מיוזע אך מלא מרץ פתח אמיר את דלת הדירה. אותו בית מוכר אך שונה. הרגשות הקלה והתרוממות מילאו את ראשו ונפשו, תקופה ארוכה שלא חש שלמות כזו עם עצמו .אולי אחרי החתונה, היום הגיש את עבודת הMA שלו בנושא "ספקטרום הקרינה הרדיואקטיבית של היסודות הכבדים" יחד עם לילאנה עולה וותיקה מארגנטינה הם עמלו שעות בעיקר בלילות על קבלת הספקטרום המבוקש, פרופ' מיכאל יונה אחד מעמודי התווך בפיסיקה תאורטית "צד" אותם לפני 3 שנים כאשר סיימו תואר ראשון והציע להם מלגת לימודים לתואר שני בשני תנאים, הראשון שהם יהיו המתרגלים בקורס שלו בפיסיקה מודרנית" שנה ב' של ה"רפואנים" השני שיעבדו תחת הנחיתו על עבודת המאסטר, לגבי אמיר היה זה חלום שהתגשם, גם ללמוד תחת הנחיתו של פרופ' יונה שהיה אחד המרצים היותר מעניינים וגם, אם להודות על האמת, בגלל ליליאנה אייתה למד כמה קורסים בתואר ראשון ונמשך אליה וחש נעים ונינוח בחברתה כשהכינו עבודות משותפות בסמינר "לפתוח מיומנות חשיבה" של ד"ר דרום,
במשך העבודה על המאסטר מצאו את עצמם ביחד שעות ארוכות עובדים על הפרויקט, בתחילה בכתיבת הרציונאל והתזה אחר כך בהכנה, כיול והצבת המיכשור ובסוף לילות ארוכים של ניסויים חוזרים ונשנים וניתוח התוצאות עד שאחרי כשנה מייגעת קבלו תוצאות משמעותיות והחלו בכתיבת העבודה עצמה. אותה הניחו על שולחנו של פרופ' יונה הבוקר בלי טקס מיוחד בהתרגשות מובנת .
פרופ' יונה לחץ את ידו נשק את לחיה של לילאנה , הוציא שלוש כוסיות ובקבוק יין הרימו כוסית "לחיים" וקבעו מועד ל"הגנה על העבודה" כך מצאו עצמם אמיר ולילאנה מחוץ למשרדו כבר בעשר בבוקר, הזמין את לילאנה לבית קפה במרומי הכרמל, ישבו מביטים על הנוף הנפלא הנפרש לרגליהם ניסו לפתח שיחה אך אותה מחיצה בלתי נראית הפרידה בינהם. בעת שנשק ללחייה כשנפרדו עלו בזיכרונו כמה הרהורי חרטה וכמיהה אליה, אך נפרדו והבטיחו להפגש , כאילו יש להם ברירה הרי הם צריכים להגן יחד על העבודה בפני הועדה המקצועית ולהגיש סקירה על העבודה בפני מליאת החוג,.
כשעלה על האוטובוס נצבט לבו בזיכרונות היותר נעימים של העבודה עם ליליאנה אבל בנסיעה עד הקבוץ נתפוגגו הזיכרונות והרגשת הקלה עצומה מילאה אותו, ה-30 ביולי שנת 1975 והוא לא חייב לאף אחד דבר, בבית ספר התיכון בו לימד בשנים האחרונות הגיש את כל הדוחות והסיכומים כבר בראשון לחודש. השיפוצים והליטושים של עבודת המאסטר נסתיימו היום בבוקר עם הגשת העבודה, נותר עוד חודש שלם עד תחילת שנת הלימודים, והוא חופשי לעזאזל כמה חופשי.
דבר ראשון נכנס למקלחת תחת זרם המים חש את גופו והתענג על המים הזורמים על אבריו, חש השלמה עם עצמו ואולי אפילו קצת גאווה, "איך יצא מברווזון מכוער כמוני ברבור", אפילו בתיכון כשנבחר מבין מאות ומעומדים להשתתף בקורס "נוער שוחר מדע" שהיה מיועד לתלמידים מצטיינים, קינא באותם נערים שהיו במרכז החברה וכל הבנות חיזרו אחריהם, אחר כך בצבא כשנכשל בקורס טייס אחרי כחודשיים, תחושת הכישלון ליוותה אותו במשך כל שלושת שנות השרות בצנחנים.
למעשה חשב לעצמו, תחת קילוחי המים, פעם ראשונה שהרגיש שלם עם עצמו היה זה כשאילה נענתה לחיזוריו או ליתר דיוק שהבין שאילה מחזרת אחריו.
הגדוד בו שרת כסמל מחלקה היה אז בקו בית גוברין , הוטל עליו עם עוד 12 חיילים תחת פיקודו לאבטח פריצת דרך גבול שהייתה חשופה לירי, לאחר שתי תקריות החיילים גם שמשו כעובדים בפריצת הדרך , מעלות השחר עד השקיעה חצי עובדים וחצי מאבטחים, כדי לקצר תהליכים הם שוכנו בהיאחזות נחל מודיעין שליד מקום העבודה, בערבים השתתפו בפעילות התרבותית שהתקיימה בהיאחזות, אילה הייתה אחראית על המטבח ודאגה לשלוח להם את ארוחות הבוקר והצהרים, ביום שישי הראשון נשאר עם מחצית הכוח לאבטח את כלי העבודה ולעזור בשמירה על היאחזות, כמפקד הכוח תפקידו היה קל בעיקרו לדאוג שהשמירה תתבצע כראוי, לשם כך ערך סיור בעמדה מידי פעם,
באותו ערב שישי אחר קבלת שבת וארוחה חגיגית חדר אוכל פונה והנחלאים התפנו לריקודי עם, אמיר כבן קבוץ וחובב ריקודים הצטרף בשמחה ומאוד נהנה מכל הבנות שהזמינו אותו לרקוד, לפתע הרגיש מבוקש והסומק שעלה בלחייו לא היה רק מהמאמץ של הריקודים, אילה ניגנה באקורדיון וצמתה מוטלת על כתפה, לקראת סוף הערב בקשה מבועז שיחליף אותה בנגינה באקורדיון, פנתה לאמיר ובקשה לרקוד אייתו וכך הם רקדו כזוג עד סוף הערב, בסיום נשא את האקורדיון וליוה אותה עד חדרה, ונפרד ממנה ב"לילה טוב" ביישני, משהו התעורר בתוכו, אך להעיז אפילו במחשבותיו לקוות שאילה הנערה שכולם חיזרו אחריה תרצה אותו, זה רק ריקודים לא יכול להיות יותר מזה.
בלילה באחד מסיבובי הביקורת הבחין בדמות נערה היושבת בכניסה המוארת לאחד הבתים, שהתקרב מעט ראה את אילה יושבת בכותונת לילה ובוכה, תמונה ציורית ומרטיטת לב, הביט משתאה ונבוך ממרחק, אחר כך אזר אומץ והתקרב,
ניגש אליה הניח בעדינות יד על כתפה ושאל "מה יש לך. אני יכול לעזור?"
הרימה אילה את עינה הרטובות "כאב שינים איום" לחשה
"לקחת איזה כדור נגד כאבים?" שאל
" אני לא רוצה להעיר ולהטריד, אחכה עד הבוקר"
"חכי רגע" אמר , התרומם ושלף מכיסו גלולת אופטלגין אותה נשא עמו תמיד בגלל המיגרנות מהן סבל
הביא כוס מים ונתן לאילה את הגלולה.
" שב איתי בבקשה עד שהכאב יעבור" בקשה אילה
ישב על הרצפה לידה, אילה שאלה "מותר" והניחה את ראשה על כתפו, מהסס ונבוך כרך את ידו על כתפה.
"מאיפה אתה בארץ?" שאלה
פתע התברר לו שמלבד השמות הם לא יודעים דבר אחד על השני, סיפר לה על ילדותו בקבוץ בעיקר על "שכבת הנעורים" הפעילות העצמית של הנערים על אהבתו את חיי הקבוץ ועוד
סיפרה לו על חייה בעיר ובתנועת הנוער וכך חלפה שעה ויותר. כאב שיניה חלף, לפני שנכנסה לחדרה הסתובבה בקשה ממנו להתכופף מעט ונתנה לו נשיקה על המצח.
נבוך ומסמיק נשאר עומד כשנבלעה מאחורי הדלת.
הימים חלפו בהיאחזות כמיהתו גברה אבל חש שמצד אילה היה זה מקרה סתמי, בסופ"ש הבא שנשאר בהיאחזות הגיע לביקור נועם החבר של אילה אותו הכיר אמיר בטירונות, ההפתעה הייתה גדולה הוא לא ידע שנועם חבר של אילה והיא לא ידעה שהם מכירים אחד את השני, אותו הערב בילו שלושתם יחד, לפני שנפרדו הציעה אילה שילכו שלושתם יחד למחרת בבוקר לבוסתן הסמוך להיאחזות, אמיר ביקש וקבל את אישור מפקד היאחזות לטיול קצר בסביבה לשלושתם.
למחרת התעורר מאוחר מעט וגילה שאילה ונועם הלכו לטיול בלעדיו, מאוכזב מעט אך מבין השתרך ממקום למקום משועמם, עד שהחליט אחרי ארוחת צהרים "להשלים "שעות שינה" כשהתעורר מצא על השולחן ליד מיטתו צלחת מלאה תאנים ופתק " מאילה" .
לקח שתי תאנים לפיו עצם את עיניו ומחשבות שונות התרוצצו במוחו.
בארוחת הערב תר אחר אילה וראה אותה בשולחן לבד התיישב לידה ושאל , "איפה נועם?"
" נסע " ענתה
במשך הארוחה שוחחו על מיני דברים מחיי היאחזות נמנעים להסתכל אחד על השני.
באותו ערב התקיימה "מליאת גרעין" בה חברי הגרעין דנים עם המדריך החברתי על נושאים שונים הקשורים לגרעין. הרגיש מיותר ואולי מיותם ומבלי משים נשאו אותו רגליו אל הספסל מתחת לעץ הרימון ששימש מקום מיסתור לכמה וכמה זוגות אוהבים, שלא שמו בטח את ליבם לנוף אורות העמק הנפרש לרגלי היאחזות, ישב ושקע בהרהורים, עינו צדה דמות ההולכת בחושך ומתקרבת לעבר הספסל, רק שהייתה קרובה ממש זיהה את אילה.
שאלה" אני מפריעה? מותר לשבת לידך?"
"מה את עושה פה? את לא באספת גרעין?"
"לא בא לי, למעשה הלכתי אחריך, רציתי להסביר למה ברחנו לך בבוקר" לחשה .
"תודה על התאנים, איך ידעת שאני מכור לתאנים?"
"ידעתי" ענתה" הלכנו לבד כי נועם לא רצה שתבוא אייתנו, לכן ירדנו לבוסתן לבד, אבל בדרך הבנתי..." לרגע נשתתקה ואז המשיכה בלחישה".. שאני רוצה להיות איתך ו ולא עם נועם,לכן אמרתי לו ללכת ולמעשה נפרדנו"
שתקה ותלתה בו עיניים חצי עצומות.
לרגע קפא ורעד בלתי נכבש עבר בו.
חיפש את ידה, הרים את עיניו וגמגם "זה הדדי" וחפן אותה אל גופו בערגה ורטטת,
" תן לי נשיקה אמיתית " לחשה ושפתיה גיששו את שפתיו.
פיה נפתח מעט אך כשלשונו חדרה לפיה נרתעה מעט,אבל שבה ונצמדה אליו חזרה ביתר שאת מחכה את מעשיו, לשונותיהם תינו אהבה,
נפרדו מחוסר אויר, ואילה פרצה בכי. כל גופה רעד , אמיר חבקה חזק "סליחה לא התכונתי. מה עשיתי? סליחה" ניסה לפייסה ,
לאט לאט נרגעה ואמרה" אידיוט שלי, מעולם לא התנשקתי ככה , ממש שמעתי פעמונים כמו שאמא הבטיחה לי שהייתי קטנה שאשמע פעמונים כשאמצא את הבחור הנכון, אין לי ספק שאתה הנכון" חבקה אותו ונשקה לו נשיקה רטובה ואוהבת.
כל אותו החודש הקשר בניהם הלך והתחזק והאהבה פרחה והעלתה סומק בלחייהם , אבל הגיע היום שאמיר היה צריך לחזור לבסיס לשגרה, הפרדה הייתה קשה ביותר, אחרי שמצאו אחד את השניה והתרגלו להיות ביחד, אך הם שניהם ידעו שזו אהבה שאין עוד כמותה ואין דבר שיפריד ביניהם, בלילה האחרון התגנבו לבוסתן שליד היאחזות ולא שבעו אחד מהשני, בבוקר שנפרדו בנשיקה לחש לה "שלך לנצח אילת אהבים" עלה בקפיצה למשאית ונעלם באבק.
ב
נותרה לו עוד שנה עד השחרור, כל יום כתב לה מכתב וכל יום קיבל אחד או שניים ממנה. תיאמה את חופשותיה לשלו, אהבו במיוחד לטייל בשבילי הארץ אהבתם פרחה בודאיות ברכסי הרים בחורשות המוריקות במדבר הצחיח ובשקי השינה. לקח אותה בשבילי הארץ לכל המקומות אותם הכיר ברגליו לפני הצבא ולמקומות חדשים שהיו רק שלהם.
כשאילה השתחררה וחזרה לגור בבית הוריה בפרברי ת"א היו נפגשים בתחנת הרכבת ויוצאים לטיוליהם, סוף שבוע אחד בקשה שיבוא להתארח בביתה לפגוש את ההוריה שלא נותנים לה מנוחה ורוצים לדעת מי זה "האביר על הסוס הלבן" שכבש את לב בתם, נענה לה , ותחושת חוסר בטחון כמעט פחד התגנבה לשולי בטנו, בעת שהלכה לטלפן להוריה להודיע שהם מגיעים,
חזרה ואמרה " יש לנו עוד שלוש שעות, אמא שלי אמרה שהיא חיבת להתכונן והבית לא מסודר שלא אעיז להביא אותך הביתה לפני השעה ארבע" והציעה שילכו יחד לראות סרט בהצגה יומית לחיילים.
דבר לא זכר מהסרט כל הזמן חלפו לו תמונות מהפגישה המיועדת עם הוריה, כשהגיעו לבית פתחה את הדלת וקראה "אבא אמא הגענו".
נכנסו לקראתם בא אבא שלה יקה חוור בעל עיניים נבונות מאחורי המשקפיים, "נתן, נעים מאוד, ולחץ את ידו.
"אמיר" פלט בעת שלחץ את היד הרכה.
מן המטבח הגיחה אמה לקראתו פרשה את ידיה חבקה אותו ונשקה על שתי לחייו, מאובן נשאר לרגע ואז נשק בבושה ללחייה. "מרים" הציגה את עצמה. "אמיר עליך כבר שמעתי הרבה מאילה, אבל מה אני מעכבת אותך אתה בטח רעב ורוצה להתקלח"
"כן לך להתקלח" דחקה בו אילה ולקחה את התרמיל מידו.
צייתן הלך אחריה פתח את התיק הוציא תחתונים נקיים תיק רחצה ומגבת.
צחקה אילה" אתה לא צריך מגבת אבל כדאי שתיקח איתך מכנסיים יהיה לך קצת מביך לצאת בתחתונים "
פשפש בתיק ולא מצא אף זוג מכנסיים הולם התפשרו על מכנסי א צבאיים, נכנסו למקלחת ומיד נשמע קולה של אמה "אילה הוא לא יודע להתקלח לבד?" צחקקה אילה ויצאה מן המקלחת.
כשיצא מן המקלחת במכנסיים צבאיים וגופיה, חכתה לו במטבח צלחת עם פירות, קצת נבוך היה כשמרים ישבה מולו והביטה בו אוכל ומידי פעם שאלה אותו שאלה זו או אחרת , הקלה גדולה הגיעה בדמות אילה המרוחצת וצמתה על כתפה.
"בוא נטיל קצת בשכונה " משכה אותו ואמיר התרצה בשמחה.
הייתה זו שכונה שקטה בשולי תל אביב .עם בתים חד קומתיים גינות וחצרות , רוח ערב קלילה ליוותה אותם לאורך הבתים, שתקו יד ביד כל אחד בהרהוריו, וחצי חיוך על פיהם, מידי פעם פגשו מכר או חבר, אילה הציגה אותו כל פעם בגאווה סמויה, עד שהגיעו לצריף התנועה, מיד הוקפו בנערים ונערות " אלה הם החניכים שלי!" עוד הספיקה אילה להפטיר, ו"נחטפה" על ידיהם לתוך הצריף.
מיותר מעט מצא עצמו אמיר מתיישב על ספסל בצל צפצפה מאחורי הצריף, התרווח מעט, חש את עייפות השבוע זוחלת במעלה גופו, ושקע בנמנום קל, התעורר בבהלה כשחש ידים חמימות מתחת לחולצתו פקח את עיניו ומולו אילה מחייכת חיוך שקט ואוהב, "אל תזוז" ציותה עליו ובהתפנקות נצמדה אליו ונשקה לו בחום, נשיקה ארוכה רטובה ולוהטת, לחשה לאוזנו "כבר שנים אני חולמת להתנשק אתך על הספסל הזה מאחורי צריף התנועה"
"אבל אנחנו מכירים בקושי שנה" סנט בה
" כן, אבל כבר לפני שנים ידעתי שיום אחד תבוא" סתמה את פיו בעוד נשיקה.
כשחזרו לבית הוריה חיכתה להם רינה אחותה של אילה שבביישנות לחצה את ידו שסומק קל עולה בלחייה, מיד נקראו לשולחן ארוחת השבת , אחרי שמרים סדרה את כל התבשילים על השולחן, וברכה על הנרות, הוציא נתן מפוחית מכיסו והחל בנגינת שיר שבת מוכר כשרינה הצטרפה אליו בחלילית, ממש כמו קבלת שבת בקבוץ חש לעצמו, ומבלי משים חש יותר בנוח, הארוחה עברה בשלום, תוך כדי שיחה סתמית.
בערב יצאה אילה עם רינה לפעולה בצריף התנועה כשהיא משאירה את אמיר עם אביה נתן על כוס קפה, כך מצא עצמו אמיר משוחח עמו וככל שהשיחה נמשכה חש אמיר שהוא מתחיל לחבב את האב והבין מהיכן נולד קסמה של אילה.
קריאתה של מרים קטעה את השיחה, היא הגיעה עם מצעים אותם פרשה על הספה בסלון וזירזה את נתן ללכת לישון.
אמיר נשאר ישוב בכורסא בסלון קורא את עיתון סוף השבוע עד שאילה ורינה נכנסו לוחשות הביתה " בוא " הן קראו לו "נשב במרפסת עם אבטיח"
להגו מעט בעיקר רינה ניסתה לדובב את אמיר, עד שאמא מרים יצאה וקראה להם ללכת לישון , אמיר על הספה בסלון למרות מחאותיהן של הבנות מרים אמרה "אצלי בבית תשנו ביחד רק אחרי החתונה!".
אמיר נרדם כמעט מיד עם היכנסו למיטה , עד שלחישה ויד רכה העירו אותו, "אילה מחכה לך בחדר שלנו אני אשן בינתיים בספה" לחשה רינה ושלחה אותו לחדרן,
מוקדם בבוקר "החזירו את הסדר על כנו"
כל אותה שבת בילו יחד הגיעו שכנים וקרובים ל"צהרים של חמין" אמיר כמובן היה מוקד ההתעניינות , בחמש אחה"צ נפרד, מהמשפחה ומאילה וחזר לבסיס בהרגשה ":שעבר את המבחן".
במשך כל הזמן עד שסיים את שרותו הצבאי המשיך הרומן ופרח כאשר הם מחלקים את חופשותיו בין טיולים משותפים ובקורים קצרים אצל ההורים.
סוף סוף הגיע יום חופשת השחרור שלו עליה חלמו ותכננו שניהם כל אותה שנה.
עמוסי תרמילי גב יצאו לשבוע טיול במדבר יהודה מעין גדי עד נחל צאלים ומצדה כל יום נחל אחר.
היום הראשון בנחל דוד ונחל ערוגות היה בעיקרו יום של כיף ומים ישנו לרגלי מעלה האיסיים למחרת עלו עד נחל חבר וביום לאחריו נחל משמר וביום הרביעי הגיעו לנחל צאלים וחנו ליד עין נמר בלילה החל לרדת גשם אירוע מאוד נדיר באזור הזה אבל מפחד שיטפון ארזו את תרמיליהם וטפסו במעלה נמר עד נקודה מספיק גבוהה בה הרגישו בטוחים, התכלבו צמודים בתוך שקי השינה אך אילה לא הפסיקה לרעוד וללחוש "קר לי" .
כל אותו הלילה חבק אמיר את אילה בתקווה לתת לה קצת מחום גופו . כשהאיר הבוקר ואילה נרדמה, קם אמיר והכין תה מצמחים שלקט בטיול, והגיש לאילה כנגע במצחה חש את חום גופה הלוהט, והיא רק מלמלה "קר לי חמם אותי".
אמיר הבין שאילה התקררה ולא תוכל להמשיך בטיול , לאחר התלבטות דחס את כל ציודם לתרמיל אחד, העמיס את התרמיל ואילה על גבו ונשא אותה במורד הנחל בכוחות אותם שאב מחוסר הברירה ומהאהבה, כש הגיע לכביש השכיב את אילה בעדינות וחיכה לרכב שיציל אותם ויקח את אילה למרפאה קרובה , אחרי זמן מה נשמע קול רכב מתקרב אמיר זינק לאמצע הכביש צעק ונופף עם חולצה עד שהרכב נעצר לידו, לאיש הנזעם שיצא מהרכב הסביר אמיר בתחינה שאילה קודחת מחום וצריך להביא אותה לטפול רפואי מהר ככל האפשר . הרכב היה מלא אך הם הסכימו לקחת את אילה עד לבית ספר שדה במצדה בתקווה ששם יטפלו בה.
אמיר ניסה להעמיס את התרמיל על כתפיו ולהתחיל לצעוד לכוון מצדה אך כוחותיו לא עמדו לו והוא התיישב לצד הדרך ליד שיח בודד.
כשהתעורר אחרי כמה שעות נזקק לכמה דקות עד ששחזר בראשו את כל מאורעות הליה והבוקר.
כשהגיע לבי"ס שד מצדה נאמר לו שאילה נלקחה לביתחולים הדסה עין כרם.
