן של בתולות נבתקות, מסרב לשכב עם שמנות כי הן דוחות אותו. בעצם, לא רק עם שמנות יש לו בעיה, אלא גם עם מסוממות. בררן הבחור. סיפר לה על אירוע שהיה לו בכינרת בטיול יחידה. בלילה, על החוף ניגשה אליו חיילת מיחידה אחרת ושאלה אותו אם יש לו חשיש. כשענה לה בשאלה המתבקשת, למה דווקא אותו היא שואלת. ענתה כי הוא יושב לבד כאילו תחת השפעה של סמים .
"נו ובאמת עישנת?" שאלה . ענה בהיסוס שהיה במדיטציה. מאחר שדיבר הרבה על דחייתו משמנות, חשבה, איך הוא תופס אותי המלאה? האם כשמנה, או רק כמלאה? חשש החל להתגנב לליבה, כיוון שדעותיו, למרות שהיו מוזרות, החלו למצוא חן בענייה. חשבה על כל הדוחים והמגעילים איתם שכבה בחייה, בעיקר כדי למצוא חן, להרגיש רצויה. לא סיפרה לו על ניסיונה הרב, זה לא היה הזמן. שלפה סיגריה והציעה לו אחת.
" אני מעשן מעט מאוד." דחה את הסיגריה. זרקה את הבדל לאחר כמה שאיפות. הוא התעכב וכיבה אותו ברגלו. היא לא שאלה למה. הוא שאל אותה למה היא לא מעשנת עד הסוף את הסיגריה. כשהחלה להסביר לו ולעצמה את הסיבה. התברר לה כי בעצם אין לה סבלנות לסיים דברים, כיוון שהם נמאסים עליה מהר מאוד. לכן היא אף פעם לא נהנית עד הסוף.
סיפר לה שחשב הרבה על התאבדות, על העלמות. כדי לא לריב עם אנשים, כדי לא לגרום סבל לאנשים. עדיין לא הניח עליה את ידו. הייתה מופתעת. אולי יד הגורל שהפגישה בניהם, גרמה לה לבחור בעבודת גמר לבגרות על: "מתאבדים בספרות". אך במחקר שביצעה למען העבודה, היא לא פגשה את הסיבה שהוא הציג לה.
"היה לי ידיד" סיפרה לו "ניצן. שאהב משהי שלא החזירה לו אהבה. יום אחד, לאחר שמצא את הפרחים שהביא לה בפח, יחד עם צעיף שקנה לה, עזב את הבסיס, נכנס למדבר והלך במשך יומיים. למזלו חיפשו אחריו מהיום הראשון. מצאו אותו מעולף מחום, מתשישות ומאכזבה." רצתה להראות לו שגם לה יש סיפורי התאבדות.
הסתירה את העובדה כי היא הייתה החברה המאכזבת. התאכזבה יותר כאשר אמר לה " התאבדות היא רצח , אני לא מתאבד. כי לכל התאבדות גרם מישהו !" לא המשיכו לדבר על הנושא, אך היא החלה לחשוב כי היא זו שניסתה לרצוח את ניצן.
שוב סיפר לה שהוא אוהב עורבים, חוקר עליהם, מרגיש אותם. "אולי באמת היית עורב!" התבדחה איתו. הסתכל עליה בתימהון. "שכחת שאמרת שבאחד הגלגולים היית עורב?"
"אולי עוד אהיה עורב אי פעם ." ראתה געגועים בעיניו, שמעה כמיהה בקולו. כעת הבחינה שהוא בעצם אחר. לא "כמו כולם".לא הייתה התיימרות בסיפוריו על עצמו. לא הייתה התייהרות, או ניסיון להרשימה. נדמה היה לה שהייתה בו תקווה למצוא מישהו שיקשיב לו ולחלומותיו.
כיון שקנה במידה מסוימת את אמונה. וכיוון שנמשכה למוזרותו, לעצבונו, להתבדלותו המיוחדת מן העולם. החליטה שזה הזמן לספר לו שהיו לה אחרים בחייה. פתחה בהיסוס "אני לא יודעת מאיפה להתחיל, אבל אני למשל, רק סובלת מגברים. כל פעם שאני יוצאת עם מישהו, הוא רוצה רק סקס, לא אהבה, לא אינטימיות, רק סקס, ויש הבדל ביניהם. לרוב. בעצם תמיד, הגברים שהכרתי אכזבו אותי. אני שוכבת עם גבר ואז הוא נעלם, לא מלטף, לא מנשק, לא מדבר. פשוט נעלם, למרות שהוא לידי, ולפני שנייה היה בתוכי. הלוואי שהיו מדברים גם אחרי ולא רק לפני. "
אמר לה שהוא יודע כי שכבה עם אחרים. עוד לפני שהספיקה להגיב הוא הוסיף: " העולם חופשי, לכל אחד זכות על גופו, כל עוד לא תתני לאף אחד לזלזל בך או לנצל אותך זה בסדר ." חשבה , הלוואי והדברים היו כמו שהוא אומר.
המסלול נגמר אט אט תחת רגליהם ומגורי הבנות נראו קרובים משרצתה שיהיו. קיוותה שיציע לה עוד סיבוב, אך הרגישה שהוא מתבייש. המצב בלבל אותה. כיוון שתמיד הגברים רצו עוד משהו. הם היו אלו שיזמו. היא לא רצתה ליזום, כדי שלא יחשוב שהיא לוחצת. הוא נסגר בביישנות, לאחר שהיה כל כך פתוח בשיחה. רצתה יותר יוזמה מצידו, אך הבינה שזה מה שהוא הציע: ביישנות ודעות מקוריות, אם כי לא מגובשות ואולי גם מוזרות.
עצרה לפני פתח מגורי הבנות. "אז כאן נפרדים ?"
הוא הושיט לה את ידו לשלום ."מקווה שנהנית ?! " אמר ונסוג אל החשיכה. נשארה מופתעת. לא ציפתה לבחור כזה .טיפסה במדרגות אל חדרה ונשכבה על המיטה.
הדחליל מחפש שכל,
איש הפח חיפש לב,
האריה חיפש אומץ,
כשדורותי תגדל היא תחפש אהבה.
כול אחד מחפש את מה שאין לו.
