בגוף שלישי: וזה כל הסיפור וסופו... מבטיח
שחר עזב את המשרד והלך בצד קליל לעבר חנות הפרחים, שני רחובות משם, מפזם לעצמו שיר שהתנגן בראשו כל אותו היום: "מי אוהב אותך יותר ממני...". בבוקר כבר הזמין דרך הטלפון צימר לסוף השבוע הקרוב באחד המצפים בגליל- מקום בעל נוף מהמם לדברי חברו לעבודה - וגם מקום במסעדה ידועה לערב הזה.
העניינים בבית נרגעו סוף סוף לאחר הטלטלה שפקדה את נישואיו. טלי לא דיברה איתו במשך שבועיים מלבד מילים הכרחיות ספורות, הגלתה אותו מחדר השינה שלהם לחדר הנוסף בדירה, והיה צריך להתרפס ולזחול על גחונו עד שהתרככה במקצת בלילה הקודם. הוא היכה על חטא, שפך דמעות חרטה, " זה לא היה קורה אם לא הייתי שתוי כל כך, ראשי היה מעורפל ולא ידעתי מה אני עושה , זו מעידה חד פעמית " תירץ את ההתרחשות. היא השתמשה במונחים אחרים לתיאור האירוע, בגידה, מעילה באמון ועוד ביטויים כבדים מהסוג הזה, והוא סבר שזו הגזמה פראית, אך לא תיקן אותה כדי לא להוסיף שמן למדורה.
האירוע התרחש במהלכה של נסיעת עסקים מטעם החברה לרומא. ישראלי שעובד שם הזמין אותו למסיבה מקומית בוילה מדהימה שנראתה כמו ארמון קטן, מסיבה שהתחילה ככל האחרות, מוסיקה, שתיה, אוכל וריקודים, אך התפתחה בהמשך לאורגיה. הוא שתה ורקד ושוב שתה ולבסוף מצא עצמו על מיטה באחד החדרים מחבק גוף מדהים שלפנות בוקר, כשהתעוררו, הציגה עצמה כמוניקה. הוא לא בדיוק מבין איך נתן לה את מספר הסולולרי שלו; אמרה לו שיש סיכוי שתגיע בקרוב לישראל בענייני עבודתה ובקשה את מספרו , ורשם לה אותו מבלי לחשוב. נשקה לו לפרידה ואמרה בחיוך שנהנתה מאד, והוא היה בטוח שבזה הסתיימה הפרשיה. לא תיאר לעצמו שהיא תשגר אליו פגז בדמות אֶס אֶם אֶס באנגלית:
You are a great fuck, see you soon, Monica
ומעשה שטן, דווקא באותו יום הוא היה צריך לשכוח את הסולולרי בבית וטלי כמובן קראה אותו, והשאר הסטוריה, או ליתר דיוק, היסטֶריה.
אחרי הסקנדל, פשוט הגלתה אותו מחדר השינה ולא הסכימה לדבר איתו במשך שבועיים, טענה שהיא צריכה להחליט מה לעשות עם נישואיהם. רק אתמול בערב הצליח להכניס אותה קצת לפרופורציה: "את רוצה להרוס את נישואינו רק בגלל שטות חסרת כל משמעות ברגע של שיכרות?" שאל, והמשיך מיד, מגייס לעזרתו כמה דמעות שהשכילו להופיע ברגע הנכון בעיניו : "את הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, את העוגן שלי, מאז שאנחנו ביחד לא הייתה קיימת אף אחת אחרת בשבילי". והוא התכוון לכל מילה שאמר, אם כי לגבי האמירה האחרונה לא נכנס לדקדוקי עניות, כי הם הרי יצאו שלוש שנים ארוכות עד החתונה, אבל זה בהחלט נכון לגבי השנה האחרונה מאז שהם נשואים, וזה הרי מה שקובע. והמשיך מיד, מעודד מהעובדה שלא הפסיקה אותו ולא עזבה את החדר ברגע שניסה לפתוח בשיחה, כפי שעשתה במהלכם של השבועיים האלה: "מחר יום הנישואים שלנו, בואי לא נהרוס את כל מה שבנינו בגלל מעידה חד פעמית".
הוא נזקק לעוד מילים רבות עד שהרגיש שהתרככה במקצת ונתנה לו לכרוך את זרועותיו סביבה. לא התנגדה כשהביא את הכרית ונשכב לידה במיטתם הזוגית, אך לא הסכימה להתעלס איתו כשניסה, בבישנות מסויימת, ליזום זאת. אך הרגיש שהקרח נשבר כבר, וידע שהיום, יום נישואיהם, הכל יחזור למקומו. הוא עכשיו בדרך לחנות הפרחים לקנות זר יפה, כבר הזמין מקום לשעה 8 במסעדה יקרה שרק פעם אחת הרשו לעצמם לאכול שם וטלי מאד נהנתה, ובנוסף הזמין צימר בגליל לסוף השבוע. ידע שעליו להתאמץ במיוחד, גם כי זו חגיגת יום הנישואים הראשונה שלהם, אך ביחוד לאור ההתרחשות ההיא.
שחר הגיע לחנות ונכנס. שלל צבעים וריחות אפפו אותו, הוא נתקף סחרחורת קלה וליבו נצבט במקצת משנזכר שלא ביקר בחנות פרחים מאז ראשית היכרותם, כשהוזמן לבית הוריה לראשונה לארוחת ליל שבת ובעצת אימו הביא זר ובקבוק יין.
המוכרת חייכה אליו בחביבות והוא החזיר חיוך. אמר לה שמחפש זר יפה, והיא החלה להצביע על זרים שונים ולציין את מחירם, כששמע לפתע קול מימינו:
"שחר? זה אתה?" הסתובב וראה בחורה מתולתלת, גבוהה למדי שחייכה אליו ותפסה את ידו:
"זו אני, רעות, כבר לא זוכר אותי?" אמרה בתרעומת מחוייכת משראתה את מבטו התוהה. הוא התעשת מיד:
"רעות, אותה ילדה יפה כמו אז, איך אני יכול לשכוח?" אמר במבט מצועף, מבט שתמיד פעל על המין השני. הם החליפו נשיקות על הלחיים.
הוא פגש אותה במהלך רגילה מהצבא ערב לפני שהתכוון לרדת לאילת עם שני חברים, כשרקד בדיסקוטק בדרום העיר. הם הרבו לרקוד יחד באותו ערב- הוא רקדן נפלא לכל הדעות -וסיפר לה שנוסע למחרת לאילת. היא ציינה שלא בקרה בעיר הדרומית כבר שנים. "אז אולי תבואי איתי מחר, מה דעתך?" שאל בספונטניות והיא התבוננה בו בהטיית ראש מהורהרת שניות מספר, צחקה בשיניים צחורת והשיבה: "מדוע לא? יש לי חופשה מהעבודה ואין לי שום תוכניות מיוחדות."
הם בילו שלושה ימים לוהטים באילת, לוהטים תרתי משמע, בחוץ שרר חום אימים של אמצע אוגוסט, אז הם לא עזבו את קרירות החדר הממוזג במשך היום ובילו את רובו בין הסדינים, מגיחים מדי פעם לארוחות כשהרעב הציק, וחוזרים לעסוק במה שהפסיקו. היא הייתה מבוגרת ממנו במקצת ומנוסה ממנו בהרבה. אמנם לא היה טירון, התחיל מוקדם את חיי המין הפעילים שלו, אך תמיד היה זה במושב האחורי של האוטו החבוט שהיה אז ברשותו או על שפת הים בלילות הקיץ, התנסויות חפוזות ובוסריות, בתנאים לא נוחים ותוך התרגשות רבה בשל נדירותם. ממנה למד הרבה על גוף האישה, זאת הייתה לו הפעם הראשונה שעשה אהבה באור, בניחותא, ואחרי הפתיחה הנרגשת, למד כיצד לשלוט בעצמו ולהאריך את ההתעלסות. וממנה גם למד כיצד ואיך יש לספק אישה, והבין שבניגוד לדעתו הטובה על עצמו, בעצם לא ידע כמעט דבר.
אחרי שלושה ימים חזרו צפונה, וכשביקש את מספר הטלפון שלה, מיאנה לתת: "אני לא בדיוק פנויה" אמרה לו קצת נבוכה, " בוא נשאיר את זה כך, זכרון חושפה מתוק".
כעת היא עמדה לפניו בחנות הפרחים, זר בידה, אותה חתיכה גבוהה שזכר, שהבשלות שהתווספה לה רק הדגישה את נשיותה המתפרצת. הוא ביקש ממנה לעזור לו בבחירת הזר, "אני קונה פרחים לאמי, יש לה היום יום הולדת" אמר. היא צחקה: "גם אני, איזה קטע!" הם שילמו ויצאו מהחנות ביחד כשהזרים בידיהם והמשיכו לצעוד ולשוחח.
"אני גרה לא רחוק מכאן" ציינה והוסיפה לאחר הפסקה קצרה: "לבד". כעבור כ-5 דקות של הליכה נוספת, היא הצביעה על בית דירות ישן: "כאן בקומה השניה. רוצה לעלות לשתות כוס קפה?"
התנצל, צער בעיניו : "אמא מחכה לי, כל המשפחה מתכנסת אצל הוריי לארוחה, אשמח בפעם אחרת..." היא חייכה נוגות ונפרדה ממנו לשלום.
שחר צעד בחזרה לכוון ממנו באו, לעבר מכוניתו שחנתה בחניית בניין המשרדים שלו, חיוך של שביעות רצון על פניו. הפעם הוא טיפל בדברים בצורה נכונה. הוא לא נתן לה את מספר הטלפון שלו.
הגיע למכונית, פתח את הדלת והניח את הפרחים על המושב שליד הנהג. לפני שנכנס, הרטיב את אצבעו ברוק ושישפף את מספר הטלפון שלה שרשמה על כף ידו, לא לפני שחזר עליו מזיכרון בצורה מדוייקת. הוא צריך ללמוד להיות יותר זהיר, אמר לעצמו.
