תמי חושקת בעמי
אפו, המצוי בתוכה, העביר בה צמרמורת של עונג. לשונו ליטפה את תוכה, בעוד אפו שואב ונושב בפנים כמו איזו רוח סתיו המפילה עלי שלכת. אבר מאהובה. לעיתים ניכנס לעיתים יוצא. תמיד שואל: היש מישהו בבית? מותר להיכנס? הרגישה את זיעתה עוזבת את נקבוביותיה. קיוותה שישאל : היש משהו טעים, משהו שאוכל לקחת? חייכה לעצמה בעודה שוכבת על גבה והוא מלקק את שפתי ערוותה. נזכרה כי בעקבות הפסוק שקרא לה בחיפה מתוך שיר השירים, לכן גם היא ליקטה פסוקים מאותו ספר נפלא, כדי שייצגו את הרגשתה. העלתה בזיכרונה שברי קטעים: "שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני... מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה... יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו..." הרגישה מרוצה שמצאה פסוקים התואמים להרגשתה.
הוא כנראה הרגיש שהיא במקום אחר. הרים את ראשו כדי להביט בה. " נוח לי ונעים. תמשיך!" החזירה את ראשו אל בין ירכיה, רוטטת מציפייה, מקווה שלעולם לא יגמר. שהעונג ימשך וימשך. חשבה על השיר: "אלי, שלא יגמר לעולם." בטח כולן חושבות על השיר הזה, ברגע הזה, חשבה לעצמה.
מטושטשת ולא מסמים. תלושה ולא מבדידות. מצויה בתוכו, למרות שהוא בתוכה. חיה ונושמת ורוטטת ומצפה ורועדת וחיה ומתה וחיה. "אני רוצה שתרגיש שיש חיים בפנים." לחשה בקושי. לא היה לה קול לומר לו, מרוב עונג. קיוותה שירגיש בעצמו, מבלי שתגיד לו. שיחווה זאת כמותה. אך הוא לא הפסיק, אפו ולשונו בתוכה. תרים אחר קצות עצבים חשופים, מענגים אותה. למרות שהיא נהנתה, היא הרגישה שהוא מנותק מגופו, בעולם אחר. אברו הקשה בידה, בעוד הוא מלטף את שוקה. מרגיש אותה ומרגש אותה בחיותו. פרצה בבכי קל של פורקן. לא כמו שהיא יודעת לגרום לעצמה, במקלחת, לבד. ולמרות זאת הרגישה את הלבה הפורצת מתוכה, אך לא שורפת את אהובה. איזה פורקן אני מהווה לו? מה הוא מרגיש? הלוואי שירגיש כמוני.
חשה את ידו מלטפת את בטנה. מתעכב בנקודות רגישות מענגות. אני לא יכולה יותר, חשבה. התהפכה, מפנה את גבה אל על. ראשו נשען על ישבנה. החל ללקק גם את קפלי רגליה. קיפלה את שתי ידיה מתחת לסנטרה. הוא אמר משהוא. היא לא שמה לב.
"מה? מה אמרת?" התנתקה מגירויי הגוף, והתהפכה על צידה מפנה אליו את פניה. "כן, היה כיף בתל אביב, פגשתי חברה וטיילנו, אחר כך הזמינו אותנו שני בחורים לסרט. בסוף התברר שהם הומואים. הלכנו לבית שלהם. שתינו יין ואכלנו איתם ספגטי טעים. היה נחמד, אבל פחדתי קצת." שמחה שלא חקר אותה יותר למעשיה איתם. לא שעשתה משהו רע, אבל...
קצות עצביה הודיעו לה: אנחנו עדיין כאן. ידו המשיכה לטייל על גופה. ידה שכבה בטל על גופו, מחזיקה ללא תנועה אבר עייף ורפוי. אבר שהחל להתקשות שוב, אולי יקראו לו.
" מקווה שלא דאגת יותר מידיי. אני לא תינוקת. היה לי כיף ושכחתי לצלצל." פניו שיקפו תרעומת כואבת של פגיעה. השתדלה להתעלם. כאילו לא שמה לב. הרגישה את ידו לוחצת על נקודה בגופה, לחץ הססני, לחץ כעוס. "כן, אמא אווזה," אמרה, מנסה לפייס בכל זאת " בפעם הבאה אצלצל להודיע."
הרגישה את כובד ראשו על ביטנה, הרגישה רעב בחביוני מעייה, התהפכה מאוכזבת מכיוון השיחה.
לפתע נשק לישבנה. הדבר הצחיק אותה תמיד. היו לה רגעים שכל נגיעה הצחיקה אותה. צחקקה. עיניה נעצמו בתחושת ריחוף קלילה. שודד השינה חטף אותה מעל אהובה. קשה להתנגד לו, חשבה, בעוד השודד מפזר ענן שינה מעל עיניה.
סדין עטף אותה והיא המכורבלת בעצמה, חולמת ושוכחת, חולמת ובוכה ללא סיבה גלויה לעינו של צופה מזדמן. אך לאחד שאיכפת, שאוהב ומכיר, מובן הכל. לאחד שאוהב ומנחם תוך כדי שנתה. חשה לידו בטוחה, מתנחמת בין זרועותיו, לא מפסיקה לחלום. נותנת לסיוטים להגיע ולהטריד בידיעה שיש מי שמגן עליה מפניהם, מי שיגרש אותם. את אלו שרוצים ברעתה, או שרק רוצים לנצלה.
הרגישה בריח הסיגריה אך לא התעוררה, הריח התערבב לה בחלום. הרגישה את ליטופיו אך לא הגיבה. שטה לה על עלה בתוך חלומה. הרגישה את אברו המתגנב לתוכה הרטוב, ופישקה את רגליה כדי להקל עליו את החדירה, והכול תוך כדי שנתה. הרגישה את הזין נכנס ויוצא בקצב משתנה. ידעה בחלומה כי כולו קצב משתנה ואין בו אחידות. רגע יאמר דבר אחד ורגע לאחר מכן יאמר את ההיפך. ואברו כמוהו, מתכווץ ומתרחב, מתקצר ומתארך, כמו דופק ליבו. לא ידעה אם כך הוא באמת, או שמא רק נדמה לה כמתוך חלום. שנתה הייתה קלה מאוד, ולכן הרגישה את מאמציו להתאפק מלפלוט, להאריך את הרגע. ולא ידעה אם הרגע ענוג לגביו. לא ידעה את תחושותיו. שאלה אותו לא פעם :" איך אתה מרגיש, מה אתה מרגיש, נעים לך?" לא כדי לתת ציונים לביצועי המיטה שלו. לא כדי לקבל ציונים על יכולות המין שלה. רצתה לחוש את תחושותיו, לטעום את טעמיו, להיות לו יותר ממה שהיא.
תנועותיו התגברו בתוכה, היכו קלות על ישבנה. זירמתו המחלחלת בצינורותיה התערבבו עם צינורות הגינה שבחלומה. צינורות שלא פעם שטפה איתם את מכוניתו של אביה. מסבנת אותה ומתיזה מים. נרטבת ומשפריצה על מי שקרוב אליה. נעם לה החלום. נעמו לה זרעיו השוחים יחד עם אחיהם מחדירה קודמת, עורכים תחרות אל ריחמה, המוגן בגלולות. חייכה תוך כדי שינה. הפסיק לנוע. דחפה את ישבנה אל עבר חלציו, אל אברו שעדיין היה בתוכה, לא נע. היא רצתה עוד. הוא כנראה נרדם. היא כבר הייתה שבויה בחלום, ראשה על זרועו המושטת קדימה. ידו חופנת את שדה השמאלי, מחבקת אותה מאחור.
הלילה לא עצר מלכת, והיא ישנה שינה מוטרדת, שינה שאינה מביאה בכנפיה שום רוגע או מנוחה. הסתובבה על ידו המושטת. מטפסת אל כתפו. לאורך כל הלילה לא מצאה מנוחה.
זכרה את ידו על שדיה, חשה את פטמתה מתגרה ומתכווצת, גם ביטנה התכווצה, כאילו תחושת אסון או רוע מתקרב. תחושה שנעלמה יחד עם ההתכווצויות. תחושות של שנת בלהות וחלום ערני. אחזה בו בידו שהייתה מונחת על שדה, שמא יבולע לו ויעלם מחייה. או אולי יברח ממנה.
ואז ברח לו הלילה ויותר לא זכרה מאום.
לא שמעה את השירים שהתנגנו ברדיו. לא את אברו הרפוי המונח על ירכה. לא את ידו הממשיכה למשש ולאהוב אותה תוך כדי שינה. לא את ראשה המונח על כתפו. או את שערותיו הקצרות וזיפי זקנו השורטים ומגרדים את פניה.
שינה ממכרת. בריחה מזיכרונות כואבים. אל סיוטים ששוכחים בדרך כלל, כשמתעוררים.
קרני שמש מעוררות, מופזות. נפלו לה על ריסיה אותם פקחה באיטיות, מנסה להרגילן לאור הדוקר. השקיפה בעד עיניה החומות, הבוערות מעייפות, המוגנות באצבעותיה. הוילון שצבעה לפני שנה או יותר, רמז לה: זמן לקום. כתמים שצבעה בוילון, התערבבו עם כתמים של אור ועם כתמים של רוך שעל פניו של אהובה. חוטים שיצאו מהוילון היו קצרים מריסיו. כמה היא אוהבת ריסים ארוכים אלו, חשבה, כמה היא אוהבת את המבע בעיניו הסקרניות, כשהוא חודר אליה. כמה היא אוהבת. יותר מכך פחדה לחשוב, אולי תבוא עליה עין הרע. היא לא האמינה בעין הרע. אבל עדיף לא להסתכן.
המוזיקה שבקעה מהמקלט, הפכה לחדשות בוקר, המתחלפות תדיר אך נשארות בעינן. ידו המטיילת על גופה יצרה לה מוזיקת רקע חרישית, המתנגנת בתוך עצביה המגורים. שני המקצבים התערבבו להם במקומות קרובים ורחוקים בו זמנית. ראש ונשמה.
"אני כבר קמה, עוד שניה." למרות שעיניה היו פקוחות, לא רצתה להתעורר, לא רצתה לתת לשינה לחמוק מבין ריסיה המורדים לחצי התורן. התהפכה בנוקשות. שריריה חלקם משוחררים, חלקם תפוסים. הרימה ישבן מעל הסדין המקומט, המרובב כתמי זרע יבשים מלילה אוהב ומלטף. חשבה לעצמה: עד מתי ימשכו התענוגות הליליים האלה. מתי הוא יברח כמו כל האחרים?
"כתבתי לך" הדהדו מילותיו לתוך אוזנה. הפנתה מבט אליו, מחכה לקבל מילים שחורות כשערותיו או כחולות כמצב רוחו. גם היא כתבה לו.
"קחי!" הניח בידה את הדף המקופל שאחז, דף שהוציא מכיס חולצתו.דף שניכר בו שעבר התעללות של כתיבה ומחיקה. סימנים שניכרו בדף גם מצידו השני.
הושיטה את ידה כדי לקחת את הדף. "בלילה, כשחדרת אלי בפעם השנייה רציתי עוד. רמזתי לך שתמשיך, אבל אתה נרדמת." חיכתה שיגיד משהו, שיתנצל משום שלא עמד בציפיות. ראתה על פניו מבט מיוסר ורצתה לקחת את המילים בחזרה, אך לא יכלה. אולי הוא שכח את הפעם השנייה, או שפשוט לא הצליח למשוך יותר את הרגע. ידעה שגברים פגיעים לגבי יכולתם המינית.
"תביא לי בבקשה את החולצה." ניגש אל חולצתה הזרוקה על הכסא. "בתוך הכיס יש משפטים אליך, למענך, בגללך." התכוונה שיקרא את דפיה באותו רגע, למרות שלא עשתה כך עם מילותיו. אך ראתה את החשש, המבוכה, ממה שיגידו לה פניו לאחר שיקרא. ממה שיגידו לו פניה לאחר שתראה את פניו.
ראתה אותו מכניס את הגיגיה לכיסו, אותו כיס שהיו בו הגיגיו. הגיגים תמורת הגיגים, מחשבות תמורת מחשבות.הלוואי והייתי מצליחה להרגיש את תחושותיו, הלוואי היה מרגיש את תחושותיי.
"ראית את נעלי הבית שלי?" הורידה רגליה אל הרצפה הקרה מחכה לתשובה, לא מוכנה למכת הקור שספגה. הושיט לה את סנדליו. ניגשה אל הכיסא שם היו זרוקים בגדיה והחלה להתלבש. חזייה, תחתון, חצאית וחולצה.שמעה במעומעם שאלה והגיבה במשיכת כתפיים. מה איכפת לו בשעה כזו של בוקר, מה אני לובשת קודם. שישים לב למה שאני מרגישה. רוב הגברים שמים לב לדברים שוליים. הצטערה לרגע על מה שכתבה. מה שיוצא לא חוזר.
בצאתו מהחדר למקלחת, זרק: "אני יוצא לשבת להורים." לא הגיבה. הייתה עסוקה בלסדר את בגדיה. ידעה כי יחזור אל החדר הריק ורק אז יקרא את מה שכתבה. הביטה בשעון. שבע ועשרה, יש עוד זמן. קיוותה שהבנות יסדרו את החדר למסדר. שמש הביטה בה הולכת לאורך עצים שרק נשתלו. רק אתמול נולדו לאדמה מתוך השקית. עדיין לא ראו אהבות נכזבות, אהבות מוצלחות. "לכולן סוף עגום, שתדעו!" אמרה לעצים. השמש הזקנה יודעת שלבסוף כל האוהבים נפרדים.שמש קשישה ועצובה מכל האכזבות שראתה.
התיישבה על ספסל, הרגישה מיותמת, כמו יתר הספסלים לאורך שדרת הבסיס. פתחה את קיפולי הדף והחלה לקרוא:
"יש הקוראים לך, יש שלא. אני קורא לך שלי.
מנסה להדגיש שלי בתוך המילים. שלי = בעלות.
איני רכושתן. ולמרות זאת חפץ להסב דמותך היפה לי, לפסל שלעולם לא יעזוב.
חפץ שערך לגזוז, לשומרו לי למזכרת עולם.
אחת מעינייך הירוקות אקח, גם אחת מעיני המהורהרות, מעורערות.
אכין מהן זוג שרשראות. האחת לך, השנייה לי.
כדי שאדע אותך צמוד לליבי. כדי שתדעי אותי צמוד לליבך. ידך היא הלוטפת את ראשי.
השאילי לי אותה, אשאיל לך את ידי.
אבר, אבר אקח. אשאירך עירומה.
לא, לא רוצה בך כוונוס כרותת היד.
מעדיפך שלמה. אברייך העגלגלים מכסים בי פינות בודדות."
היא קראה ובכתה. חיילים שעברו לידה, התעכבו רגע קט והמשיכו בדרכם, מבינים כי כאבה פרטי ולא לחלוקה. אינם רוצים לחלוק בכאב של אף אחד, מסתפקים בכאבם.
על חוט החשמל ישבו להם זוג עורבים וליהגו. על חוט החשמל, חוט של תקוות אבודות. במקורם לא נושאים שום מסר חשוב מלבד הלעג על כולם. נושאים אליה מבט, שומרים עליה למען אחד משלהם, כואבים את כאבה. לא יכלו לכתוב שירים בעצמם, קולם לא התאים לזמרה. אבל את אהבתם הביעו על ידי נאמנות, תולעים, או טבעת נוצצת. ידעו הם לשמור גם על בני משפחתם. זה זמן מה היא שייכת אליהם. אבל היא לא יודעת.
ברקע התנגנו להן ציפורים עליזות, צבעוניות.
הזמיר של הקיסר, אינו זמיר מכני.
הזמיר שעל הקיר אינו יכול לשיר.
