מחכה
חזר לחדר מרגיש שחסר בו משהו, שמלא בו משהו אחר, תחושה שמעולם לא הכיר ולכן לא ידע להגדיר. פשט את בגדיו לאט ונשכב על המיטה המוצעת, מבלי להיכנס תחת השמיכה. נתן לקור לצנן את עצמותיו, את ערגותיו ורגשותיו. עצם את העיניים, מעלה בעיני רוחו את דמותה הגבוהה, מלאה. נתן לשינה לכסות אותו במצע דק של עלטה. חלם עליה עירומה. חלם עליו עירום. חלם עליהם מחוברים וגומר אל תוך החלום המיני שלו, אל ההזיה המתוקה, הדמות החדשה של חלומו.
בבוקר התעורר בקושי על השמיכה הרטובה מפליטה של ליל, מחלום ללא מציאות. התלבש מהר, החליף סדין, סידר את הבגדים שזרק מעל עצמו אמש.
הדלת נפתחה ויוסי נכנס " נו, אמרתי לך שהיא נותנת." לא חיכה לתשובה ויצא.
הוא יצא אחריו " לא נגעתי בה."
יוסי הביט בו המום "ואלה לא מאמין לך! תמיד אמרתי שאתה פרייר. מה קרה, היא לא הסכימה? ניסת בכלל?" שאל בזלזול. כל אחד אחר היה מנסה, אחרת בשביל מה קיימות בכלל בנות בבסיס? כך ראו זאת כמעט כל הבנים בבסיס. הוא התרחק מעל פניו של יוסי, פונה למטבחון להכין לעצמו ארוחת בוקר. מעדיף לא להגיע לחדר האוכל הבסיסי.
עברו יומיים והיחידה הקטנה נסעה לתחרות ספורט בבסיס אחר. הוא נשאר כתורן, סידר מה שהיה לסדר והשאיר לעצמו זמן פנוי ." שושי , רוצה להצטרף לצהריים ?" שאל את ידידתו מהמרכזייה, קיווה שתסכים, קיווה שתמסור לו מידע נוסף עליה, על זו שתפסה את לילותיו האחרונים. כבר לא דמות ערטילאית. "הכנתי פלאפל, צ'יפס וסלט, מה דעתך ?" היא הסכימה, מקווה שיצא לה משהוא מעבר לארוחה. כלום לא יצא לה, הוא רק שאל אותה שאלות בנוגע לאחרת, והיא ענתה. למרות שהרגיש שהיא קצת פגועה ונזנחת, לא הפסיק לשאול.לשושי, ידע, לא הייתה לה סיבה להתלונן -בעבר, הוא ניסה לעבור משלב של ידידות לשלב של חברות, והיא התחמקה כל הזמן.אי אפשר לשמור בחור על אש קטנה שרק יקווה. שרק יחכה.
שושי עזבה והוא ישב עם המחשבות, ניסה לקרוא ספר ללא הצלחה, המחשבות רצו בראשו מפינה לפינה, לא מניחות לו לעסוק בשום דבר אחר, מלבד במרכזנית הגבוהה וחומת השיער והעינים.
הטלפון צלצל במשרד. הוא ידע שהיא המצלצלת, מעין הרגשה, וודאות. " הלו, כן , את בחיפה ? כן, סיפרת לי שאת יוצאת לחופשה. האם את נהנית? מה דעתך לישון אצל הורי בשבת ?" הוא לא חשב הרבה לפני שהציע, לרוע המזל. הוא לא ידע שלא מביאים בחורה שעדיין לא מכירים לעומק להכיר את ההורים. מבלי להכינם. מבלי להכינה איך כדאי להתנהג לפניהם, במיוחד מול אביו החוקר. מבלי לצור בהם צפייה להכירה דרך סיפורים עליה, סיפורים עליהם ביחד, כמה טוב לו איתה. איך להשאיר את הרושם הטוב ביותר.
היא הסכימה מבלי להסס. הוא הרגיש כאילו ענן עוטף אותו ונושאו מעל הקרקע. קבעו שיחכה לה בתחנה המרכזית בעירו.
בערב כשחזרו החברה מיום הספורט, עמוסי חוויות, סיפרו לו שהפסיד. "חברה לא הפסדתי כלום, שוש אכלה איתי צהרים. וזו שיצאתי איתה שלשום בערב. זו שאמרתם שהיא נותנת. זו תגיע אלי לשבת להורים."
הסתכלו עליו כעל משוגע. "נפלת על הראש. לא מביאים בחורה שדופקים פעם או שתיים, כדי להכיר את ההורים שלך." אמר יוסי.
"פעמיים." אמר, מנסה ללא הצלחה לתקן את העברית של חבריו.
"היא דווקא בסדר. פילוסופית כמוך." התנגד אבי. "אני מכיר אותה. החברות שלה מהחדר הביאו אותה כמה פעמים לאגף כיבוי. אתם יודעים, עושים שם מסיבות בלילות שישי. יצא לנו לדבר כמה פעמים. אבל אני לא ברמה שלה. מאז שסיפרתי לה עליך לפני חצי שנה. היא התחילה להתעניין בך. כל פעם שאנחנו נפגשים, היא שואלת על הפילוסוף."
הוא ניגש לאבי ונתן לו אגרוף בכתף. "הבנתי שהשמועות שהפצת עלי היו לא רק: פילוסוף! קשקשן! אלא גם מוזר. "
אבי לא נשאר חייב ודחף אותו חזרה. "אני תמיד מדבר עליך טובות. מה אתה בוכה? אם לא הייתי מספר לה עליך, היא לא הייתה רוצה לשמוע ממך. אני מקווה שיצא לך ממנה משהו, היא מאוד חכמה."
הם המשיכו להתווכח ולהתלוצץ עד שהחשכה ירדה. הוא המשיך לחלום עליה עד הבוקר.
השגרה בבסיס שיגעה אותו, הכניסה אותו לדכדוך, לחוסר סבלנות. חיכה שהימים יעברו, אך הם בשלהם עוברים לאט. למרות שפגש בה רק פעם אחת, הרגיש שהוא מכיר אותה כמעט כמו שהכיר את עצמו. הוא רצה לראותה שוב, רצה להכירה להוריו. היה מוכן לעקור למענה סלעים, להלחם בענקים או בכל אלו שקראו לה, "זולה". למרות שלא הבטיחה לו דבר, קיווה שאולי היא זו שתהיה חברתו הראשונה.
בסופו של דבר גם ימים ארוכים ומשעממים עוברים. הוא יצא ביום חמישי בערב לחופשת שבת.
דון קישוט הרים את החנית,
דון קישוט זרז את סוסו לדהרה,
דון קישוט האמין שינצח את הענקים.
דון קישוט הסתער על תחנות הרוח.
