הצוענייה
עלתה לאוטובוס ומצאה לעצמה מקום, נדחקת אל החלון . מה אני עושה , חשבה לעצמה , לאיזה קשר אני נכנסת. נזכרה בדברים שכתבה לאחר פרידה כואבת שעברה בעבר, לאחר אכזבה ובגידה. פתחה את הפנקס שבו רשמה את התסכולים והמחשבות, והחלה לחפש את הקטע כדי לקרא:
"הוא אמר שהוא אוהב, והיא מאמינה כמו לכולם. כמו אז, כשתמיד הייתה מייד ההיפגעות, ההתפכחות, סלידה עצמית, שנאת התמימות. עכשיו כבר לא מאמינה לכל עוברי האורח, נזהרת מזרים, בודקת, מתרחקת.
הם אמרו שהיא חייבת להשתנות. שהחיים הם מלחמה.
ובמלחמת הקיום החלש נרצח תמיד
כי זה החוק.
אסור להיות תמימה. אמרו שהיא תלמד כשתקבל יותר מכות, כשלא תהיה יותר ברירה.
פתאום היא תשתנה, ביום אחד, תבין. ואז, אז תפסיק להאמין באנשים.
תפסיק לחשוב כי אפשר עוד לשנות, תפסיק לסלוח. לא תוותר.
כי אלה החיים, והם מאבק אכזר.
ובמלחמת הקיום החלש נרצח תמיד
כי זה החוק.
רוצים לעזור לה. כל כך מנוסים והיא ילדה קטנה, חסרת אונים. רוצה לבכות.
דיברו אליה ועליה ואיתה. סיפרו על יחסים, דרכים ומטרות. היא רצתה לבכות.
הוכיחו לה הכול בהגיון. אמרו לה- צריך לחיות. ואל תחשבי אמרו לה,
שהחיים כל כך גרועים.
יש רגעים של אור, צריך לראות אותם, פשוט צריך להוריד שריון. לא להיפגע.
ואם נפגעת, לא להראות, כי זאת חולשה.
ובמלחמת הקיום החלש נרצח תמיד
כי זה החוק.
והיא רצתה הפוך. אבל חשבה כי הם צודקים. רצתה לבכות.
אמרו לה, את מרחפת. חלקם הבינו, זאת בריחה. היא עדיין מנסה לאסוף את כל מה שאמרו כדי שתוכל להלחם במלחמת הקיום.
כי במלחמת הקיום החלש נרצח תמיד."
סיימה לקרוא והרגישה שהקטע שכתבה בעבר, וקראה עכשיו, מכניס אותה לאווירה מתוחה. היו לה סיבות להרגיש מתוחה, אך מצד שני-חשבה- היו רגעים יפים שאף פעם לא חוותה כמותם. צפה מעט בערפילי עונג של זיכרון ליל אמש. רטטה לתחושת הגרוי הנמשכת שלא מצאה את סיפוקה. האוטובוס עזב את התחנה, היא לא הרגישה ביושבת לידה עד שזו פתחה בשיחה.
"את נראית מהורהרת, ילדה. כאילו רובצים לך כל החיים על הגב!"
הביטה באשה הקמוטה שלידה מבלי לראותה באמת, מבלי לשומעה באמת. חזרה להביט בחלון. משימה עצמה כלא מבינה. לא התחשק לה לדבר עם אף אחד. רצתה לשרות בזיכרון מליל אמש, לנתח את המעשים, את הרגעים לפרוט לפרוטות של רגש וזיעה. להיות ברגע זה לבדה.
"קשה לך ילדה, תשמעי את זלדה. " לא הייתה לה ברירה אלא להביט באשה, בעיניה המהפנטות. "אחרי הקושי יבוא קושי עוד יותר גדול ואחריו יבוא האושר והאהבה. תני לאהבה לנצח. אחרת יהיה גרוע יותר. זלדה קוראת בקפה וגם בפנים, ולך כרגע, זה בחינם."
הצליחה להסיט מבט מעיניה של זו הקוראת לעצמה זלדה. סקרה אותה היטב ופתאום שמה לב לפרטים: לשמלה הדהויה, לעגילים הגדולים מזהב המפארים את אוזניה של האישה שלידה, באודם המרוח באופן מופרז על שפתיה, ובכחל שבענייה, ובמיוחד בשערה הכסוף שבצבץ מתחת למטפחת הקשורה מסביב לראשה. צוענייה החליטה לעצמה.
"אני לא צוענייה, אם זה מה שאת חושבת ." נכנסה זלדה לתוך הרהוריה . "אבל מי שמתעסק בעתיד עדיף לו שייראה כמו צועני".
"סליחה. מי את, מה את רוצה, למה את אומרת לי דברים כאלה ?" שאלה בחשש .
"על הפנים שלך רואים ברור מה יקרה. הקווים, ההבעות, העיניים והשפתיים. הכל אצלך מוביל להחלטות קשות. את צריכה להיזהר במה שאת עושה ואיך שאת מתנהגת. לפעמים את מתנהגת בלי לחשוב. איך אומרים את זה, הנחפזות ... בחיפזון, כן זאתי המילה שרציתי. תראי אותך, בחורה חמודה, אבל כרגע השכל שלך בציצים." אמרה זלדה נחרצות. מחפשת , מעודדת אותה לענות בכן או לא, כדי למצוץ שבבי מידע נוספים, כדי שתוכל להמשיך לקרוא את עתידה של היושבת לידה. זלדה המשיכה להביט בדריכות לתוך העיניים החומות, המביעות לדעתה הרבה.
הסיטה לרגע את עיניה , ממאנת להסגיר שברי מידע. מפחדת מה הן תספרנה לאישה שמולה על עתידה המסתורי. לא רצתה לדעת אותו.
"את לא צריכה לפחד ממני, ילדה. אני לטובתך. זלדה אומרת שתמיד אפשר לשנות את הגורל, אם יודעים ממה להיזהר. את צריכה להיזהר מבחור שחור שיער, גבוה ורגיש. מה לעשות תמיד צריך להיזהר מהרגישים." הצוענייה הביטה שוב בעיניים החומות שחזרו להביט בה לאחר ההזהרה . " אבל איתם, עם הרגישים גם הכי כיף. הם תמיד מבינים אותנו הנשים, נכון?"
כמה שהצוענייה הזו צודקת- חשבה. היא רצתה לבכות, -למה החיים קשים כל כך בשבילי? אם הם לא רגישים הם מניאקים. אם הם רגישים, הם מביאים צרות!- הבכי בושש לבוא. רצתה לצעוק על האישה שלידה : אל תזבלי לי את המוח, אל תספרי לי דברים רעים כשסוף סוף קצת טוב לי. הבינה לפתע שהיה לה טוב איתו, למרות שלא היה אביר חלומותיה. טוב מאשר עם הרבה אחרים, טוב באופן שעוד לא היה מובן לה. אף פעם לא חשבה על טיפוס כמותו כחבר. אומנם היו לה מכוערים ממנו,והרי הוא לא מכוער, אך לא ניתן גם להגיד שהוא יפה. היו לה נמוכים ממנו. הוא בכלל לא נמוך, אך היא מעדיפה גבוהים ממנו, גבוהים ממנה, אני כמעט בגובה שלו- התגנבה מחשבה לתוך מחשבה. אבל יש לו עיניים כל כך יפות ומביעות, ואצבעות ידיים רגישות, ובכלל ידיים מרגישות ומרגשות, ארוכות, בדיוק מה שהיא אוהבת. וחיוך חם שהיא לא פגשה אף פעם. אז מה אם הוא לא זה שהיא חלמה עליו בלילות שיבוא וייקח אותה לתוך חוויה ארוטית מתמשכת. גם הלילה היא כמעט הגיעה לשיא כלשהו. לא בגלל שהיה מאהב מנוסה, הוא בכלל לא היה מנוסה. לא שנגע בה במקומות הנכונים, אבל איך שנגע בה במקומות הלא נכונים. לא שחדר אליה בעוצמות, באורך, ולאורך זמן. אלא בגלל שלא חדר אליה למרות שרצה ולמרות שהרגיש שגם היא רוצה. בגלל שלא נרדם אחרי, בגלל שדאג גם לה תוך כדי, ולא רק לעצמו. "אלה הרגישים" נזכרה לפתע בדברי האישה. הפנתה מבט כדי להמשיך לדבר, להמשיך לשמוע. לידה השתרע המושב הריק. היא לא ידעה אם הזתה את האישה הססגונית, אך משום מה הרגישה שהיא עוד תפגוש בצוענייה.
כדי לשכוח את הכאב, את ההרהורים, פשוט לשכוח מעצמה. כדי לא להיכנס לדיכאון, כדי לא לחשוב יותר מדי הוציאה דף ועט והחלה לשרבט על הדף.
כשסיימה לצייר הרגישה מישהו מתיישב לידה,לכן השימה עצמה עסוקה בכתיבה. הסתגרה בלבד שלה, בכאב שלה. סוף סוף יש לה למה לקוות והינה אומרת לה האורקל שהתיישבה לידה דקות אחדות קודם לכן: "תשכחי מזה!" המשיכה לשרבט על מחשבות, מילים, פסיקים ונקודות :
" אז כנראה אתה קיים בכל זאת רק בהזיות
דמות מוערצת, אהובה,
אתה רק הזיה.
וזו כבר מתוחה כמעט עד קץ,
ותקרע עוד יום, יומיים או שנה.
אתה רק הזיה.
אף פעם לא הפסקתי להאמין שניפגש.
עוד יום יומיים ולא שנתיים.
אתן לך יותר ממה שאפשרי, יותר ממה שיש,
אתן לך תשוקה, דמעות, שלווה ואש.
אביא אותך למעמקים
שם אוצרות הם בני אלמוות.
לא אקנא ולא אבעל אותך אהוב נפשי.
וכשתרצה ללכת, נפרד בלחיצת שפתיים.
אבל לעזאזל,
אתה רק הזיה,
שתקרע עוד יום, יומיים או שנתיים".
האוטובוס עצר בתחנה המרכזית בבאר שבע, היא אפילו לא שמה לב לכך. הנהג החזיר אותה למציאות הכואבת . "בובה , תחנה אחרונה, צריך לרדת ."
הכניסה את הניירות לתיק הגב וירדה מהאוטובוס. שמה לב שחשוך בחוץ. ולמרות זאת, התחנה המתה מאנשים, רצים ודוחפים, ממהרים כל אחד לדרכו, לעסקיו. שמה פעמיה לאוטובוס הנוסע לדימונה, עיר מגוריה. זה שייקח אותה לביתה . באוטובוס ,גופות נצמדים האחד לשני , לכאורה בגלל הטלטלות. אך למעשה בגלל החשקים והתאוות, הסטיות והאיסורים. שנאה את ההרגשה שגוף זר ולא רצוי יגע בה כאילו ללא רצונו. לפתע פיללה להיצמד לגופו של זה הרחוק ממנה ברגע זה. יחלה למגעו העדין, המרפרף. האוטובוס עצר בשכונה בה גרה. ירדה. פתחה את הדלת וזרקה את התיק בפינה.
"מרגישים שהגעת, ישר יש בלגן!" אמר אביה והצביע על התיק. "נו, בילית יפה? דאגנו לך. את לא התקשרת אתמול, גם לא שלשום. מה את רוצה, שנמות מדאגה?" .
"די תפסיק, תן לילדה לנשום." הגנה עליה האם.
הרימה את התיק והלכה לחדרה. פרקה את בגדיה מתוך התיק אל הארון ואז מצאה פסלון קטן של ציפור. הסתכלה על הציפור ולא הבינה מאין הגיע הפסלון. עברו כמה שניות עד שהבינה שהציפור היא עורב ויחד עם התובנה הזו ידעה כי את הפסלון הוא הניח בתיקה. מחויכת נזרקה על המיטה, מחזיקה את הפסלון הקטן העשוי עץ, צמוד ללחייה.
יד רכה ליטפה את שערותיה. "נו, איך היה? אצל מי היית ? אני מבינה את אבא, שתי בנות בבית אחד, אחת בוגרת ואחת חושבת שהיא בוגרת, אפשר לאבד שפיות."
בכלל לא היה איכפת לה מה אמרה אמה,או מה עשתה אחותה. "אמא, אני כרגע בעולם אחר."
"אביך עצבני על אחותך. חזרה רק לקראת בוקר והוא חיפש אותה אצל כל החברה מהכיתה. בסוף חזרה לפנות בוקר שיכורה. לפנות בוקר."המשיכה האם בשלה. ואילו לה בכלל לא היה איכפת אם אחותה שיכורה או פיכחת. הרגישה בעצמה על גבי ענן לא יציב, מעורר בחילה. רק כעת שמה האם לב כי היא בכלל לא נמצאת אתה ועזבה אותה לנפשה, לא לפני שאמרה: "יש אוכל חם אם את רוצה. מרק ודג." מקווה שהדג שהבת אוהבת לאכול ימשוך אותה . היא לא ענתה, והסתובבה אל תוך הכר. מראה כי רצונה שיעזבו אותה לנפשה.
האם חזרה לסלון. התיישבה ליד האב, מאלצת אותו להביט בה. "היא לא אשמה במה שנילי עשתה. אל תאשים את האחת בטעויות של האחרת." האב החזיר לה מבט, עשה עצמו שומע, הנהן בראשו וחזר לצפות בערוץ הספורט.
היא שכבה במיטה עד שעות מאוחרות, לא מסוגלת להירדם, קמה ניגשה לסלון הריק והדליקה את הטלוויזיה, מנסה שהתוכניות הרצות מול עיניה ישכיחו את המחשבות המעיקות בקולה של הצוענייה, האומרות לה :"הוא לא בשבילך! עוד יתברר לך כי הוא כמו כולם. או מניאק או פסיכי."
חדשות חצות הראו יערות נשרפים בארצות הברית, מונסונים בהודו, רעידות אדמה ביפן. אבל אצלה השריפה שבמוח, השיטפונות שבעיניים והרעידות שבלב ובידיים היו חשובים יותר. היא לא הצליחה להינתק מהמחשבות למרות שזפזפה בין הערוצים, מחפשת משהו שיסיח את דעתה . חזרה למיטה מחבקת את הכר, מחבקת את השמיכה, עד שהשינה גררה אותה תחת צילה.
לקראת בוקר הרגישה גוף אחר נכנס אל המיטה. "את ערה?" שאלה נילי אחותה . הסתובבה כלפי אחותה. בחוץ עוד לא הפציעה השמש.
"כן נילי, מה את רוצה?" הביטה בעיניה של אחותה הקטנה ממנה, זו שתמיד ביקשה את עצתה בנושאים שונים, כמו שעורים או חברים. בין השתיים שררו יחסי אמון. הן היו חברות טובות למרות פער הגילים בינהן.
"אבא כועס עלי." לחשה האחות באוזנה.
"למה, מה עשית?"
חזרתי רק בשבת בבוקר שיכורה. הייתי עם כמה חברה בפאב." גיחכה האחות וחיבקה אותה.
"איך נתנו לך להיכנס לפאב, את רק בת חמש עשרה?" שאלה מופתעת. " את לא יודעת שאסור לך?"
"היי גם את הלכת לפאבים בגיל חמש עשרה. אז למה לך מותר ולי אסור?" היא השתתקה. לטיעון כזה אין תשובה. חיבקה את אחותה הקטנה ממנה.
"גם לי יש בעיות" שיתפה אותה. "הכרתי מישהו. אבל אני מפחדת ממה שיקרה בינינו. הכל נראה נפלא. אבל הרגשת הבטן אומרת לי, אסור. וכשחזרתי מהבית שלו, הוא גר באשקלון, ישבה לידי צוענייה ואמרה לי להיזהר מבחור שחור שיער ורגיש."
"נו והוא רגיש שחור השיער הזה, כמו שהצוענייה הזהירה? שכבתם?" התעניינה האחות.
"כן הוא רגיש, ועושה רושם שהוא לא טיפש. ולא, לא בדיוק שכבנו. "ענתה מבלי לספק את סקרנותה של נילי אחותה.
"לא שאלתי אם את חצי בהריון. שכבתם או לא?" שאלה האחות , לוחצת על אחותה הגדולה יותר.
"אמרתי לו שאני בלי גלולות והוא לא זיין אותי. רק התמזמזנו כל הזמן." סיפרה לאחותה את הדברים כמו שהיו. תמיד סיפרו סודות זו לזו. חברות טובות.
"אם אני הייתי מוצאת אחד כזה הייתי קופצת עליו, קושרת אותו בחבל או באזיקים ולא רק למיטה ולא נותנת לו לברוח." התבדחה הקטנה.
"יש משהו מפחיד בקשר איתו. הוא רגיש מדי. אומנם אני לא רוצה להיפגע, אבל גם לא לפגוע, את זוכרת את הסיפור שהיה לי לפני שנה? ניצן. זה שיצאתי איתו חודשיים, לא שהיה כזה שווה, נפגע שנפרדתי ממנו וברח למדבר. מצאו אותו אחרי יומיים בלי טיפת מים כמעט ומת."
האחות הנהנה בראשה. "אבל את אומרת שהחדש שווה משהו. תחשבי למה את מפחדת. מה, כולם דומים? לפי מה שאת מספרת עליו הוא נשמע בחור חכם." ניסתה האחות להרגיע.
"עדיין אני מרגישה שלא יהיה לזה סוף טוב." התנבאה.
זה זמן רב מחכה היפיפייה לנסיך,
מקווה לא להפוך אותו לחייה .
