עמי לא אח של תמי
ריח מענג היה לה בין ירכיה, כריחו של ים סוער, מלוח מעט, רווי לחות. תחב את אפו עמוק יותר, רומז לה לפסק אותן, להניח לו לחקור את המקום באפו, בלשונו- אברים נוספים שיכולים לחדור לאותו מקום עלום, נסתר ומסתורי. אברים הדומים לאותו אבר אחר שמסוגל רק לפלוט ושונים- חשב.שאף שאיפה נוספת של אוויר מעורבב בריחה. ירכיה נעו וזעו, פועמות ופולטות גם ריח זיעה קלוש, ריח שהשתלב בריחה הפנימי, ריח שגרם לו להתמכר. מוכן להשאיר את ראשו שעות באותו מקום צפוף. מוכן להשאיר את איברו בתוך הרטיבות הפועמת שלה. קצב דפיקות ליבו מורגש גם בורידי הזין, מגיבים למקצב סוער של ליבה.
פלטה גניחה קלה. שלף את אפו " לא נוח לך ?" שאל חרד. "לא נעים ?"
תפסה את ראשו בשתי ידיה ודחפה אותו בעדינות ובתקיפות חזרה אל בין רגליה המגורות, רועדות בציפייה, רוטטות. לא תמיד יכלה להכיל את גודש החוויה, אך תמיד התרגשה עם בואה, מפסיקה אותה כשהתעצמה עד כאב, מבלי יכולת לשאתה. הרגיש את הרעידות והחזיר את לשונו אל תוכה.
מסומם מהריח, מובדל מהעולם, תלוש, המשיך במעשיו, כעין רובוט מכני, ויברטור אנושי. אף פעם לא ידע מה היא מרגישה. רצה להיות קורא מחשבות. לדעת מה היא רוצה ברגע הנכון, לא להפסיק דווקא כשאסור להפסיק. לגעת במקום שהיא רוצה שהוא יגע בדיוק בזמן.
" אני רוצה שתרגיש את הרעידות בפנים. " זו לא אורגזמה כמו שיש לי כשאני גורמת לעצמי, אבל אני נהנית.
הוא אכן הרגיש, אך כאילו זה לא נגע לו, כאילו לא האמין ברעידותיה, כאילו הר הגעש שפרץ לעיתים-אומנם רחוקות- מתוכה בשטף הרטטים והעוויתות היה רק לכאורה, למראית עין. הניח יד על בטנה העגלגלה הנעה בכבדות שלאחר הזיון ושאל את עצמו :" איזה מין פורקן אני מהווה לה ?"
המשיך וליטף במין אדישות רכה את רוך שדיה, העפיל אל הפטמות הרכות גם הן, התעכב על כל פיטמה לחוד. מחפש טעם חדש בקצות אצבעותיו. חיבר את שני שדיה תוך כדי קרובם בידיו, מלקק בו זמנית את שניהם במעגלים הולכים וקטנים, עד שלבסוף הגיע לפטמות עצמן. המשיך וליטף, בודק אם יש הבדל בין הטעם שבפה לטעם שבקצות האצבעות.
חיפש בה סימנים לעונג. לעונג שיוכל לזהות כדבר ברור, כדבר מובחן.
כשנחו לאחר מכן אמר לה: "היום, כשחזרת מתל אביב, מרופאת נשים. באותו הרגע נעלמו הגעגועים. אך אתמול בערב חרדתי לך, אולי לא תחזרי. אמא שלך התקשרה לבסיס וחיפשה אותך, טרטרה אותי. רצתה לדבר איתך. הבנות אמרו שאולי את אצלי, נתנו לה קוו אלי וככה הכרתי את אמא שלך. את שתיכן הכרתי דרך הטלפון. רק שלה לא קראתי שירים."
"מה אמרת לה? סיפרת לה שאני אצל רופאת נשים?"
"לא נפלתי על הראש. אמרתי לה שיצאת לאפטר אצל אחת החברות שלך ושאני לא מכיר את הטלפון שלה. הבטחתי לה שאם תדברי איתי אמסור לך להתקשר אליה."
התהפכה על המיטה, משאירה לו את גבה כדי שילטף. ידיו בעלות הקיום העצמאי, ליטפו, המשיכו וחיטטו בגופה, מחפשות קצוות ריגוש שלאחר המעשה. שלאחר האהבה שקיימה אותם. ליטופים שישמרו על חוש הקיום שלו מפני העולם הזועם, המפחיד. המשיך וסיפר לה על חוויות ליל אמש " בהתחלה אמרתי לה שאת כנראה בסרט ושארוץ לחפש אותך, וכשלא מצאתי אותך בקולנוע, במשרדים וגם בחדרך, רצתי למגדל הפיקוח לחפשך. גם שם לא מצאתי אותך. נוצרה לי הרגשה נוראית בבטן, שאת עם מישהו אחר. רציתי לעקוב אחריך, אך לא הייתה לי נקודת מוצא. נזכרתי שנסעת לתל אביב. גם זה לא הרגיע אותי, היית אמורה לצלצל. לומר, אני לא מגיעה הלילה." ידו המטיילת על גופה, התעכבה על נקודת חן, לחצה והרפתה. "אל תעשי את זה יותר. יש לך אמא פולניה וחבר קנאי ומפוחד."
התהפכה חזרה, זוקרת את שדיה לעומתו. "אתה מקנא?" לא ענה לה. היה קשה להודות ברגש הנתעב הזה פעמיים. הניח יד אחת תחת ראשו, יד שנייה על עינייו העצומות למחצה. מישש בראשו את הכרית, בודק אם היא רכה מספיק, החליט בשלילה, הרים את ראשו בכבדות והניח אותו על בטנה.
"מגרגר לך בפנים, לא אכלת ארוחת ערב." קבע בסיפוק.
התגלגלה שוב, גורמת לראשו ליפול על הסדין המזיע את זיעתם.
הניח אותו על ישבנה הערום, מזיז אותו עד שניצב על חריץ ישבנה, לפתע הסב אותו הצידה ונשק לקפל בין הישבן לרגל. היא החלה לצחקק. גירד את קפל הברך בציפורנו הארוכה- רבות נשאל מדוע הוא מגדל אותה- מחכה שתצחקק שוב. אך היא החלה לנחור קלות, כעין שריקה חרישית של שינה הכוללת בחובה שביעות רצון. כמו חתולה מתפנקת.
הוריד את ראשו מעל ישבנה, התרומם כדי ישיבה, הרים את הסדין וכיסה את גבה החשוף. קם, ניגש אל הכיסא. שם הונחה קודם לכן חפיסה חדשה של סיגריות. שלף אחת והדליק אותה, חיפש את המאפרה וחזר לשבת על קצה המיטה. תוך כדי הפרחת טבעות חשב: מתי כבר אפסיק לעשן? לא שאני מעשן הרבה. גם היא נוהגת לעשן, בגללה הוא מעשן יותר, כיף לעשן בצוותה. אך הצרידות הקבועה בגרונו, הכיח שעמד כל בוקר על קצה לשונו והטעם הזוועתי בלילה כשהתעורר שטוף זיעה ופחדים שמא ישאר לבד, גרמו לו לרצות להפטר מהרגל מגונה זה.
הביט על פניה הרפויות, נינוחות. על עיניה העצומות, על החיוך המרוח עליהם. לפתע כיווצה את עיניה והחלה להתייפח. ליטף אותה בעדינות בעודה ישנה, מרגיע אותה במגע ידו. אט אט נרגעה. המשיך ללטף אותה, מפחד שהסיוט יחזור לתקוף, יחזור להציק. יכול היה ללטפה שעות. גם לאחר שהתעייף לא הפסיק.
כיבה את הסיגריה שעוד עישן. שאף את השאיפה האחרונה שעמדה על קצה לשונו. והפריח את הנשיפה האחרונה שנתקעה לו בגרון. הניח את הבדל בתוך המאפרה ולגם משארית הקפה הקר שנשאר בכוס. הרגיש שאברו עדיין עומד לו, עומד ומציק. ישבנה העירום היה מופנה אליו, ירכיה רטובות עדיין. הרגיש את הרטט, הריגוש והפעימות בקצה הזין. תחב אותו לתוכה בעודה ישנה. לעיתים הזין הזה היה שייך לו ולעיתים, כך הרגיש, שייך לה, כאילו הוא חלק מגופה, מנותק ממנו. "בתוכך להעלם, להתמוסס לעד." חבל שהמגבלות האנושיות שבנו עוצרות אותנו בשלב מסוים. אינני יכול לחדור ולחדור-חשב- לשקוע עמוק עמוק, להעלם בתוכך. רק בעינייך החומות שוקע יותר, מתמכר לחום העוטף אותי. ורוצה שוב לשקוע בגופך. הגביר את קצב התנועה, הרגיש שהיא מגיבה תוך כדי שינה. ליטף את גבה המופנה אליו, אחז בכתפיה כדי להעצים את עוצמת הדחיפה, פלט ללא הנאה את המטען הנוסף שנשא בתוכו, לתוכה. ללא רצון, ללא סיפוק. אברו עדיין בתוכה, הושיט יד והדליק את הרדיו. כיוון לגלי צה"ל. מוסיקת לילה זעירה ונרדם גם הוא, עדיין בתוכה. שומע לא שומע חדשות וישנות, שציפורי לילה ערניות או עייפות משדרות. וכבר שכח הגוף ריגושים של לילה. ואלי ישכח בקרים של היום.
ידו תחת ראשה, ידו השנייה סביב גופה, אוחזת בשדה החשוף, עדין בתוכה, אברו מסרב לצאת, כאילו מרגיש בבית. ישן שינה מוטרדת ומעייפת. מדי פעם סובב את ראשו אך לא את גופו. גם תוך כדי שינה פחד להטריד את מנוחתה. הזיע למרות שהיה זה ליבו של הלילה. גם בלב הלילה מזיעים. ליבו שלו פעם קצובות, מנסה להשיג את קצב ליבה המהיר.חש את ראשה על זרועו, חש את הלחץ שיוצר הראש. אך המשיך לישון שינה טרופה.
אחוזים אחד בשני, שרוגים כגפן עקלקלה, מפחדים להינתק. האחד עולמו של השני. עולמות הנישאים בחצאים על גבי פילים מיתולוגיים. נחש אחד מחבר את שניהם בחוט של ריר קסום היורד בין רגליהם.
הבוקר הפגין שרירים אחוזי אמוק, יורה חניתות של אור כאפולו מזדקן. שרירים נפולים, פסיכדליים, בגלל הוילון הגולש מן החלון, צבוע בצבעי בד. צבעים שערבבה בעת התקפת אומנות שתקפה אותה לעיתים. הביאה לו את הווילון כשלא היה בחדר ותלתה אותו כעובדה מוגמרת. התערבבות זו של קרניים ובד הפכו את החדר לבריכת אדוות הנעות על פי גלישתם של הקפלים, דלוחים, רועדים, נעים ברוח. בועות מתנפצות של אל מתפורר.
חלק מאדוות האור, ממשחק הגוונים. נגעו בגופים הערומים. מלכלכים אותם בדליחותם. משחקים על קמטי הגוף. עיניים נפקחו, ידיים נשלחו להגביר את עוצמת קול הרדיו. מוזיקה לא ברורה התערבבה בקולות העולים משאולו של מקלט הרדיו, הופכת ברורה יותר ככל שהקול מתחזק. אבר שנשלף בשביעות רצון ממקלט, שם היה מוגן רוב הלילה. עם שליפתו של הזין נשפכה החוצה שארית פליטת הלילה שלא הגיעה עמוק יותר אל תוככיה. הגיש לה מגבת לחה כדי שתנגב את עצמה. בעודה מנגבת, ידו גיששה שוב על פטמתה, מעלה בת צחוק ישנונית, קלידוסקופ של עוויתות לא ברורות.
" את קמה? קומי! את צריכה לחזור לחדר שלך. יש לכן ביקורת ניקיון במגורי הבנות." ניסה לדחוק בה שתקום.
"כתבתי לך משהו אתמול לפני שהגעת ולא הספקתי לתת לך." ניגש אל הכיסא, הרים את החולצה שתלויה עליו, פתח את הכיס ושלף את הדפים המהוהים. הושיט לה כלאחר יד, לכאורה. ציפה שתקרא ותגיב. לקחה את הדפים והושיטה לו דפים משלה בתמורה. דפים שהוציאה מתוך כיס חולצתה. היה זה טכס שנערך מדי פעם. מילים שלא מצאו ביטוי בשיחה ביניהם, מצאו מסילות בכתב. כעסים שאוחסנו במגרות הנשמה מצאו פורקן זועף או אוהב.
קיפל את דפיה "אקרא בהם מאוחר יותר." אכזבה עלתה גם בפניה, אך לשניהם לא היה את האומץ לבקש מבן הזוג לקרוא את הכתוב כאן ועכשיו. ריסיה התרוממו. הם שימשו לה מסך שקוף. שהסתיר את האכזבה. רק שפתיה שהשתרבבו קמעה אמרו לו להיאבק בה. לקרוא מולה ולהגיב. כדי שתראה היא את עיניו. כדי שתלטף את ראשו בעת התרגשותו. אך הוא לא עשה קרא. הכניס את הדפים לאותו כיס שממנו הוציא דפים. דפים תמורת דפים, מחשבות תמורת מחשבות, תקוות מול תקוות.
שלפה רגליים קצרות אל הרצפה הקרה. מגששת אחר נעלי הבית שהשאירה ביתמות למשך הלילה. דחפה לתוכן את בהונותיה ולאחר מכן את שאר כפות הרגלים. בודקת אם רגל שמאל מתאימה לנעל. העלתה חזייה על כתפיה. "מפליא שתמיד את מורידה את החזייה בהתחלה ואת התחתונים לאחר מכן וגם להיפך, קודם לובשת את החזייה ורק אחר כך את התחתונים!" המשיך להביט בה. סוקר את גופה. "שוב עומד לי." לא הגיבה, עדיין פגועה. הבין שהיא פגועה בגלל הפתק שכתבה והוא לא קרא.
לבשה את החצאית, דוחפת את עגלגלותה לתוך החגורה הלוחצת. לבשה את החולצה ואז נזכרה להכניס את החולצה לתוך החצאית. פרפה את החגורה והחלה את התהליך מחדש, מכניסה את שולי החולצה מבעד לחגורה. ראה איך נעלה את סנדליה ושאל :" את זוכרת שמחר אני יוצא הביתה לשבת?" לא חיכה לתשובה. יצא מהחדר אל השירותים לשטוף את עצמו מליל אמש. הרגיש צער למחוק את סימני המפגש הרטוב. שבבי זרע, כתמי לחות אבודים.
כאשר חזר היא כבר לא הייתה בחדר. התיישב על המיטה, מניח את נעליו הכבדות על הסדין המקומט, והחל לקרוא את מילות אהבתה.
" ליצור שכה יקר לי.
אהוב עלי כולך, עדינותך, רגישותך, יחומך וריחך.
קיומי שלי. חשובה לי שלמותך, בריאותך, הרגשותיך.
תנסה להבין, בעצם אתה מבין, אבל רק כמעט, לא עד הסוף.
אוהבת אותך בצעיפי עננים, אותך, הנשוך על ידי גשמים.
הולכת אליך לעבר קו הזינוק. המרוץ עוד לא התחיל עדיין, יכול להיות
שישקטו השמיים ביום התגשמות שאיפות. אולי יתלקחו זעמים, יזרמו הימים.
ילכו הרגלים שלו וילכו הרגלים שלה. ייווצרו שילובים נוספים של ידיים, עיניים ורגש."
הוא לא ידע אם צריך לבכות כשקרא את מכתביה. לא ידע אם צריך לענות באותה מידה, באותן מילים נשגבות. גם כשניסה לענות במילותיה, התמוססו לו המילים, התבלבלו לו המשמעויות.
שמע דפיקות על הדלת. " אתה בא ? יש מה לעשות!" צעדים התרחקו מהדלת, לא חיכו לתשובה, לא חיכו שיבוא. קיפל את מכתבה והחזירו אל הכיס. כמו מכתבים אחרים, גם אותו יקרא שוב במשך היום. יחד איתו החזיר את פנקס החוגר. ויצא מן החדר.
הרגיש כי הכול התחיל במקרה. ללא כוונות, ללא מחשבות על המחר.
על גג חדרו בבסיס, קרקרו גוזלי עורבים בקן, מחכים לארוחת בוקר. פלומת הנוצות הרכה מכסה, מגינה עליהם מצינת השחר, החודרת לעצמות. כל אחד מהם דוחף את ראשו לפני ראש אחיו לקבל ראשון את מנתו.
עמי ותמי כבר לא יחפשו בתי שוקולד.
הטעם שבלשון אינו עוד הטעם שבנשמה.
