א\עורבים לארוס- נוסעים לחיפה

נוסעת איתו לחיפה

במהלך חופשתה הגיעה אל הבסיס מספר פעמים, למרות שלא הייתה צריכה. חברותיה לא הבינו מה מושך אותה אליו עד כדי כך. אף פעם לא הייתה מאוהבת בטרוף, מה עוד שבסך הכול הייתה איתו זמן קצר כל כך. בעבר היא החליפה בני זוג לעיתים קרובות. גם כשהקשר נמשך יותר מחודש, היא לא התנהגה כאילו היא לא שולטת בעצמה.

החליטו לנסוע ביחד לקרוב משפחתו בחיפה. אמר לה שכבר סיכם עם הקרוב על האירוח. היא הסכימה, לא הטריד אותה לפגוש בבן משפחתו, במיוחד בכזה המוכן לקבלה. ידעה שאביו אינו מוכן לקבלה בביתו. ידעה שהקרוב מבוגר מאהובה החדש בשלוש ארבע שנים. ציפתה לנסיעה בקוצר רוח.

נפגשו בתחנה המרכזית, עלו לאוטובוס הישיר הנוסע מבאר שבע לחיפה. שניהם על מדים, מנצלים אותם כדי לנסוע חינם. הראו לנהג את פנקס החוגר המשמש כתעודת זהות. הוא לקח את תרמילה על גבו ואת תרמילו הרים בידו.

היא התקדמה בתוך האוטובוס אל זוג כיסאות פנויים והתיישבה ליד החלון. "תוציא לי מהתיק שקית ירוקה!" הוא פתח את תיקה ושלף ממנו שקית ירוקה. הכניס את התיקים מתחת לרגליו ומתחת לספסל והתיישב לידה.

"הנה, קחי." הוא הושיט לה את השקית.

לקחה את השקית, פתחה אותה ושלפה עטיפה המכילה הפתעה. "קח, קניתי בשבילך." ראתה שהוא מופתע. לא רגיל לקבל מתנות, חשבה לעצמה. הוא היסס. "קח, אל תבייש אותי." הוא לקח את החבילה הקטנה, פתח את נייר העטיפה המרשרש, והושיט אל אפו את בקבוק האפטר שייב לאחר שהוציאו מתוך הקופסא. "פאקו ראבן." אמרה "תריח." פתח את הפקק והריח את הבושם.

"אתבשם בו למענך." נישק אותה לתודה.

האוטובוס החל לנסוע, ריק למחצה. ידיה היו בתוך כיס מכנסיו אוחזות בזין-דרך בד הכיס- שגדל במהירות. הוא הביט סביבו בודק אם לא רואים. "אף אחד לא רואה." ניסתה להפיג את חששו. מאחור צחקו שתי נשים מבוגרות, מספרות האחת לשנייה בשפה הרומנית סיפורים ששניהם לא הבינו. ידה המשיכה ללחוץ ולהרפות חליפות. "נעים לך? אם לא, אני אפסיק." ניסתה למשוך את ידה, שמה לב לחששותיו.

"לא, הכול בסדר." החזיר את ידה לתוך הכיס.

נשענה עליו, הניחה את ראשה על כתפו, הרגישה איך ידה נרדמת בגלל התנוחה הלא נוחה וניסתה להוציא אותה מתוך הכיס ללא הצלחה.

"רק רגע." אמר וסובב את אגנו כדי להקל עליה למשוך את ידה.

האוטובוס עצר לאורך הדרך במספר תחנות והעלה נוסעים. חלקם צעירים וחלקם קשישים. אט אט כול המקומות נתפסו, וליד מושבם נעצרה קשישה. "בוא, אני אשב עליך. ניתן לה מקום." היא קמה מאפשרת לו להיכנס אל המושב בו ישבה דקה קודם לכן. "שבי גברת."

הגברת הזקנה הביטה בהיסוס על המקום הצפוף והעדיפה לעמוד.

השניים הצטופפו יותר, נצמדים לחלון. "שבי גברת, זה בסדר, אנחנו נסתדר עד חיפה." הקשישה התיישבה לידם. היא הניחה את ראשה על מסעד הכיסא והתמכרה לתנועות גופו הקופץ יחד עם האוטובוס על מהמורות בכביש. היה לה נוח עליו, הרגישה את אברו גודל, נצמד אל מכנסיה. ליטפה את פניו, הביטה בעיניו ארוכות הריסים. "הלילה תחדור אלי, כבר עברו שבועיים מאז שאני לוקחת גלולות." לחשה אליו כדי שהזקנה שישבה לידם לא תשמע.

הוא נישק לעורפה ולחש באוזנה בחזרה: "אני מחכה בקוצר רוח."

בחלון התחלפה התפאורה כל הזמן וחיפה הרחוקה התקרבה. ברדיו התחלפו מנגינות עבריות בקצב משתנה. הניחה את ראשה על כתפו ונרדמה. חלמה על הצוענייה שפגשה באוטובוס אחר בזמן אחר. חלמה על אחרים שכתפם לא שימשה לה מעולם לכר. 

כשפקחה את עיניה, הכיסא ליד היה ריק, הזקנה כנראה ירדה באחת התחנות שבדרך. " למה לא הערת אותי?"

הביט בה לא מבין את שאלתה. "למה הייתי צריך להעיר אותך?"

נשקה לו על עינו. "כדי שאשב על הכיסא, כדי שרגלך לא תירדם, כדי שיהיה לך יותר נוח." קמה מעל רגלו, התמתחה והתיישבה על המושב לידו. אחז במותניה והחזירה לישיבה עליו. "עדיין גדול." התחככה בישבנה על אברו. גברת מבוגרת שישבה בספסל ליד הפנתה מבט. החזירה אליה מבט מחוצף. שתחשוב מה שהיא רוצה, שתקנא, לזקנה אין זין שמחכה רק לה.

"כבר קשה לי לחכות." לחש לה. הכניסה את לשונה לפיו, מנשקת אותו, מלקקת את פנים פיו, נותנת ללשונו לחדור במקביל אל פיה, לעורר את בלוטות החשק שלה. הגברת המבוגרת שבספסל ליד הסיטה מבטה, ראתה בזוית העין. האוטובוס המשיך להתגלגל לאורך כביש החוף, סוחב איתו שובל ריח מלוח שהרוח הביאה איתה מן הים שלאורכו חלפו.

"תראה, תאונה." הפנתה את מבטו אל הצומת הקרב. אופנוע בוער על כביש. כביש מהיר. שתי גופות. כביש צעיר, מתים ללא גיל. עטופי קסדות מסתירות , מעילים שחורים. ריח בנזין שרוף חודר דרך חרכי חלון סגור, בוער בנחירי נהגים. יללת צופרים וחברים בוכים, נערה שחורת שיער, שחורת מעיל אופנוענים, גוהרת ומקיאה  בני מעיים. והאוטובוס עובר בין פרחי דם על הכביש אל פרחי דם ריחנים בשולי הכביש. פרחים מוכתמים בפיח אגזוזים.

"מתים?" שאלה בחשש, מפנה מבטה.

"מתים!" ענה בכאב, מלטף שערה. "גם אני רוצה רישיון על אופנוע." הביט אחורה בסקרנות לראות מה קורה באזור התאונה.

"אני מקווה שאף פעם לא תנהג על אופנוע." ראתה את מבטו והסיטה את ראשו אל מראות אחרים שחלפו דרך חלונות האוטובוס. "ראה, שם על חוטי החשמל." על חוטי חשמל ישבו עורבים בחליפות שחורות. מלווים במבטם אוטובוסים חולפים, מקווים שידרסו חייה כזו או אחרת, מקווים שיהיה להם מה לאכול. יודעים שאינם יכולים לאכול נפגעי תאונה אנושיים. סיפרו האחד לשני סיפורים על ציד מוצלח או על גנבה של חפץ נוצץ.

"את רואה אותם את העורבים? הם נקראים עורב אפור. ללהקה שלהם יש דרוג חברתי והיא מונה עד מאה פרטים." היא הביטה בו, מעריצה את ידיעותיו בנושא. הוא המשיך ללהג על העורבים: "הבוגרים תופסים מקום בראש. יש להם קריאות שונות. לאזהרה, אזעקה, ואפילו התגודדות. הם נוהגים לגרש פולשים מתחומם כמו: בזים, אנפות או אפילו בני אדם."

 הביט עליהם בגעגוע. "יודעת" אמר לה, "הם מעבירים מידע על שדות צייד מוצלחים, על קרובים שנפגעו. אם יצטרכו עזרה- יש להם דרך להעביר את הקריאה אפילו עד מאה קילומטרים. אני יודע שאלו שמקבלים את הקריאה יגיעו לעזור. מהר יותר מאשר הטלפון יביא את ההודעה אל קרובי נפגעי התאונה."

הביטה עליהם. החזירה מבטה אליו. "אתה מפתיע אותי כל פעם. איך אתה יודע עליהם כל כך הרבה? אני לא מאמינה שהכול כתוב בספרים."

שתק לרגע, הביט עליהם ואמר, כאילו לעצמו, כאילו לה, אך בעיקר לעורבים הרחוקים: "אני מרגיש אתכם, אני שומע אתכם קוראים לי. יום אחד אני אגיע אליכם. חכו לי."

הסתכלה על פניו. מבטו מרוחק. הסתכלה על העורבים, כאילו מהנהנים בראשם. עולים לשמים במבנה של חץ. כל עוד עיניו היו מקובעות עליהם הם עקבו אחרי האוטובוס. אך ברגע שהפנה אליה חזרה את מבטו, כאילו פג הקשר ביניהם והם חזרו אל חוטי החשמל. "אני חולם עליהם בלילות, עובר לידם בימים, מרגיש את החששות שלהם, את החמדנות שלהם, את האהבות שלהם."

קמה מעליו וישרה את מכנסיה. התיישבה לצידו. הביטה אל התפיחה במכנסיו וחשבה:"לא יאומן,למרות תמונות של מוות, הוא עדיין חושק בי. או שאולי הוא והאיבר הם יצורים נפרדים. היא ערגה לחדירתו, למרות שלא הרגישה אותו בתוכה עדיין-כבר- התגעגעה אליו. איך ניתן להתגעגע למשהו שמעולם לא חווית? הרהרה. אולי כי חלמה על הרגע במשך השבועיים האחרונים? אולי כי השוותה את  כל מה שהכירה קודם והעצימה את מה שידעה שיכול להיות? עצמה את ענייה והתמכרה למחשבות, לידו המלטפת את שערותיה הארוכות .

האוטובוס נכנס לתחנה המרכזית. אספו את התרמילים וירדו אוחזים ידיים, מתחככים האחד בשני. חיפשו אוטובוס אחר שייקח אותם ליעד הסופי. " אתה יודע על העיר הזאת קצת יותר ממני. איפה אתה אוהב לטייל בה? מה אתה אוהב לראות בה?" הביטה בו מחייכת, רוצה לראות עד כמה יכול הוא להכיר לה  את העיר הצפונית.

"אני אוהב לראות את הים מהתצפית בכרמל ליד מלון דן. משם ניתן לראות גם את הגן הבהאי . אני אוהב להגיע לשוק הפשפשים." ליטפה את פניו. נישק את ידה.

****************                    ******************                   ***************

הדלת נפתחה ומולה עמד בחור נמוך. " תכירי זה ניר, בן דודה שלי. " הביטה בשניים מתחבקים והרגישה קינאה. הושיטה יד אך ניר התעלם מידה וחיבק גם אותה. נכנעה לחיבוקו, הביטה על הגבר שאיתה- לא יודעת אם לכנותו: "אהובי". לראות את תגובתו. ראתה שזה לא מפריע לו.  היה נדמה לה שהוא דווקא שמח שהיא מוצאת חן בעיני ניר. ראתה שהוא מוריד בפינת הסלון את התרמילים.

"וזו עדנה אשתי." הציג ניר את אשתו. עדנה רק לחצה איתם ידיים וישר רצה למטבח להביא להם שתייה קרה ועוגה.

"אולי הם עייפים? אולי תלכו להתקלח? אולי תאכלו משהו?" קראה עדנה מאחורי גבה. היא חייכה לעצמה וחשבה: אני לעולם לא אהיה כזו, איני רוצה להתאים לסטריאוטיפ של אישה כנועה.  

חלון החדר שקיבלו פנה לגן שעשועים. צעקות שמחה או רוגז עלו אל החלון והתערבבו בקרני השמש שירדו והתפזרו על השטיח המונח על הרצפה. מזרון רבץ בפינת החדר. הביטה עליו, על המזרון, ושוב הביטה על אהובה. רצתה לזרוק אותו על המזרון ולזיין אותו עד דוק. אבל ניר, שעמד בפתח הדלת, הפריע לתוכנית. הוציאה מהתרמיל חבילה קטנה וחזרה אל הסלון. "עדנה, זה בשבילכם."

" לא היית צריכה, עם הכסף שאתם מקבלים בצבא לא צריך לקנות מתנות!"

"סתם משהו קטן." הגיבה וחזרה לחדר לסדר את בגדיה.

"רוצה ללכת למקלחת ראשונה?" שאל, שוכב על המזרון. תגובתו והחלון הפתוח שהזרים רוח קרירה ציננו את חשקיה.

"חשבתי שאולי נלך שנינו להתקלח ביחד." אמרה והוציאה מגבת ולבנים נקיים מתיק הגב שלה. לאחר מכן נעמדה בתנוחה מתריסה, רגליה פסוקות.

"אני חושב שזה יביך אותם." ענה לה, מושיט את אצבעות רגלו אל בין רגליה.

הערב ירד עד שסיימו להתקלח, והשולחן הערוך שהכינה עדנה חיכה להם. "לאן תרצו לצאת?" התעניין ניר.

"לא יודע. יש משהוא מומלץ?" הוא הסתכל עליה. היא הסתכלה עליו בחזרה. מבטים שנשאו מסר ברור- רוצים ללכת למיטה להזדיין.

"עדנה ואני חשבנו לצאת לפאב חדש שנפתח בצ'ק פוסט. אומרים שהוא נחמד." עדנה החליפה מבט עם ניר. גם להם יש מבטים ששניהם מבינים, חשבה, לוחצת ברגלה את כף רגלו מתחת לשולחן.

"אין בעיה, אנחנו מצטרפים. נכון?" היא הנהנה בראשה, שיהיה. סיימו לאכול. היא עזרה להוריד את הכלים מהשולחן, בעוד ניר ואהובה התיישבו מול הטלוויזיה. נראה היה לה שהמין הגברי ניצח כאן. נראה היה, כאילו אין זוגות שהמצב שונה אצלם, ואני לא רוצה ליפול למלכודת הזאת של הנישואין והמשפחה, חשבה. נזכרה בדברים שאמרה לאביו בשיחה באותה ארוחת ערב מקוללת- נזכרה איך אהובה פירש עבורה את כל הערות של אביו. אך היא לא רצתה לפגוע במארחים ולכן לא אמרה דבר.

"לכי, שבי איתם, אני מסתדרת, בכל מקרה יש מדיח." שלחה אותה עדנה מהמטבח.

הלכה לחדר ולקחה סיגריה, חזרה למטבח. "אפשר לעשן כאן או שצריך לצאת למרפסת?"

"אין בעיה, רק תפתחי חלון." ענתה עדנה. הדליקה סיגריה וניסתה לדלות מעדנה פרטים איך הכירה את ניר. התברר לה שעדיין ענף השידוכים קיים. חברים משותפים הכירו ביניהם, אבל גם זהו סוג של שידוך החליטה. נזכרה איך ניסו להכיר לה את הפילוסוף שבבסיס והיא לא הסכימה, למרות שדמותו גירתה אותה מאוד. ולבסוף יד המקרה הכירה ביניהם. כנראה לגורל יש יד חזקה מאוד, חשבה. ענתה לעדנה תשובות לשאלות שגרתיות, בעודה פולטת עיגולי עשן מבין שפתיה. עדנה סיימה להכניס את הכלים למדיח, הורידה צלחת מהמדף ומילאה אותה בפיצוחים. " תגידי עדנה, יש לכם תפקידים מוגדרים בבית. את שוטפת כלים, הוא מוריד את הזבל? את עושה כביסה, הוא נוהג?" עדנה הסתכלה עליה, לא מבינה למה עולה שאלה כזו. "אני לפעמים מתרגזת שלנו כנשים יש תפקידים מסוימים שכולאים אותנו בבית עם הילדים." היא המשיכה.

עדנה חייכה. "תראי, כך חינכה אותי אמא שלי ואני לא כועסת. לפעמים אני רוצה עזרה, אז אני מבקשת: ניר תעשה את זה, ניר תביא את ההוא. בדרך כלל הוא עושה את מה שאני מבקשת.ואם לא באותו רגע, אז כעבור בקשה נוספת. או חיוך ממיס." חייכה עדנה. "גברים הם ילדים, צריך להדריך אותם."

"וניר לא כועס?" שאלה מתפעלת.

"לא, הוא לא כועס, הוא יודע לעשות כמעט הכול. את רוב חייו הוא חי לבד." הוסיפה עדנה.

"כן, הבנתי שאמא שלו מתה עליו בגיל צעיר והוא חיי בפנימייה." היא הושיטה יד כדי לעזור לעדנה לקחת את הצלחות אל הסלון, שם פעלה הטלוויזיה, משדרת משחק כדור סל בין מכבי תל אביב לבולוניה.

"את רואה,קשה לגברים לוותר על כדור סל, אז למה להפריע להם?!" חייכה אליה עדנה. "לפעמים אני מוותרת, לפעמים אני עוד פעם מוותרת. אחרת הילד יבכה." שני הגברים הביטו על הנשים מופתעים, אינם מבינים את נושא שיחתן.

באחת ההפסקות במהלך המשחק, הוא הרים אגוז, סובב אותו בין אצבעותיו ואמר כבדרך אגב, "כשעורב מוצא אגוז או פקאן ואינו יכול לשבור אותו במקורו החזק, הוא עף גבוה ומפיל את האגוז על כביש או סלע. הוא יודע להשתמש בראש שלו."

המשחק נגמר. הדרך לפאב עברה כשהיא נשענת עליו, מתרפקת. רצתה לחזור מהר. הרגישה שגם הוא רוצה לחזור מהר. הבירה והאווירה, הריקודים הצמודים והשקטים, הפילו עליה ריחוק מעצמה וקירבה אליו. התרפקה אליו שוב כאילו ניסתה להיכנס אל תוכו. הרגישה את זרועותיו החזקות עוטפות אותה אליו, לא נותנות לה להתנתק ממנו. הרגישה את אבריו העטופים בבגדים שלא לטעמה, פורצים דרך אותם בגדים. צריך ללמד אותו להתלבש! חשבה. " בא לי עליך."לחשה לאוזנו דרך המוזיקה שהציפה את הפאב הגדול.

ליקקה את אוזנו כשאמר לה " רוצה להיות בתוכך, עכשיו, מאוד."

לבסוף הגיעו בשעה מאוחרת לחדר, אמרו לילה טוב, סגרו את הדלת וזינקו האחד על השני, תולשים בגדים ושערות שנתפסו בכפתורים סוררים. לא פתחו שרוכים, לא שיחררו תפסים של חזיות, לא הורידו את רוכסן המכנסים. הכול נמשך בכוח. עירומים למחצה, מנשקים ונופלים על המזרון. נאחזים האחד בשני, נדחפים האחד אל השני. "אני רטובה, רוצה אותך בפנים, עכשיו." אחזה בזין והתיישבה עליו, נוטפת נוזלים של תשוקה, מרטיבה גם את חלציו, דחפה אותו לאחור. התחיל לנוע תחתיה, אחז בישבנה, משך אותה כלפיו. הרגישה כאילו רוצה להיכנס כל כולו לתוכה. רצתה לינוק אותו כמה שיותר באותה מערה שבדרך כלל מולאה ביצורים מפחידים. הפעם היה שם יצור שלא הפחיד אותה, יצור שפעם בה, השתלב עם דפיקות הלב שלה, וגמר מהר. מהר מידי לטעמה. "עוד, אני רוצה עוד." קמה מעליו, ניגבה את האבר המדולדל, הרטוב, והחלה לנשקו, ללקקו, למוצצו.

"רגע, בעדינות, את מכאיבה לי." הרימה את ראשה מעל ביטנו, מוציאה את האבר הרפוי עדיין מפיה בקול מציצה. הסתובב אליה, התחיל לנשק את קרסוליה, עלה אל פנים שוקיה, מלקק בלשונו, טועם את המליחות הנוטפת מערוותה, תערובת של מיציה וזרעו. הטעם היה מוזר, מלוח מעט ובנוסף טעם שלא יכול היה להגדירו. ליקק את שפתי ערוותה בעוד היא חזרה למצוץ את הזין. הרחיק את ראשה בעדינות.

"זה כואב ככה, לאט ועדין, אל תמצצי כאילו זה סוכריה על מקל." הפסיקה למצוץ והחלה ללטף. בעבר, כולם רצו מציצה רצינית, שואבת. רצו להרגיש כאילו היא חייבת להם שהם דופקים אותה. למה לו זה מפריע שהיא מוצצת באופן כזה? למה לו זה מכאיב? בעודה חושבת, מתנתקת מהתשוקה לרגע. הרגישה איך חלק ממנו, החלק שבידה פועם וגדל שוב. כאילו למענה. הדבר ריגש אותה. אחרים גמרו בשביל עצמם והגמירה גמרה גם אותם. להם לא היה איכפת ממנה.

"איזה גדול." אמרה וליקקה. "תחדור אלי שוב." נשענה אחורה על גבה ומשכה אותו אליה, פתחה את רגליה ככל שיכלה, עוטפת אותו בשוקיה החזקות, גורמת לו לחדור אליה בעוצמה.

"הפעם לאט, הפעם אני רוצה להרגיש אותך." אמר לה והמשיך לדחוף ולצאת. כאילו איל ניגוח, חשבה. נאנחה, כמו חייה.  יצא מתוכה בלא שגמר. "בואי שבי עלי שוב." התיישב על ישבנו וקיפל את רגליו תחתיו. אברו נשען על רגליו ארוך אך לא מזדקר. התיישבה עליו שוב, מרגישה איך הוא מגיע בתוכה אל תוכה. עמוק בפנים. חיבק אותה, משך אותה אליו חזק יותר.

הביטה בפניו וראתה דמעות. "אל תבכה." התחילה לבכות גם היא ולא הבינה למה.

"אני מאושר." נישקה את דמעותיו, ליקקה את מליחותן. הרוח הניפה את הוילון קלילות, מזרימה אויר לילה קריר, לצנן את זיעתם. מנורות הרחוב הטילו צללים רוטטים על הקירות, כאילו לא עזבו את הפאב, כאילו המנורה המסתובבת של הפאב עדיין זורקת אורות. הרימה את ישבנה מעליו וחזרה והניחה אותו על חלציו, אברו עדיין בתוכה. חיככה את אגנה באגנו במהירות. "אני גומר." הרגישה זרם חזק נוזל אל תוכה במקום מתוכה. המשיכו לשבת מחובקים כשהוא לכוד בפנים, מרצונו, מכווץ. הרגישה את הנוזל שהיה בה מטפטף החוצה.הרגישה גם את אברו מטפטף מתוכה. ניסתה לשאוב אותו חזרה ולא הצליחה.

"אני מרגיש אושר שאיני יכול להסביר. באות לי שורות אל תוך המוח. אני חייב להגיד לך אותן."

הרגישה שאינה יכולה למנוע ממנו את מבוקשו למרות שמה שבא לה היה שימשיך לחבק אותה. שימשיך להחזיק בה חזק ולא יעזוב אותה לעולם. "אני מסכימה רק בתנאי אחד. שתספר לי על השורות שלך כשתהיה בתוכי." התחננה, הייתה זקוקה להיות נחשקת כמו שנתן לה להרגיש עד עכשיו.

"עוד פעם?" שאל, נדהם מהצורך שלה בו. או במין. הוא לא ידע.

"עוד פעם, עכשיו." לחצה עליו. דחפה אותו על גבו, נשענה על בטנו וחזרה ללקק את אברו.

"רגע, אני לא יכול עכשיו, אני גמור." ראתה שהוא שם לב לתסכולה. "תני לי כמה דקות לנוח. תמשיכי לנשק אותו בעדינות ואני אחזור לכושר."

המשיכה לנשק, בעדינות, כמו שביקש. ליטפה את אשכיו תוך כדי כך. הרגישה שהוא נהנה. הביטה אל עיניו. ראתה שהן עצומות. "אל תירדם לי." אמרה לאחר שהוציאה את הזין מפיה.

"אני לא נירדם, אני נהנה." התרומם מעליה, השכיב אותה והחל ללקק את שיפתי ערוותה, מחפש נקודות רגישות. הובילה את ראשו, מכוונת אותו. לא מצא את הנקודה הנכונה, אבל גרם לה הנאה בהתעקשותו לענגה.

הסתובבה אליו. "שישים ותשע." לקחה שוב את הזין בפיה מלקקת, מלטפת, לוחצת. נושכת קלות, מחכה שיגדל ויחדור אליה שוב. לא זכרה גבר שחדר אליה שלש פעמים רצופות בזמן קצר כל כך. חדר אליה שוב, מאחור- קוראים לתנוחה, דוגי סטייל, חשבה.  התנועע בתוכה. דחף והתאמץ. הרגישה שהיא נגמרת-לא גומרת- לא יכלה לשאת את ההרגשה המענגת הזאת. רצתה להגיע לאורגזמה, אבל למרות משך זמן חדירותיו, לא הצליחה לגמור. הרגישה איך היא נשפכת, מתמוססת. ולמרות כל ההתמוססות, משקעי העבר, גברי העבר חסרי העכבות וחסרי הרצון. גברים של רגע ובין רגע. כל אלה גרמו לה להיות מרוחקת מעט, לא להיות פתוחה מספיק כדי להעניק לעצמה את החופש לגמור.

"רגע הבטחת לי שתשמעי שורות שצצו לי."

הרגישה מוזר שעדיין הוא חושב על שיר, או סיפור, אבל ניסתה לא לפגוע בו. " תן לי לראות את עיניך כשאתה משורר לי." ביקשה. הוא יצא מתוכה, עדין הזין ארוך ורטוב. סידר את הכרית מאחורי גבו ומשך אותה עליו בעודו יושב. אברו חודר לתוכה, בעודו מלקק את צווארה.

"אני מוכנה לשיר שלך." סובבה את אגנה על מותניו, מרגישה את הזין עמוק בשחלות שלה.

"זה לא שיר ואת לא חייבת." נפגע.

הרגישה שנפגע וניסתה להתנצל על ידי נשיקה לחה על עיניו. "דבר."

השתעל, מרגיש תוך כדי כך לחץ על הזין. "קישוטי ערפל עוטרים ראשי כזר."

 הפסיק לשורר והביט. היא לא התרשמה במיוחד. הוא ראה זאת על פניה. יתכן שהיא מעדיפה לחוש את סערת המין באותו רגע ולא את שעור קומתו של השיר. החליט להפסיק .

שמה לב שהוא מחכה לתגובה, "זהו, שורה אחת? ... אני פשוט מרגישה כאילו אני בקמה סוטרה. זה מוזר לי."  היא לא אהבה את השורה. היא נראתה לה מתיימרת, עם מילים מפוצצות. הרגישה שאינה מצליחה לא לשקף בעיניה את מחשבתה.

"בעצם רציתי לקרוא לך משיר השירים. משהו כמו: "מה יפו דדיך אחותי כלה, מה טובו דדיך וריח שמנייך מכל הבשמים... הפיחי גני יזלו בשמיו." ויש עוד שורות שהעתקתי. "ירכייך מעשה אמן... ראשך כארגמן... מה נעמת אהבה בתענוגים." הוא סיים לקרוא את הקטע המועתק. "שמרתי את השורות האלו כדי לקרוא אותן לזו שתבתק את בתולי. עכשיו אני מרוצה.

הרגישה איך הוא מפסיק להתנועע בתוכה, מחבק אותה, נשען לאחור, מושך אותה אליו ונרדם. נרדמה גם היא.

מאוחר יותר התעוררה והרגישה שהוא עדיין בתוכה, לא גדול אבל חי. הזיזה את ישבנה כלפיו. הוא התעורר, הגיב אליה כאילו רק עכשיו נכנסו למיטה. נזכרה בערב שלפני שבועיים, בים. איך התפוצץ, איך הגיב אליה בחום שכמעט שרף אותה. הרגישה איך הזין יוצא ונכנס, יוצא ונכנס. ללא הפסק, ברצף של דחיפות ומשיכות עד שגמר. עצביה היו מגורים עד דוק. בתוכה פעמו נימים שלא הכירה, שהסיחו את דעתה מהנאה. שריריה היו תפוסים מהמאמץ לילי. הוציאה אותו מתוכה, הסתובבה אליו, נשענה על כתפו ונרדמה שוב.

*****************                  *******************                      ************

"בוא תראה את התיק הזה." החנות הייתה מעופשת כמו התיק. ריח קליל של ריקבון. כך הריח כל שוק הפשפשים. אבל הוא אמר לה שהוא אוהב להיות בשוק. גם היא אהבה להסתובב בשווקים, במיוחד בחנויות ליד שנייה. אהבה את המוצרים שמסתירים סיפור. שיש בהם נשמה. "אני רוצה לקנות אותו." הוא התווכח קצת עם המוכר ושילם לו כפי שסגרו.

"את יודעת שהוא קצת קרוע, קצת מעוך." הגיש לה את התיק המשומש.

"כן, אני יודעת. ככה אני אוהבת את הדברים."

"אולי גם ממני את מתלהבת כי אני קצת מעוך?"

נשענה עליו. " אני חושבת שאותי מעכת כול הלילה. אני זו שמעוכה. אולי אתה אוהב בחורות מעוכות כמו דייסה?"

חייך אליה, ידו על מותניה, ידה בתוך כיס מכנסיו. "את ביקשת עוד ועוד."

"ראיתי שאתה נהנה מזה, אז המשכתי." צבטה את אברו בכוח.

הוא קפץ במקומו. "זה כואב."

"מצטערת." חייכה אליו בשובבות. "בפעם הבאה אל תתחצף אלי."

עצר מול מסעדה. "רוצה לאכול משהו?" שאל מניח יד על ביטנה כדי לבדוק אם היא מגרגרת.

"כן, מאוד." נכנסו פנימה והזמינו מנה לכל אחד. " היה לך נעים בלילה?" שאלה ללא מבוכה. מביטה על פניו הנבוכות.

"אף פעם לא הרגשתי כך. אנצור את החוויה." הייתה בו רצינות תהומית כאשר אמר זאת, כאילו באמת התכוון לשמר את מה שהיה. 

צחקה אליו. "אילו מילים גדולות, "אנצור". תגיד: היה כיף לזיין אותך, וזהו."

הגישו להם לשולחן שתי מנות. אכלה כזית משלה ועברה למנה שלו. "מה קרה למנה שלך? היא לא בסדר?" התפלא.

"שלך יותר טעים. תדע לך שתמיד שלך יותר טעים."צחקה אליו וזרקה עליו את המפית שהייתה בידה. "כך יש לי שתי מנות, אחת שלך ואחת שלי. ועדיין אני בדיאטה. כי את המנה שלי אני לא גומרת." המשיכה כשראתה את הבעתו. אכלה מצלחתו את מה שמצא חן בעיניה. ייקח לו זמן להבין, להכיר אותי, צחקקה לעצמה, מביטה בו תוך כדי כך. להישאר מסתורית, לא כדאי לגלות את כל הסודות, אמרו לה תמיד החברות. בעטה בו מתחת לשולחן.

"נו, מה עשיתי עכשיו?" שאל, נפגע.

"סתם בא לי, תתנהג יפה." אני רוצה להצחיק אותו, אבל הוא לא מבין אותי, מה יש לגברים שאינם מבינים נשים? מה כל כך קשה לראות שאני מתלוצצת? חייכה למלצר. "אפשר לקבל סודה? לא קרה מדי?" המלצר הלך להביא לה את מבוקשה.

"למה לא רצית סודה קרה?"

"לפעמים כואבות לי השיניים. עדיף סודה קרירה. ואל תשכח, אני שותה סודה ולא קולה, כי אני בדיאטה." צחק. עכשיו הצלחתי להצחיק אותו, חשבה. קשה להצחקה, אבל לא יבש. יש לו חוש הומור, אבל צריך להיכנס לו לראש.       

"תראה איזה איש מוזר." הצביעה על עובר אורח שעבר מול חלון המסעדה. "תקרא לו, שישב איתנו. אני אוהבת לשמוע אנשים מצחיקים." הדמות שמעבר לזגוגית עצרה, כאילו הרגישה שמדברים עליה. גבר ארוך ורזה, שחבש לראשו כובע מוזר עם אוזניים עגולות. מתחת לעיניו שני עיגולים לבנים שבתוכם עיגול קטן בשחור, כאילו זוג עיניים נוסף. צבועות היו כאילו הוא הליצן הבוכה, אך את פיו הרחיב האודם לגיחוך ענק. לא פחות מהשפם שעלה כלפי אוזניו.

"למה לך? תני לו ללכת בשקט." ניסה להתחמק מבקשתה , אך היא התעקשה.

"בשבילי, לך תקרא לו. אני אשלם עבורו אם זה מפריע לך." אולי זה יעזור, חשבה.

"את פוגעת בי." הוא נעלב. "אני לא מתקמצן, אני מתבייש להטריד אנשים ברחוב וגם, אני רוצה אותך לעצמי לבד."

ראתה שעיניו מלאו בדוק. "לא, אין לי כוונה לפגוע בך. חשבתי שנגמר לך הכסף. תקרא לו ואחר כך בערב אני אפצה אותך." ניסתה להרגיעו. הוא יצא מן המסעדה ורץ אחרי הגבר המוזר. לאחר כמה דקות חזר יחד איתו. היא קמה והושיטה את ידה.

"שלום, אולי תשב קצת איתנו?" הגבר משך לעצמו כיסא משולחן סמוך והתיישב. אור שמש נגה על אוזני הסנאי של כובעו, גרם להן לנצנץ. רק עכשיו ראתה שיש נצנצים על הכובע. "תגיד בבקשה, למה אתה חובש כובע כזה מוזר, למה לא כובע כמו כולם, מצחייה או קסקט?"

הבחור צחק, אחז בבטנו ומפיו יצאו ציוצים קצרים. "אני איש סנאי. לפעמים אני לובש גם חליפת סנאי. אז אני קופץ מעצים, קופץ מעל גדרות, עושה תעלולי גובה. אני כל הזמן מתעמל."

"מה זה חליפת סנאי, ולמה אתה צריך לקפוץ? אתה עלול להיפגע." ניסתה לקבל מענה מבלי לפגוע באיש שמולה, מנסה לא לצחוק על דבריו ועל כובעו המוזר. "בדרך כלל רואים אנשים שחובשים כובעים במשחקי כדור סל בארצות הברית. או אולי גם הוויקינגים שחבשו כובעים עם קרניים."

"את אף פעם לא שמעת על סנאי מעופף? אני עם נשמה של סנאי מעופף. אני חייב לדאות לפעמים, אחרת אני מרגיש לא שלם. אני חייב לדלג מעל חפצים. אני אוהב לאכול אגוזים. אני גם מחביא אותם לפעמים. אבל תמיד שוכח את מקום המסתור."

היא ראתה שיש טבעת נישואים לאצבעו. "והדבר לא מפריע לאשתך?"

"האם אתה נפגע לפעמים כשאתה קופץ?" גם הוא התערב בשיחה.

"אשתי מפחדת שאפגע כשאני קופץ, אבל היא תמיד חובשת לי את הפצעים. היא שונאת שאני שוכח איפה אני שם את הארנק. לפעמים היא שולחת אותי לקנות מצרכים ואני חוזר בלי כלום. אני יודע שכבר קניתי, אבל לא יודע מה קרה למצרכים."

"ולמה יש לך צבע מסביב העיניים כאילו אתה ליצן חצי צוחק חצי בוכה?" הבחור סיקרן אותה. היה בו הרבה יותר ממה שנראה כלפי חוץ.

"אני עובד כליצן בימי הולדת. אז האופי שלי, הסנאי שבי מתאים לליצן. גם סנאים אוהבים לצחוק. אבל כיוון שהם חלשים, הם נטרפים. לכן יש הרבה חשש מאחורי שמחת החיים שלהם." הוא הביט על שעון עתיק שהוציא מתוך כיס חולצתו. "אני מאחר להופעת יום הולדת. אני לא רוצה שילד יחכה לי הרבה. אני עף." הסנאי כאילו עופף לו אל מחוץ למסעדה, משאיר אחריו אבק קסמים לבן, שסימא לרגע את עיניהם.

"מעניין מאוד. איש מוזר, לא מובן." אמרה. "מסקרן, אני עדיין לא מבינה איך הוא סנאי."

"כמו שאני מרגיש עורבים, הוא מרגיש סנאים." הסביר לה. הם סיימו לאכול והיא ניגשה לשירותים להתרוקן.

"מה עושים עכשיו?" שאלה לאחר ששילם ועזבו מחובקים את המסעדה.

"נלך לחוף בת גלים. לא רחוק מתחנה מרכזית, אבל יש שם טיילת נחמדה." היא לא התלהבה מהטיילת. לא עניין אותה לאן ללכת העיקר להיות מחובקת, עטופה בזרועות אוהבות. דבר שלא הרגישה אף פעם. תמיד הייתה כוונה מאחורי הזרועות, תמיד התחבא שם משהו עם אינטרס. ידה בכיס מכנסיו, הרגישה כאילו הכיס שלה. כאילו הוא שם בשבילה. כאילו ידו היא הכנף של ביאליק. הרהרה על שורה משלה: תן לי להיות עטופה בנוצותיך. מוזנת על ידי מקורך, מוגנת בטפריך.

"קר לך?" קרב אותה אליו יותר. הגלים הגבוהים התנפצו על החוף, מפזרים אצות קרועות וצדפים. "רוצה שנחזור?" רוח ים הביא את נתז הגלים המלוח. שחפים חטפו אוכל זה מזה.

"מה פתאום. נעים לי. לא רוצה לחזור. רוצה להישאר ברגע הזה, עטופה בחלום." חייכה אליו חיוך ממיס. "תראה את השחפים, גונבים זה מזה. מזכיר לך ציפורים אחרות?"

"אסור להשוות. העורבים שלי הרבה יותר אציליים ומתחשבים. אם תרצי, אפשר לנתץ את המיתוס של  יונתן לוינגסטון השחף. שחפים גונבים גם אוכל האחד מן השני. לפעמים הם גם מפילים גוזלים מקנים של שכנים, ולא רק כשיש צפיפות ומאבק על מזון מועט. אצל עורבים, אין דבר כזה. אם גוזל יפול, כל הלהקה תבוא לשמור עליו. הם גונבים רק דברים נוצצים. זה מין משחק, כמו דגלים אצל בני אדם." דיבר בשצף, מגן על העורבים.

"אני רואה שהם יקרים לך." לחצה את ידו להרגיעו. סובבה אותו אליה ונשקה ארוכות על פיו. משתיקה אותו באמצעות לשונה המחטטת בפיו. הרוח המשיכה להתיז רסיסי גל על החוף, מבריחה ילדים קטנים, משחקת איתם תופסת.

באותו לילה עלסו כאילו לא יעשו זאת שוב. אהבו ללא הפסק, עד שהבוקר האיר והשאירם מותשים, ישנים זה בזרועות זו, זו בזרועות זה, ללא יכולת לפריד בין הגופים.

ניר שדפק בעדינות על הדלת ולא קיבל מענה, פתח אותה כדי חריץ והציץ. היא חייכה אליו עטופה באהובה ובסדין קל.

"רוצים לאכול ארוחת בוקר?" שאל הרגישה כי ניר מתבייש שפתח את הדלת ללא אישור.

"אני חושבת שנוותר." ענתה בשקט. "נאכל כשנקום, בעוד שעה שעתיים."

"עדנה תשאיר לכם על השיש אוכל. תחממו מה שתרצו. אנחנו יוצאים לבקר את ההורים שלה. נחזור בצהרים." ניר סגר אחריו את הדלת. נצמדה לאהובה, ונרדמה שוב, מרוצה.

הרגישה שמדגדגים אותה. זה חלום. הרגישה שהדגדוג עולה מכפות רגליה אל שוקיה ואחר כך אל בטנה. אל שדיה וסביבם. פקחה את עינייה. "אל תגיד שאתה רוצה עוד זיון. אני כבר מלאה בזרע."

"אני לא רוצה זיון, אני פשוט רוצה להיות בפנים. בחוץ קר ועצוב." הביט עליה כמו כלב בודד.

"טוב, בוא ותיכנס." לא האמינה. אבל ברגע שאמרה – תיכנס- הרגישה איך הוא חודר אליה עמוק אל תוכה, כאילו לא הספיק לו כל הלילה. החלה להתנועע, אבל הוא עצר אותה.

"לא אל תזוזי, אני רוצה רק להיות בתוכך. להרגיש את תוכך. להיות מחובר. אני לא רוצה לזיין עכשיו." התחילה לבכות. ניגב את דמעותיה. חיבק אותה, התהפך על גבו מושך אותה איתו משעין את ראשה על חזהו.

הוא עדיין בתוכי, עמוק, הרגישה. המשיכה לבכות בעודה מחפשת נימים, עצבים, לשדר לו דרכם את הרגשתה.

"אל תבכי." ביקש.

"טיפש, אני בוכה בגלל שכולם רצו רק לזיין. אף אחד לא רצה להיות קרוב אלי." הרימה את פניה תוך כדי דיבור, הביטה אל עיניו העמוקות, על ריסיו הארוכים. "אני מקווה שתמיד תרצה להיות קרוב בתוכי." שכבו כך שעה ארוכה ללא תנועה.

"עכשיו זמן לדפוק. דפוק אותי חזק." התגלגלה על גבה, לא נותנת לו להתנתק. אוחזת בישבנו, מושכת אותו אליה חזק. "עמוק. תדחף חזק." התנשמו תוך כדי מאבק מי יכניס ומי יוציא. נושמים האחד את נשיפתו של האחר. פניהם צמודים.

*************                *************************              ****************

"אני מודה לך ניר, על האירוח. לא אשכח אף פעם שהסכמת לקבל אותנו, למרות שידעת שאבא שלו, דוד שלך, לא סובל אותי." אמרה לפני שעזבו.

ניר לקח אותה הצידה. "תשמרי עליו. הוא מאוד רגיש. הוא הבן דוד הכי אהוב שלי. גדלנו כמעט שנה  ביחד, כשאמא שלי מתה. אז הוא גם קצת כמו אח קטן שלי."

הרגישה שהוא מתכוון לכל מילה. "אשתדל לא לאכזב אתכם." נפנפה בידה לשלום, כשהאוטובוס עזב את התחנה.

"נחמדים." נשענה על קיבורת ידו האוחזת במתלה האוטובוס הנוסע. "הם אוהבים אותך מאוד." אמרה. הנהן בראשו. "גם את מצאת חן בעיניהם." אמר והחזיק בה בידו השנייה כדי שלא תיפול מטלטולי הדרך.

שלגיה נפרדה לשלום מהגמדים ששמרו עליה.

מקווה שתראה אותם בשמחות.

יודעת שיש עוד הרבה מכשפות שאורבות לה.