.
1. זימון להיכל ענן
בחיל ורעדה חיכיתי ששערי היכל ענן יפַתְחו בפניי ואוכנס פנימה. טרם ביקרתי בו, וגם קיוויתי שהדבר ימשך כך. זימון למשכנו של הבוס הגדול פירושו רק צרות, משהו מאד השתבש אם מזַמְנים אותך אליו, כי בזוטות מטפלים הדרגים הנמוכים יותר.
ריחפתי במקום שקוע בשרעפיי, משחזר לעצמי את עיקרי התדרוך שעברתי אצל חכמיאל שעה קלה לפניכן: אין להישיר אליו מבט, אין לפנות אליו בדברים עד שלא אשאֶל, ואין בשום פנים ואופן להיכנס לתוך דבריו.
לא הרגשתי ששערי היכל ענן נפתחו עד שנשאבתי פנימה. ריחפתי לעבר ענן הנוצה המלכותי שהוא ישב עליו, אך עצרתי במרחק מה ממנו. לא העזתי להרים את מבטי , כך שלא ממש ראיתי אותו. כמובן שיצא לי כבר לראותו באסיפות שוכני מרום, אך קרוב כל כך אליו עוד לא עמדתי.
"גש הלום בני!" רעם קולו אלי. התקדמתי משק כנפיים אחד, אך הוא דרבן אותי: "קְרב אלי, אל תֶחַת!"
וכי הייתה לי ברירה? התקדמתי עד לשולי ענן הנוצה, מקווה שהמילה "בני" שהתלוותה לדבריו מבשרת טובות מבחינתי, או לפחות שהגלולה שאצטרך לבלע לא תהיה מרה יתר על המידה.
"אוראל, אוראל", קולו מילא את ההיכל, "הכזבתני קשות. אישרתי את המלצתו של חכמיאל לשגר דווקא אותך למשימה החשובה הזו, וזאת על סמך העבודה הטובה שעשית עד כה: 'רציני, דבק במטרה ובעל תושיה, מגלה עניין והבנה בטבעם של בני האנוש' - כך כתוב בתיק האישי שלך. והנה, בשעת מבחן, לא עמדת בציפיות!"
הוא החריש כאילו ציפה לתגובה, אך שתקתי. נאמר לי במפורש לדבר רק כשתופנה אלי שאלה, וזאת לא הייתה שאלה למיטב הבנתי, אלא תאור מצב.
" על מחלת האיידס כבר שמעת?" רעם שוב קולו. רק הנהנתי ליתר ביטחון, נראה לי שזו שאלה רטורית. וטוב שנהגתי כך, כיוון שהמשיך מיד:
"אז הנה, כוון שהצלת את בן האנוש הלא נכון, שינית את מהלך ההיסטוריה האנושית. בן האנוש שנשלחת להושיע היה הופך ברבות הימים למדען מפורסם, מגלה התרופת לאיידס שתמנע מותם של מיליוני בני אנוש ביסורים קשים. וכעת..." הוא לחץ על כמה מקשים וראיתי הבהוב של אורות ברקע, "כעת התרופה תמצא כעבור 10 שנים מאוחר יותר. מיליונים רבים ימשיכו למות בשנים אלה, וכל זאת בגין הטעות שעשית. מה תטען להגנתך?"
זאת כבר היתה שאלה מפורשת אך היא תפסה אותי לא מוכן, למרות החזרות הרבות על נאום ההגנה שלי שערכתי בדרכי לכאן.
" הוא היה דומה כשתי טיפות מים לזה שהייתי צריך להציל... לא יכולתי לתאר לעצמי שיש שניים אותו הדבר..." גמגמתי.
" אנחנו לא אמורים להסתמך על מראה עיניים בלבד!!" נרעדו אמות הסיפים לקולו, " יש לנו מדדים אחרים לזהותם, אנו בודקים את טביעות נשמותיהם!" שתק לרגע, ואז שוב הרעים:
"חשבנו שאתה מתאים למשימה הזו כי אתה מעורה בנעשה שם למטה בכוכב הכחול. אנו יודעים שאתה מרבה לצפות בשידורי הטלוויזיה שלהם; העלמנו עין מתחביב זה שלך, כל עוד נעשה בזמנך הפנוי וכל עוד האמנו שאין הוא פוגע בתפקודך. אך התרגלת לראות את בני האנוש דרך עיניך ולא בחנת כליות ולב, כפי שהיית צריך לעשות. והנה, התוצאה העגומה: גאון שהיה אמור להציל את האנושות ממחלה איומה, מצא את מותו בפיצוץ בגיל 17 , ושם למטה השארת חי ובועט את תאומו הזהה, הולל חדל אישים שגרם לפיצוץ במעבדה של אחיו כשניסה לרקוח לעצמו סמים. והגאון בפוטנציה שוכב לו מרוטש אברים בחדר המתים של בית החולים! מזל שבמחלקת רישום הנשמות עשו מלאכתם נאמנה ודווחו מיד על הטעות, אחרת לא היינו יכולים לעשות כבר דבר על מנת להעביר את רוע הגזירה שאתה, במחדלך, גזרת על הגאון שהיית אמור להציל."
השתרר שקט ואני שתקתי בראש מורכן, אך משהו בדבריו הפיח בי תקווה: אולי עדיין אפשר לתקן את מה שעוללתי. הוא המשיך בקול מצווה:
"לך לענן הנשמות, מצא את הנשמה וחפש לו גוף אחר. לא מעניין אותי כיצד תפעל, כל עוד תשמור על החוקים. תזכור, אנחנו מצילים חיים, אנחנו לא גורמים למותם של בני האנוש. בשביל זה יש את האחרים."
שוב החריש ואני התלבטתי אם הוא מצפה ממני שאתעופף לי מכאן מבלי שיאמר זאת במפורש. בעודי תוהה, שמעתי שוב את קולו. הפעם ביטא את הדברים באיטיות, בלחישה רועמת:
"זו ההזדמנות האחרונה שלך להוכיח שמקומך כאן בין מלאכי עליון. אם תכשל גם הפעם, לא יהיה חלקך עימנו, תִשַלַח לשרת את הצד השני".
רעדה אחזתני. אמנם לא ביקרתי בצד השני, אך גם לא התכוונתי, השמועות על המקום ההוא, הידוע לשימצה, הספיקו לי.
לפתע מצאתי עצמי מרחף מחוץ להיכל ענן. לא זכרתי כיצד יצאתי משם, רק חשתי בכח שדוחף אותי מבלי שאזדקק לכנפיי . נחתתי על הענן הקרוב, מנסה להתאושש מהחוויה שעברתי. עלי לתכנן בקפידה את צעדיי הבאים לקראת מבצע התיקון. אסור לי להיכשל שנית.
2. ענן הנשמות הצמוד לענן המשפט העליון
זו לי הפעם הראשונה שאני דורך כאן, וזאת רק הודות לאישור ששוגר ישירות מההיכל. כמובן שהייתי סקרן, חבריי שעובדים פה סיפרו על מחזות קורעי לב שמתרחשים בין דפנותיו, וכל מי שמכיר אותי יודע שאני אוהב לראות דרמה טובה ולהזיל דמעות מלאך של השתתפות בצערם של בני האנוש. אך הענן הזה מחוץ לתחום עבור כל מי שאין לו נגיעה אליו.
הוכנסתי פנימה בלי בעיות והופניתי למשרדו של צדקיאל. הוא סיפר לי שטעותי התגלתה כשבדקו את הרישומים לפני העלאת הנשמה של הבחור על המאזנים. הרישומים לא תאמו והממונים פנו להנהלה.
"חפש שם, בין הממתינים" אמר לי בנימת חשיבות עצמית שהשמחה לאידי בצבצה ממנה, "החזרנו אותו לענן הנשמות עד שיוחלט מה יעשה בו".
ריחפתי ממנו לכוון ששם הצביע. אף פעם לא סבלתי את הטיפוס הצדקני הזה.
נכנסתי למתחם גדול, גדוש מפה לפה נשמות שטרם הוכנסו לענן משפט עליון, ביניהן ריחפו שוכני מרום רבים משני הצדדים, גם משלנו וגם מכוחות האופל. אלה וגם אלה התגודדו בחבורות נפרדות, בודקים את "הסחורה" ועוסקים בהימורים. למעשה, תפקידם היה ללוות את הנשמות אחרי המשפט למשכנם החדש, אך הכרתי את הסיפורים על ההימורים שנערכים כאן בטרם משפט: כל אחד נותן את ניחושו לגבי גורל נשמה זו או אחרת, ולאחר יום העבודה, לפני שלוקחים את הנשמות למשכנן הסופי, מכריזים על המנצח של אותו יום, זה שקלע הכי קרוב.
התבוננתי כמהופנט מסביבי; בשלב הזה, כשעדיין הנשמות לא נשפטו ולא שוגרו למענן, צלם האנוש טרם התפוגג מהן, אם כי הפך ערטילאי משהו בהשפעת האווירה שמסביב. היו שם בני אנוש משני המינים ומכל הגילאים. טוב, אולי המונח המדוייק יותר הוא בני אנוש לשעבר.
חלקם היו במצב עגום ביותר, מיעוטם אפילו מרוטשי אברים בעקבות תאונת דרכים קטלנית או מלחמה. היו כאלה שעדיין שתתו דם מפצעי הירי שגרמו למותם. אך רובם היו שלמים ללא סימן חיצוני לסיבת המוות, וביניהם גם צעירים ביותר, אפילו ילדים, וזה היה מחזה קשה לצפיה.
ליבי נצבט למראה ילדה קטנה בעלת עיני איילה ושיער גולש על כתפיה, גופה הזעיר שלם ללא רבב, שהסתובבה בין האחרים ושאלה בקול בוכין אם מישהו ראה את אמא שלה. גבר צעיר שדם קרוש עטר את ראשו המרוסק, זעק בקול מזעזע: "מירב, היכן את מירב, שמישהו יעזור לי למצוא את אשתי!"
התנערתי והמשכתי הלאה, מחפש את הבחור שלי. אין לי זמן מיותר לבזבז, עלי למצוא לו גוף מתאים ויהי מה, ויפה שעה אחת קודם.
לא התקשיתי לזהותו. אחרי ההסתבכות בעניינו, לעולם לא אשכח כבר את פרצופו. אך למוד ניסיון, בחנתי הפעם "כליות ולב" כפי שהבוס הזכיר לי שהייתי אמור לעשות מלכתחילה, ווידאתי שזה אמנם הגאון. מצבו היה מצער ביותר: גופו הצעיר התרסק עקב הפיצוץ, יד אחת הייתה תלויה על בלימה, עינו הימנית נעקרה וחור נפער במקום שהייתה שם. חלק העליון של גופו - כולו עיסה של דם קרוש ועצמות מרוסקות. נורא! ולחשוב שאחיו הכלומניק שגרם לפיצוץ יצא בריא ושלם כוון שאני שלפתי אותו בזמן מהמעבדה! לא שמתי לב שיש שניים זהים בחדר, נכנסתי והוצאתי את זה שראיתי, היה דומה בול לזה מהתמונות שהוצגו לי ולא הוזהרתי שיש שניים מאותו סוג.
הוא לא ראה אותי. במצב הביניים הזה, לפני המשפט, כשעדיין צלם הגוף לא התפוגג, אינם מסוגלים לראות או לשמוע אותנו. הם גם אינם יודעים עדיין שחלפו מן העולם שהם הכירו. אחרי המשפט הם כבר יידעו.
לחצתי על מקש שעל גופי והעלמתי אותו. רק בצורה כזו אוכל לעופף איתו בחזרה לכדור הארץ. חיברתי את מערכת השמע שלו לערוץ שלי כדי שאוכל לדבר איתו. שמעתי אותו צורח:
"מה שוב קרה לי? אלהים, איפה נעלמתי?" הוא הפסיק לראות עת עצמו בעין האחת שנותרה לו שלמה ונשמתו פרחה שוב מרוב פחד. דיברתי אליו וניסיתי להרגיעו. "תכף אסביר לך הכל, רק שנסתלק מכאן קודם". משכתי אותו אחרי לכוון שער היציאה, אך הוא המשיך לצווח: "מי אתה? למה אני לא רואה אותך? מה זה המקום המפחיד הזה? מי כל האנשים האומללים האלה?... " בחור סקרן. אך לא היה לי זמן להתייחס לשאלותיו, היו לי כעת בעיות אחרות.
להיכנס לכאן היה קל. לא כך לגבי היציאה. נשלחתי מאחד לשני ונאלצתי להראות את האישור שוב ושוב: לגבריאל, לדניאל לירחמיאל לרונאל וכו', וכו', וכל הזמן הזה הגאון הבלתי נראה שלי המשיך לצווח באוזניי. מעניין אם הבירוקרטיה נולדה על כדור הארץ ואנחנו העתקנו מהם או שלהיפך. אני צריך לבדוק את זה.
כשסוף סוף חשבתי שאנו יוצאים משם, הופיעה צרה חדשה בדמותו של בליעל, אותו בן תשחורת בעל קרניים, שעצר אותי עם קילשונו ממש ליד השער:
"אחיו של זה היה אמור להיות שלי!" צרח עלי בקולו הסדוק. "עמדתי כבר לקחת אותו כשאתה הופעת פתאום וגנבת אותו ממש מתחת לאפי!" מבטו היה מזרה אימים כשהמשיך: "אתה חייב לי אחד, אם אתה מחזיר את זה למטה, אני רוצה את השני בתמורה!"
פקדתי עליו שיסתלק. הוא לא קובע שום דבר, עושה רק מה שאומרים לו, בדיוק כמוני. (טוב, במקרים שאני לא מְפַשֶל). אני לא מפחד מהצעקות שלו. לא עניתי לו וניגשתי לשער.
הצלחנו לצאת משם. התמקמתי עם הגאון על ענן נוצה וסיפרתי לו את הסיפור. לא על גילוייו העתידיים, את המידע הזה אני לא אמור לספק, רק על הצלתו שהשתבשה. היה בהלם מוחלט. חיכיתי שקצת יתאושש ויפנים את הדברים. ואז אמרתי לו:
" מצטער מאד על מה שקרה באשמתי. כעת אנסה לתקן את המצב ולמצוא לך גוף אחר".
זה הלחיץ אותו כהוגן : "מה גוף אחר? מה פתאום גוף אחר? אף אחד לא יכיר אותי בגוף אחר! איך יתכן בכלל דבר כזה?"
אוהב לשאול הרבה שאלות הקטן הזה. לא עניתי לו. הבנתי שקל לא יהיה לי איתו, מי יודע כמה עוד ישגע אותי בעניין הגוף שלו, ובינתיים הזמן נוקף. הרכבתי אותו על כנפי ויצאנו לדרך לכוון הכוכב הכחול.
פרק האחרון יוכנס בקרוב
