בביתו
פגשה בו בתחנה המרכזית באשקלון. ההתרגשות מאמש עת צלצלה אליו פגה. פעמים רבות הגיעה לפגישה עם גבר. לעיתים התאכזבה קשות, לעיתים המצב היה נסבל. ראתה שהוא מתרגש מאוד לקראתה. לקח את תרמילה והוביל אותה אל המכונית שחיכתה בחניה. הנסיעה אל ביתו עברה תוך כדי סיפוריו על האוכל המחכה להם לארוחת ערב, על שתי האחיות המחכות להכירה וזהו. הנסיעה הייתה קצרה מלהכיל יותר מכך.
תוך כדי נסיעה , תוך כדי הסברים, הביטה בו חטופות. שמה לב כי גידל חלקת זקן. הבינה כי עשה זאת לכבודה, אך לא אמרה על כך מילה. הביטה על הרחובות המכינים עצמם לשבת, נשמה את הריחות דרך החלון הפתוח, ריח הפרדסים שעטף את העיר השוכנת לחופו של ים. הרכב עצר מול גינה קטנה שבית עם גג אדום הציץ מבין העצים, חלונות פתוחים ושטיחים התלויים לאוורור. דלת שנפתחה אל סלון, המריח מסבון ריצפה ומרצפות שעדיין מבהיקות מרחצה. נזכרה שהיא לא שטפה את חדרה כבר חודשיים.בדרך כלל, היא דחפה את כל הלכלוך מתחת לשטיח. על ריח סבון הרצפה השתלט ריח חדש, שלא הכירה, כאשר דלת המטבח נפתחה, הסתער עליה ריח תבשילים אקזוטים.
למרות שלא הכירה את הוריו, היא לא חששה מהפגישה עם משפחתו, הרי היא אינה החברה שלו. לדעתה ההכרות עם הוריו הייתה קלילה, במיוחד עם שתי אחיותיו התאומות, שהביטו בה בסקרנות, שואלות שאלות שטותיות של ילדות קטנות. נוגעות בשמלתה המטולאה ובשרשראות הכבדות, וצוחקות על אופן איפורה הכבד. נגעה לעיתים בשערה הגולש הלא מסורק ובשרשרת הדקה העוטפת את רגלה במספר סיבובים, בחוסר תשומת לב. הוריו הביטו בה פחות, לדעתה. -היא עוד תתבדה.
"תכירי, אלו הם הורי: אבא שלי , אמא שלי, ואחיותיי התאומות השובבות." ראתה את החיבה ביניהם, את השייכות, משפחה אוהבת, חשבה ולא בקנאה. גם לה יש משפחה אוהבת, מגוננת. אם כי לעיתים לוחצת.
את שיחת הפתיחה שנועדה להכרות ראשונית זכרה כמשהו קליל, משהוא שלא נשאר חרוט בזיכרונה. הראו לה את החדר שבו אמורה הייתה ללון. "זה החדר שלי." התגאתה אחת האחיות. "אני אשן עם איתה." הצביעה על אחותה וצחקקה.
"תודה לך על כך שאת מוותרת לי על חדרך, אני לא אבלגן אותו ולא אגע לך בדברים שלך, נשבעת!" הניחה את התרמיל על הרצפה ונזרקה על המיטה המסודרת, מביטה על הספרים המונחים בסדר מופתי על המדפים, לפי גודלם. הקירות היו נקיים מתמונות, הארון שממול היה עמוס בפוסטרים של זמרי הנוער. הרגישה מנומנמת מעט .
**************** *********** *******************
דפיקה על הדלת העירה אותה, " יבוא !" לחדר נכנסה האחות השנייה .
"בפעם הבאה את תשני אצלי בחדר, הוא יותר יפה ."
"אני מקווה ." לא יכלה להבטיח כלום. לא ידעה לאן יתפתחו היחסים . אבל היה בה משהו שהתאווה אל הבחור שגר בבית הזה, עם המשפחה האוהבת הזו.
"הולכים לאכול, אמא מכינה מה זה אוכל טעים, תמותי עליו." התאומה הסתובבה וברחה מן החדר.
חדר האוכל היה חלק מן המטבח אך למרות זאת לא היה צפוף. השולחן היה ערוך בצלחות ומגשים בכמות שלא הכירה קודם לכן. המגוון היה רב. כעת הבינה את גודש הריחות שהתערבלו לה בחלל אפה. המנות הוגשו אל השולחן ללא הצטעצעות, בקערות גדולות שכל אחד עמס אל צלחתו. את הטעמים החדשים לה תזכור לעולם, חשבה. זכרה כי בעצם דיברו על חיי משפחה, על החיים בכלל ועל ילדים, זכרה רסיסי שיחה שנותבה על ידי אביו- הבינה מאוחר יותר, ומאוחר מדי. ראתה שהוא מנסה לרמוז לה משהו, אבל לא יחסה לכך כל חשיבות. רצתה להראות לאביו כי היא בעלת דעה עצמאית.
"אין לי צורך בחיי משפחה." אמרה בלהט לאביו שהמשיך להביע התעניינות. "אפשר בהחלט להסתדר בלעדיהם. בכלל חיי משפחה רק יפריעו לי, אני רוצה ללמוד בבצלאל אומנות."
"היא באמת מוכשרת, ראיתי ציורים שלה ." הבינה שהוא מנסה לעזור לה, מנסה לתמוך בה.
"אני רוצה לטייל בעולם, לראות מוזיאונים ולכן אני לא חושבת על חתונה וילדים."
"את לא חושבת שבשלב מסוים כן תרצי משפחה ? אין אדם שלא זקוק לה."קבע האב, הרגישה שהוא מושך אותה בלשונה אך לא יכלה להפסיק להביע את דעותיה.
"אני מאמינה שאסתדר לבד. בינתיים עוד חזון למועד, יש לי עוד הרבה שנים עד שאצטרך משפחה משלי, מה עוד שאיני מאמינה בבני אדם. באופן עקרוני אני סולדת מהמילה "בעל". מה, הגבר הוא בעל בית שלי?אם הוא בעל הבית, אז זה הופך אותי לשפחה, למשרתת. למה בעל? האם הוא אמור לבעול אותי?" לא הרגישה שהוא בועט בה מתחת לשולחן, רומז לה זו פעם עשירית לשתוק. היא המשיכה לגולל את משנתה הבוטחת. "עד היום רק נפגעתי. המוטו שלי, חייה ונסה לא להידפק, ותאמין לי שזה קשה לא להידפק." אמרה בוטחת בעצמה, רצתה לשדר בגרות וניסיון חיים אל השיחה שהאב שלט בה. לא הבחינה כי האב בוחן אותה לאורכה, זורה מוקשים להפילה בפח.
"מספיק לדבר. תאכלו, האוכל מתקרר!" ציוותה האם שרצתה להתגאות במעשי ידיה " את רואה, מבשלים יומיים ואוכלים הכול תוך דקות? "
השקיעה עצמה באכילה, למרות שנשבעה לעצמה קודם לכן לא לאכול הרבה, אחרת אולי הדבר ידחה אותו, הרי אמר לה שאינו אוהב שמנות. אך לא יכלה להתאפק. האוכל היה באמת ובתמים טעים. על לשונה התרוצצו טעמים חדשים- מענגים. שמעולם לא הכירה. טעמים של מאכלים שרק שמעה עליהם מחברות לבסיס, אך עד כה לא הזדמן לה לטעום. מאוחר יותר-ביום אחר- חשבה כי האוכל מיסטל אותה ולכן דיברה יותר מן הרצוי.
לאחר האוכל ציוותה האם על כולם לשבת בסלון. היא נשארה במטבח לעזור לאמו לסדר את השולחן, לשטוף את הכלים, אך האחיות היו זריזות ממנה. תוך דקות לא הרגישו כי היה אוכל על השולחן. במקום האוכל נעטף השולחן במפה לבנה, שעליה שני פמוטים ושני נרות. " אנחנו עורכים טקס קטן, לא כמו כולם, רק נרות שבת ." הסבירה האם.
" יאלה בואו להדליק נרות!" משכו האחיות את האב והאח ממרבצם בסלון.
היא לא ידעה על מה דיבר עם אביו בסלון, האם עליה או סתם על החיים. הטקס היה קצר ולעניין. האם התפללה קצרות, הדליקה את הנרות וכולם התנשקו ואחלו שבת שלום. גם היא קיבלה נשיקות בלחי- מנהג משפחתי. אצלה בבית לא הדליקו נרות. ולא שמרו על השבת. לא הדליקו נרות ולא נישקו לאחר מכן. ולמרות זאת –חשבה-משפחתי אוהבת אותי.
" הולכים לטייל ?!"
"בסדר." העיקר לעשות משהו ולא לשבת בבית יותר. נמאס לה לענות על עוד שאלות. למצוא עוד תשובות. כדי שתמצא חן בעיני משפחתו.
זהבה ניגשה וטעמה מהצלחת הגדולה,
טעמה מהצלחת הבינונית,
הדייסה בצלחת הקטנה הייתה הכי טעימה.
זהבה לא חשבה כלל על דובים מסוכנים כשאכלה.
