היא והוא
"רוצה את הרכב, צריך כסף ?" שמעה את האב שואל.
"אני לא חושב. את מעדיפה ללכת או לנסוע?" היא החליטה שעדיף ללכת. כך הדברים הופכים מעניינים יותר, הידיים חופשיות והזמן איטי. לקחו חולצות חמות יותר ויצאו לטייל אל חוף הים, מרוחקים האחד מן השני, ידיים בכיסים, מדברים. הרגישה ניכור מצידו. הביטה בו יותר ויותר, משהו בפניו המעוטרים בזיפים בני כמה ימים מצא חן בענייה, הבינה שרק למענה הוא מגדל זקן. תוך כדי מבט, שמה לב לאיפוקו, ואצלה השתוללו האלים בבטן. החליטה לשאול לגבי הזקן.
" אמרת שאת אוהבת זקנים. החלטתי שאנסה בשבילך." זה מצא חן בעיניה אפילו יותר, סוף סוף עושים למענה משהו.
הציעה לו סיגריה, הושיט את ידו שנגעה ברפרוף מתפתה בידה, ונסוגה עוד לפני שהספיקה להעמיק את המגע.
חיכה לאש. "מצטער שאין לי גפרורים." הושיטה לו גפרור משלה. כיסה על הלהבה כדי שהרוח לא תכבה אותו. הרגישה כי גם בה ניצת משהו. פניו הוארו באור הגפרור ונראו לה שטניות, בגלל עיניו הגדולות, הביישניות בדרך כלל שכעת עומקן הביע מסתורין, אולי כאב, אולי ... הרגישה שהוא מושך את פניו מעל ידיה. הגפרור חרך מעט את ידה והיא ניערה אותה בקריאת כאב .
"מצטער." אמר לה בנימה שהיא הרגישה שהיא אמיתית וכנה.
"על מה אתה מצטער? לא אתה שרפת אותי." המשיכה לנער את האצבע הכוויה ואחר כך מצצה אותה בפיה. הסתכלה עליו וראתה שהוא מתגרה מהאופן שבו מצצה את האצבע. התרגשותו דבקה בה, אך הוא המשיך לדבר. כנראה מסווה על ידי הדיבור את ביישנותו. אני חייבת למצוא רגע מתאים כדי להוציא אותו מהביישנות. חייבת לראות מי הוא באמת. חשבה תוך כדי פליטת זרם עשן דק מבין שפתיה.
"מצטער על שזה קרה, בלי קשר אם אני אשם או לא." הכאב חלף בגלל התדהמה שאחזה בה. היא המשיכה לצעוד לצידו. לידו אך לא איתו. שניהם פולטים עיגולי עשן או סילוני עשן. הרגישה כאשר זרק את הסיגריה בעודה במחציתה, זרק ודרך. זכרה כי גם בבסיס הקפיד לכבות את הסיגריה שלה.
"למה אתה לא מסיים את הסיגריה , אולי אתה אוהב מסוג אחר?" הסתכל עליה. שלא יחשוב שאני קמצנית חששה לפתע.
"לא, אני לא כל כך אוהב לעשן, זה הופך אותי צרוד, ובבוקר יש לי המון ליחה בגרון. סתם מפריע לי." המשיכה לעשן עד תום, כמו כל דבר בחיים. ליהנות ממה שיש עד הסוף אם אפשר. רגשות חזקים, ריגושים וסערות, כך היא אהבה כל דבר. נזכרה שלפעמים היא מעשנת רק חצאי סיגריה. נזכרה שאז בטיול הראשון בבסיס הסבירה לו שדברים נמאסים עליה מהר. לא ידעה להגדיר לעצמה אילו דברים מסתיימים מהר ואילו לאט. מדי פעם נתקלה בעשב שצמח בין חריצי המדרכה. אז הרגישה ביד תומכת כדי שלא תיפול. רצתה תמיכה גם לחייה. לא רק תמיכה כדי להשיג ממנה משהו, אלא תמיכה אמיתית אכפתית. כמו שהוא מעניק לה עכשיו. אפילו מבלי משים.
"לעשבים שוטים יש סיבה להיותם, לרוב הם חזקים מצמחי תרבות. תראי, אפילו בין החריצים, ללא מקום מרווח הם מצליחים לשרוד." עדיין תמך בה בידו כדי שלא תמעד. באותו רגע רצתה שיחזיק בה כך לעד. שיתמוך בה. שלא תיפול.
השביל הוביל אל חוף הים וככל שרחקו מן הבתים הלך רעש הגלים והתעצם, הנביט פרחים בנשמתה, הופך אותה רגשנית יותר. דמיינה את קצף הגלים, עליהם רוכבות סירנות עירומות. רצתה להיות כמותן, עירומה, לחוש את הגלים על גופה, לפתות מלחים מזדמנים אל מותם. אבל היא אפילו לשחות לא ידעה.
"אני יכולה לנשק אותך ?" שאלה כשהתיישבו על החול הלח, הרך, המלטף. הוא הנהן נבוך. נשקה לפניו משום שלא מצאה את פיו. הוא נשק לה בחזרה . הופתעה מעוצמת רגשותיו, כיוון שלא הפסיק לנשק לה, לא בתוקפנות אלא בדרך אחרת, באופן שהיא לא הכירה, כאילו בכל נשיקה הוא שואל האם מותר להמשיך. היא אהבה עוצמות ביחסיה, במיוחד עוצמות כאלו שלא פגשה בהן לפני כן, ריגושים חדשים. חשה אצלו התפוצצות של רגשות, כאילו הוא רק יצא מכלא לאחר שנות איפוק רבות מספור. כאילו מי שהלך איתה עד לים היה גבר אחר מזה הנמצא איתה על החול הרך. הרגישה בהתרגשותו וחשה כי אינו יודע כיצד לנהוג. היא הבינה כי אכן מעולם לא שכב עם בחורה. הוא רק נישק ונישק. היה בה צורך עז שיגע, שילטף אותה בחושניות ולא בגולמניות. לכן הובילה את ידו מתחת לחולצתה כדי שיפרוט על שדיה, דבר שעשה בחשש וללא ידע רב. הורידה את ידיה אל רוכסן מכנסיו, מרגישה בידיה את הרטיבות של פליטתו המוקדמת. למרות זאת אברו היה גדול וקשה. ליטפה את האבר הארוך ברוך והרגישה עוד פליטה ועוד אחת. המומה מכמות הפליטות התכופפה ונשקה לאבר שהיה כעת מחוץ למכנס ולתחתונים. ללא כבלי הבגד. הרי כולם, כל הגברים אהבו שהיא מוצצת להם. היא לא אהבה את הריח, את הטעם ואת ההרגשה, אבל ידעה שכולם רוצים את המציצה, שלאף אחד לא אכפת ממנה, מהמוצצת. לא רק ממנה, מכל הבנות שהיא מכירה.
"לא תרדי לנו, לא נמשיך איתך!" כך דרשו כולם, לא תמיד במילים אבל במסרים ברורים. הפעם אחזה בה ההתרגשות שלו, עוצמת ההתפרקות שחש. ברגע שהרגישה את האבר בפה, הרגישה את ידיו על כתפיה, דוחפות אותה מנסות למנוע ממנה את המעשה.
"את בטוחה ?" שאל בחשש. למרות שהתנגד, הרגישה שהוא רוצה בזה מאוד. אפילו משתוקק.
חשבה לאלפית השנייה "כן !" לא הייתה בטוחה, אבל לא הרגישה תיעוב על מה שהיא עושה. רצתה שיחדור אליה , אבל..."אני מאוד רטובה ." הוא ניסה להוריד את תחתוניה שואב אומץ מכך "אבל אני ללא גלולות ולכן אני לא יכולה." הרגישה שהוא נסוג מתכנס אל תוך עצמו. נפגע, חשבה. "בעוד שבועיים יהיה אפשר לקיים יחסי מין מלאים, אתמול לקחתי גלולה ראשונה." בחיפה לפני שהתקשרה אליו, באותו פרץ התרגשות וציפייה, ואולי גם תקווה, בעת שחשה כי יחסיה איתו עשויים להמשך יותר משבועיים. חיפשה בית מרקחת וקנתה גלולות נגד הריון.
האלים השתוללו על רכסי הגלים, שדונים התחרו בגלישה וצלילה. קופידון, שקוראים לו גם ארוס ירה חצים מושחזים שלא היה בהם צורך.
גופיהם עדיין בבגדים חצי מורדים. מכנסיו כלפי מטה, שמלתה כלפי מעלה, והחול חדר לכל נקבובית. ידיהם השתוללו על הבליטות המכוסות, מנסים לחדור מבעד לערפל הבגדים. פה נדבק לפה בכוח עד דם. טעמו מן הדם, ליקקו אחד לשני זוויות שפתיים, חשים במליחות ולא ידעו אם מן הדם היא או מרסס הגלים הנישא עם הרוח. למרות אהבתה את העוצמות, לא יכלה לשאת את הרגשות הגועשים כמו הים, מן החשק הנורא, המסמא. פעם ראשונה בחייה המיניים הרגישה משהו טהור ולא מגעיל.
צף לו ארוס, יורה חץ ועוד חץ, מנסה לגרום להם להמשיך, לאבד שליטה. רצה לצפות בסרט ארוטי ללא תשלום. קשתו כבר איבדה מיתר. אצבעו מיובלת משפשוף החצים המורעלים בארס האהבה, המין והחשק. אך ללא תועלת, ארוס חש מאוכזב. כאשר עלה אל אדונו וסיפר לו על האירוע צחק עליו האדון "קטן שלי, לא היה צורך אפילו בחץ אחד. גם כאן באולימפוס חשתי בריח תאוותם, אך עדיין יש בעולם מחסומים שאפילו אנו האלים לא מבינים."
בדרך חזרה נצמדה אליו, חשה את גופו, ממששת את שריריו "אתה לא נראה כזה חזק ." הביטה עליו בתמיהה.
נכנסו בשקט לבית שהיה מבושם עדיין בריחות של אוכל. הנרות עדיין דלקו, ראתה דרך דלת המטבח. מנורה קטנה האירה את המדרגות אל הקומה השנייה, אך לא את הקומה עצמה. גיששו את דרכם אל המקלחת בשקט ככל שיכלו. אווירת השקט העצימה את הביטחון שחשה לצידו. התפשטו ופתחו את הברזים כדי שימטירו עליהם גשם, כדי שישטפו את החול שהכיר כל פינה ונקבובית בגופם. נתנו למים להסתירם בתוך השקט, לעטפם ברוך הרטוב. עירומה סקרה אותו, נגעה בו, ליטפה. ראתה שגם הוא העירום סוקר את גופה, וחששה ממה שהוא חושב עליה. הביטה באדים העולים, העטים על המראה ומסתירים כל מבט חטוף, בדוק המתהווה על הזכוכית המוכספת, המשקפת בדרך כלל את מה שקורה מולה, אך לא הפעם. ניסתה המראה להביט, להציץ, אך הערפל כיסה עליהם במין שמיכה פלומתית. הרגישה את לשונו מלקקת טיפות מעל פטמתה, מעל שערות ערוותה .
"אתה תיחנק." הרימה את ראשו אליה, מנשקת את עיניו. הוא התיישב על הרצפה הרטובה נותן למטחי המים לזרום עליו, אברו הזדקף מבין רגליו. התאוותה לשבת על האבר, מכוונת אותו לתוכה "אני רוצה אותך." לא זכרה מתי רצתה גבר כל כך. התנשמה בכבדות .
הוא הזיז את הזין, מכוון אותו אל בין רגליה אך לא אל תוכה. " שכחת שאת לא לוקחת גלולות ?!" סגר את רגליה על אברו הפועם, הזועק לתמיכה, להבנה. הייתה המומה. כל גבר אחר היה מנצל את המצב. היה חודר אל תוכה וטוען לאחר מכן שהיא זו שביקשה.
הראה הדון לקופידון-ארוס, את מעשיהם דרך בועת קסמים "אתה רואה שאין צורך להרבות בחצים, נהפוך הוא, אולי חציך יגרמו להם יותר קשיים ממה שהיה אמור לקרות. נקווה שלא שלחת יותר חיצים על האחד מאשר שלחת על השני !"
רצתה לגמור, השתוקקה להרגיש אורגזמה. לפחות הפעם, במיוחד כשכל כך כיף לה. אך נסתרות מוחה הפגוע מגברים רבים, מאיסורים וטבואים לאין ספור לא אפשרו לה את ההתפרקות. קצות עצביה המגורים רטטו, זעקו, התחננו, אך היא לא יכלה.
ניגבו האחד את השני ונכנסו לחדרו בשקט , ממשיכים להתענג, להתעלס, אך לא להזדיין, לא לחדור ולא להחדר. התלטפו עד נצנוץ קרניים ראשונות. אז חזרה לחדרה. כך ביקש ממנה.
"מה יש ,אתה מפחד שהוריך יענישו אותך על מה שאתה עושה ?" הרגישה שרוב הכיף נעלם, התמוסס עם הבקשה המוזרה שלו. הרגישה שזה לא הגבר שהיה איתה דקות ספורות קודם לכן, אלא ילד לא עצמאי. אך למרות זאת חזרה לחדר של האחות, שם היו מונחים חפציה.
שכבה במיטה חושבת על סימפוניית הרגשות הפורצת מן השקט העוטף אותו, על כמיהתה להתכרבל בתוכו עוד כמה דקות, כמה שניות נוספות לפחות. ניסתה ללטף את עצמה אך חשה כאב של גירוי יתר. הפסיקה , הסתובבה, מחפשת תנוחה נוחה שתביא לה מרגוע, אך לא מצאה.
**************** ******** ******** *********
רעשים לא מוכרים חדרו אל חלומה, קולות זרים לה, פקחה עיניים כבדות מחוסר שינה, ניסתה לזהות מהו הרעש, מהו המקום בו היא נמצאת.
"אפשר להיכנס?"
זיהתה את הקול, למרות שעדיין לא שייכה פרצוף לשם. יחד עם הקול פרצה דמות אל החדר, מביאה איתה את המציאות החדשה, זיהוי של המקום והזמן. את הזיכרון מהלילה הארוך.
"האוכל מוכן.את רעבה? נו איך אח'שלי מוצא חן בעינייך? את תהיי חברה שלו? אפ'עם לא הייתה לו חברה." למלל האין סופי הזה עדיין לא הייתה מוכנה. עדיין לא חילקה מחשבות למדורים במוח.
" נו, בואי לאכול !" דחקה האחות ויצאה.
התארגנה לקראת הארוחה....
והכול חלף מהר באותו יום, אבל הפריע לה שלפתע מבחור מיוחד הוא הפך לילד. היה קשה לה להסביר לעצמה את העליצות הפתאומית שהשתלטה עליו. הפכה קצת מנוכרת, לא רצתה ילד, רצתה גבר.
ליווה אותה לאוטובוס העוזב את העיר. חייך אליה בעיניו, ליטף אותה במבטו. היא אהבה את המבט הרך של עיניו, ולרגע שכחה את חששותיה מההשתנות המהירה שחלה בו.
"אני מקווה שעוד ניפגש." קרא אליה דרך החלון הפתוח.
לא זכרה אם קבעו להיפגש ואם כן -מתי .
לכלוכית מפדרת את פניה.
מביטה במראה תכופות.
כבר אינה זקוקה לפיה הטובה.
