"המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים"/ אהובה קליין (c)

"המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים"\אהובה קליין(c)

בדרך העולה לירושלים עוקפת הרים,

נשקפים להם עצי זית וברוש ירוקים.

ישנה גם גבעה בולטת ביופייה הנדיר,

מכוסה בשיחים ובמרכזה סלע בדמוי כפיר.

מעבר לשטח זה,ישנו ישוב קטן ונחמד

ובו בתים  פשוטים בסגנון  מיוחד,

כזה היה ביתו של נחום, ילד חכם ונבון,

המשמש דוגמא אישית לאחיו ולעזור להוריו תמיד נכון.

היה נוהג ללכת בימות השבוע הנעימים,

אל חברו לשם לימוד וגם שעשועים.

רגיל היה לשבת אצלו שעה שעתיים

ומקפיד לחזור אל משפחתו,בזמן קבוע אחר הצהריים.

הוריו סמכו עליו,

כי היה אחראי ומיושב בדעותיו.

לידו היה גר יהודי שנהג להשתכר

לאחר שתייה מרובה,של שיכר ויין,חגג והתהולל,

אך,כאשר לא היו בהישג ידו משקאות חריפים,

היה הולך האיש ,ושמו רחמים,אל בית המדרש,פוגש ידידים,

נהנה מהלימודים ומהדרשות של הרבנים.

על פי רוב היה לבוש ברישול

ופעמים רבות נתקף בשיעול.

כאשר דעתו הייתה צלולה,לא עשה טעויות,

אלא פיו היה מפיק מרגליות.

באחד הימים כאשר פניו של נחום,אל ביתו היו מועדות,

נתקל בספסל בצידי הכביש ועליו יושבים כמה דמויות,

לפתע זיהה את רחמים השתיין,,

פניו הסמוקות העידו עליו,כי שתייתו המרובה הייתה כמעיין.

פנה אליו נחום ואמר:"אינך רואה שחולצתך מוכתמת בכתמים

ואתה יושב לך להנאתך ושקוע בדיבורים"?

לשמע דברים אלו ,ענה לו איש כחוש שישב לצידו :

"אינך מתבייש להעליב אדם שמבוגר ממך בגילו"?

ברגע זה  נחום הבין שחטא,הרים רגליו ונעלם במנוסה.

התחרט על מעשיו,התמלא כולו ככלי מלא בושה,

הוא סטה בהמשך לצידי הדרך

ונעלם בתוך יער עטוף סביב ירק,

שם התיישב לו על אבן לבנה וסדוקה

ובליבו הרגיש הרהורי חרטה.

הביט בלהקת ציפורים נודדות

והקשיב להן כשהן מצייצות ,

פתאום שמע רעש של משק כנפיים,

הרים ראשו והבחין בנשר בא מכוון השמים,

התברר כי על העץ היה קן גוזלים,

אך הנשר תחילה נענע  קצת את הענפים,

כי לא רצה להפריע את מנוחתם,

להעיר אותם בבת אחת משנתם.

חשב נחום בקול:"כמה הנשר הוא עוף רחמן,

ואילו אני אכזרי מאד , וממש חוצפן.

הוא נזכר בקין שהרג את הבל בשדה

וה' כעס עליו מאד על כל המעשה

ואמר לו:"דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה"...

באותו רגע,רעש מוזר הפר את הדממה,

נחום קם בבהלה ממקומו

ונדהם לראות את אביו מישיר אליו את מבטו

אינך סבור שכולם אותך מחפשים"?

ופונה אליו:"שכחת את עצמך בן העצים,

"אבא אני מצטער,אך כולי טרוד

בשל מעשה רע שעשיתי וזוהי טעות,

כעת עלי לפייס את אדון רחמים,

לגשת אל ביתו ולומר כמה דברים חמים".

השמש שקעה ושניהם הזדרזו ותוך זמן קצר הגיעו בחשכה,

התדפקו על דלתו של רחמים ונחום ביקש סליחה.

דמעות זלגו מעיניו."אני מצטער שהלבנתי פניך ברבים,

הייתי אכזרי כלפיך,כמו אחד השופך דמים"!

ענה לו רחמים:"סולח אני לך נחום,

כי אתה ילד בעל לב רחום".