סיפורים
מלחמת המחיה
ומנהג היה בידי אחינו יוצאי מרוקו היושבים במושב עטרת
ישראל. שהיו מביאין לבית הכנסת בקבוק מחיה על הכיף כיפאק ושותים ממנו שלוק בתפילת שחרית של שבת קודש והיו מקנחים בזיתים מעשי ידי גברת דדון. מן זיתים העשויים ביין שטעמם מן הגן עדן בכבודו ובעצמו ולעיתים הכינה אף זיתים בעריסה מפולפלת. ואם נזכרנו במחיה הרי שזו הייתה עשויה מיבול תאנים ומקל סוס פלמוני שהיה נדחף לשם אחר כבוד.
ובימים ההם כל בני המושב נתפללו ונתכנסו בתוך בית הכנסת המרכזי ולא נהגו כמנהג התימנים שפתחו להם שלושה בתי כנסת כפי שנאמר "אפיצם ביעקב" אבל לא ביעקב דובר כאן ואפילו לא ביעקב אוחנה הזקן אלא במושביהם ממטולה עד בטחה.
והנה ממארגני שתיית המחיה היו יעקב דדון שייצר את המחיה ומשה בן עזרא שפרס את המעקודה בטטה שיהיו בריאים. ובין העולה הראשון לתורה לבין ההפטרה היו יוצאים כמה אנשים אל המטבח, מפנקים עצמם במחיה ובזיתים וחוזרים אל הקריאה בתורה.
הכול היה טוב ויפה וכך נשמר בכל מהלך השנים. רב המושב, יהודה ועקנין עליו השלום, היה אדם שידע להתאים את עצמו לאווירת המקום ולא נתערב יתר על המידה בזוטות שכאלו, הוא הקפיד על הליכה בדרכי נועם "וכל נתיבותיה שלום". והנה תכפו הימים וגברו השעות והדקות על המחוג של השעון והנ"ז נקרא אל קונו שבשמיים והנה החליף את מקומו הרב משה יחיאל זעפרני. אבל לא זעפרני היה שמו אם כי זעפני. שהיה מדור חדש, דור עז פנים
וכי מדוע ולמה? נאמר על הזברה שלובשת פיג'מה. ומה נאמר על הרב זעפני שלא השכיל להתאים עצמו לקהל המסורתי של עולי מרוקו ובא מן החינוך החרדי, אך זה לא אומר דבר, כי זה עניין אישי ונע מרב לרב בהתאם לאופיו. הנ"ז רצה להראות כאילו הוא מקנאי בית שני ובית שמאי המקנאים לדבר השם ומוכנים לעשות הכל בכדי להראות את אדיקותם כי רבה.
ויהי היום והנה הרב שם לב שהחבר'ה הולכים למטבח וטועמים מן המחיה ומן הזיתים. הוא נתגנב אחריהם כחתול המשחר לחלב וכזאטוט המשחר לסוכריה על מקל וברגע ששתו מן המחיה הפיל הרב את כוסותיהם על הרצפה. נטל את הבקבוק לידיו, הביט בו ואמר:
"עד כאן! הבוש תבושו! לא שותים מחיה בבית הכנסת. זה לא בית מרזח!"
ואלו השותים נתכעסו עליו אך הבליגו. ומששנתה הפרשה שבת שלאחר מכן קמו נגדו וענוהו:
"כבוד הרב, אתה צריך להבין את רוח המושב. אנחנו לא שותים את המחיה בתוך בית הכנסת אלא במטבח!"
"אתם קוטעים את התפילה! מה זה פה? פתחתם פה טיילת?" צעק הרב זעפני בעוד כל הקהל שבתוך האולם שומע אותו מצעק.
מיד נחלק האולם לשני מחנות ניצים: אלו שתמכו ברב ואלו שהתנגדו לו. כל אחד וטעמיו עימו.
בוקר אחד קם יעקב דדון ופנה לבדוק את המחסן בו נשמרו בקבוקי המחיה תוצרת עצמית. הנה חשכו עיניו. לא מחיה ולא שכר מחיה ולא נעליים ולא ריבוק. הבקבוקים נופצו ונשברו לרסיסים. משיהו פרץ באישון ליל ושיבר אותם.
פרצה צעקה רמה מפיו. חשד עלה בו כי יד חסידי זעפני במעל ובשבת חיכה להזדמנות ומשקם הרב לדבר ולשוח בענייני דיומא דיבר על "ארור מכה רעהו בסתר" קטע את דבריו ואמר:
"אתם לא מתביישים! שוברים את בקבוקי המחיה בסתר! מזה אני מתפרנס, זו הפרנסה שלי! מחלוקת לחוד והרס לחוד! עד כאן!"
"שיכור שכמותך, תחזור בתשובה!" קרא הרב זעפני "תראה איך חינכת את הבת שלך. הולכת בחוסר צניעות ובפריצות. חולצות בטן ועגילים בכול מקום בגוף!"
"כך לא מדברים, כבוד הרב!" קראו כמה מתפללים.
"איפה הרב יהודה ועקנין עליו השלום! הוא היה נחרד ממה שאמרת עכשיו!" הצטעק דדון "דרכיו היו דרכי נועם וכל נתיבותיו שלום!. מה שעושה הבת שלי כואב לי, אבל היא בוגרת וזהו עניינה!"
"אז אני אומר שלום לבית הכנסת הזה!" סגר הרב זעפני את החומש. נטל את טליתו ופנה ללכת. עוד תשעה מתפללים הלכו בעקבותיו.
לאחר כשבוע נמצא מחסן שהוסב לבית כנסת שם נשא הרב את דרשותיו החריפות בענייני דיומא. חריפות דרשותיו הקהתה את המחסור במשקה חריף. ואילו בית הכנסת המרכזי נקרא עד היום בית כנסת "מחיה".
