קַיִן

קַיִן / יהושע רוזנברג

"קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה' " אָמְרָה אִמְּךָ הוֹרָתְךָ

וְלֹא יָדְעָה כִּי אִישׁ דָּמִים, אִישׁ בְּלִיָּעַל, יָלְדָה

אֲבִי כָּל רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בְּשִׁגְגַת-זָדוֹן,

אֲבִי כָּל שָׁתוּי תֹּפֵשׂ הֶגֶה,

אֲבִי כָּל אִישׁ אֲשֶׁר תַּעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה

וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִכָּהּ נָפֶשׁ.

מָוֶת וּמְשַׁכָּלֶת הֵבֵאתָ אֶל אֹהֶל אִמֶּךָ

דַּם חֵמָה וְקִנְאָה אֶל מְעוֹנָהּ

אֶת דֶּרֶךְ הַמָּוֶת לְכָל בְּרִיָּה הוֹרֵיתָ.

קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה, קַיִן, פֹּתֶה תָּמִית,

לֶאֱוִיל יַהֲרָג כָּעַשׂ, נֹקֵם וּבַעַל חֵמָה יְנֻדֶּה,

קֶצֶף גָּדוֹל, אַכְזְרִיּוּת חֵמָה וְשֶׁטֶף אָף,

הִפִּילוּ פָנֶיךָ, מֵעַל אַדְמָתְךָ נִתְּשׁוּךָ,

מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר עָבַדְתָּ,

מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ

לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ, גֹּרַשְׁתָּ

לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ, נָע וָנָד תִּהְיֶה.

לֹא תֵּצֵא, רֹצֵחַ, אֶת גְּבוּל עִיר מִקְלָטְךָ

לֹא תַּעֲזֹב אֶת הָעִיר אֲשֶׁר בָּנִיתָ כְּשֵׁם בִּנְך חֲנוֹךְ.

מֶה עָשִׂיתָ, קַיִן? לָמָּה אָבְדוּ  עֶשְׁתּוֹנוֹתֶיךָ?

בְּרֶגַע קָטֹן, קַיִן, עוֹלָמְךָ אִבַּדְתָּ,

פָּגַעְתָּ וּבָרַחְתָּ, עַל נַפְשְׁךָ נַסְתָּ

כְּהֶרֶף עַיִן לְדִרְאוֹן עוֹלָם הָיִיתָ,

קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלֶיךָ מִן הָאֲדָמָה,

צוֹוְחִים מִן הֶהָרִים מֵהַבְּקָעוֹת, מִנְּקִיקֵי סֶלַע,

רוֹעֲמִים מִקֹּלוֹת מִשְׁבְּרֵי יָם, מֵחוֹל הַיַּמִּים,

לֹא תִשְׁעֶה מִמְּךָ שַׁוְעַת אָחִיךָ, לֹא תַּרְפֶּה

בַּהֲמוֹן הַגֶּשֶׁם, בְּדֹּכִי נְהָרוֹת, תִּשְׁמַע קוֹלוֹ

בִּילֵל הָרוּחַ יָבוֹא אֵלֶיךָ, בְּהֶמְיַת אֲדָווֹת,

גַּם בְּבֵית הָאֲסוּרִים לֹא יִתֶּנְךָ מָנוֹחַ,

וְהָאוֹת אֲשֶׁר שָׂם לְךָ אֱלֹהִים

לְבִלְתִּי הַכּוֹת אוֹתְךָ כָּל מוֹצַאֲךָ

עַל מִצְחֲךָ תָּמִיד כְּצָרַעַת מַמְאֶרֶת יִזְרַח

לְמוֹפֵת לְדֹר וָדֹר עַד עוֹלָם.