נוסע איתה לאילת
התחנה המרכזית בבאר שבע עמוסה בנוסעים הרובצים על הספסלים, על התרמילים, על הברזלים המקיפים את התחנה. ישב על תרמיל גדול. נשענה עליו, יושבת על הרצפה. אכלו ביחד מכריך אחד. נגיסה שלו, נגיסה שלה. בין נגיסה לנגיסה, נשיקה ארוכה, לפעמים כדי להעביר מפה לפה ביס טעים.
הזמן עבר והנוסעים החלו לרטון. "האוטובוסים האלו, תמיד מאחרים, תראו כמה צפוף."
"יאללה, עדיף טרמפים. המנייקים האלה, רוצים רק את כסף. בטח לא יהיה מקום"
"אני הזמנתי מקום, שילמתי יותר כסף." אמרה אישה מבוגרת, מביטה על הכרטיס שבידה, בודקת שאכן כתוב עליו מספר המושב.
"תגיד, אנחנו קנינו כרטיסים לישיבה?" שאלה אותו מפנה אליו את מבטה.
"מה פתאום, יש תוספת גדולה על הכרטיסים האלו. אם לא יהיה מקום פנוי נשכב על הרצפה." חייך אליה, קרצף בשערה, התכופף ונישק לצווארה.
האוטובוס הגיע לבסוף, הנהג התנצל והאוטובוס יצא את התחנה עמוס בנוסעים מקטרים.
"ראיתי שאתה עצבני מאוד הבוקר." התעניינה ממושבה על הרצפה ליד הדלת האחורית, פניה אליו גבה אל התרמיל. והרובה שלו מונח מתחת לתרמיל. "אני בטוחה שאביך עיצבן אותך. הוא עיצבן גם אותי. התקשרתי אליך בשבת, כשהוא הבין שזו אני הוא ניתק. אחר כך השאיר את השפופרת לא על הכן, לכן לא הצלחתי להתקשר. רק בערב, אתה יצרת איתי קשר."
קרב את פניו אליה. " את צודקת, אבא שלי שוב רב איתי. כל הזמן מנסה להפריד בינינו. שואל מה אני מוצא בך שאין באחרות. טוען שעל ידי זיון תפסת אותי כמו זונה. צעקתי עליו בשבוע שעבר בטלפון. אמרתי לו שאם ימשיך כך, לא אתקשר הביתה יותר." פניו היו סמוקות מכעס תוך כדי ההסבר. "אני לא מבין מדוע הוא מתעקש. שיעזוב אותי בשקט, יהיה טוב לכולם."
ליטפה את פניו. "אל תכעס, אני אוהבת אותך. אתה יודע?" נישקה אותו נשיקה ארוכה תוך כדי עיסוי צווארו. "אבל באמת אבא שלך מרגיז. מזל שלאדם וחווה לא היו הורים, אחרת לא היו נותנים להם להיפגש." הגיש לה פיסת שוקולד שקנה למענה כאשר חייכה אליו בהסכמה. האוטובוס אסף עוד נוסעים והפך צפוף יותר. נצמדה אליו כדי לא להפריע לאחרים, כדי להרגיש את גופו שבשבועות האחרונים גרם לה עינוגים רבים, אך לא אורגזמה. גם הוא הרגיש בהיצמדותה, את התאווה שבגופה, את הצורך הנואש להתפרצות אורגזמית ולא רק לריגוש, או לפורקן קל. ליטף בהיסח הדעת את ראשה, מכניס את אצבעותיו לקרקפתה, כמו שהיא אוהבת. נשען בתחתית גבו אל התרמיל, אך כתפיו מצלות עליה, כפופות אליה.
"יודעת? בבוקר כשנפגשנו בתחנה, עמד לי. הייתי צריך כל הזמן לדחוף אותו כלפי מטה. היה נראה לי שכולם מסתכלים עלי, צוחקים ממני. היה לי קשה כל השבת בלעדייך. היו אצלי חברים. אבל חסרו לי השיחות, הנגיעות, הלטיפות. סתם לשכב ביחד מחובקים." הריח את שערה הלא מסורק, הארוך. תוהה איך זה שאף פעם הוא לא מתבלגן. "יש בשער שלך משהו שגורם לי לרצות ללטף אותו. כשאת יוצאת מהמקלחת רטובת שיער, אני חייב להריח אותו. ריח השמפו מתערבב עם ריח השיער, אני באותו רגע מתמסטל." הפנתה מבטה אליו. חייכה, לחצה את היד המונחת על שדה ברישול. "כשאת יוצאת מהמקלחת עירומה ורטובה את דומה לציור הזה של ונוס עומדת על צדף גדול. את מכירה אותו!?"
צחקקה והושיטה את ידה אל שוקו, דוחפת אותה אל חלציו. "קוראים לציור – ונוס היוצאת מן הים, לצייר קוראים בוטיצלי. ואתה, אתה חמוד שאתה מחמיא לי כל כך."
"אני בכלל לא מנסה להחמיא, את יודעת. פשוט כשאת עם השיער שלך הפזור והרטוב, והגוף העירום שלך יוצאת מהמקלחת, עדיין כמה טיפות על גופך. בא לי ללקק את הטיפות, אני מתמוסס מהמראה הזה. אני חושב שאגווע אם תסתפרי." השעין את ראשו אחורה על התרמיל, מושך אותה אליו.
"שאני אמות, אף אחד לא אמר לי דברים כאלה, הדמות של ונוס נחשבה פעם ליופי אידיאלי. אולי אתה רואה מישהי אחרת יוצאת מהמקלחת?" היא צחקה אליו, מושכת את ראשו אליה כדי לנשקו.
"לא, אני רואה רק אותך. גם כשיש אחרות סביבך. לאף אחת אין שיער כמו שלך. אני לא רוצה אף אחת כמו שאני רוצה אותך. אל תסתפרי, בבקשה!" אמר בתחינה.
"אין לי שום כוונה להסתפר." התקרבה אל אוזנו, לחשה: "אתה יודע שעד עכשיו, אנחנו ביחד שלשה חודשים, ולמרות שכיף לי להזדיין איתך, אף פעם לא הגעתי לאורגזמה?"
הנהן בראשו. "זה משהו שנצטרך לעבוד עליו בחופשה הזו. אם שלשה חודשים לא הצלחתי- תצטרכי ללמד אותי. אני משתדל, באמת, אבל לא מצליח." הוא שמח שאמא שלה חייבה אותם לקחת אוהל. באוהל הסגור מפני הסביבה, על שפת הים באילת, יתרחקו מקהל. ימצאו פינה משלהם. שם יהיה לו את כל הזמן והחופש שבעולם לנסות עוד ועוד לגרום לה לגמור. בהתחלה התעקשה אמא שלה שלא יצאו בכלל. מה פתאום בתה יחידתה תצא לבד עם בחור לאילת. אהב את התעקשותה של אהובתו לעשות כרצונה. לאביו הוא לא סיפר מה הוא מתכוון לעשות, כי ידע שאביו לא רוצה לשמוע עליה. כשהגיע לחופשת סוף השבוע, התקרב לנשק לאביו. אך אביו לא הסכים.
"אל תתקרב אלי עם הריח שלה על הפנים שלך. אני לא רוצה להריח אותה, את הזונה הזו." רצה לחבוט באביו. כמובן שלא העז. למרות כעסו הבין שאביו אינו רוצה ברעתו. ידע שיום אחד הכאב והכעס יובילו אותו לעשות מעשה ללא חזרה. לא ידע איזה מעשה יעשה. אבל התחושה הרעה ליוותה אותו. ראתה את העננה על פניו, חשבה שהיא הגורם.
"לא התכוונתי להעציב אותך. לא התכוונתי לפגוע בך. אני רוצה רק אותך בתוכי. למרות שלא גמרתי. אתה גורם לי את הכי כיף בעולם." הסתכל עליה. לא יודע אם להאמין לה או שהיא רק מנחמת אותו. האוטובוס החל את הירידות הקשות של סדום. גופו נטה אליה. רצה להתמקד רק על מה שאמרה בסוף -רוצה רק אותך בתוכי. אבל דבריה הבאים החזירו אותו אל מה שרצה לשכוח.
"איך אבא שלך קיבל את זה שאתה יוצא איתי לאילת?" הביטה בו בעיון. כאילו שאם תסתכל טוב עליו תראה את התחושות שלו, תדע אם הוא משקר.
"לא סיפרתי לו."
שתקה לרגע. "לא מאמינה לך. אתה סתם פחדן."
"בכלל לא פחדתי. ואל תקראי לי פחדן." כל פעם שאני רואה אותו, חשב, אני נלחם נגדו למענה. היא בכלל לא יודעת על מה היא מדברת. לפעמים אני לא יודע אם שווה לריב איתו בגללה. אני רב איתו מהרגע שאני מגיע הביתה. לא דיברתי איתו עד הנסיעה בבוקר. "אמי הכינה את הכל. נתנה לי כסף לטיול. את כל הדברים הטובים שהבאתי." הצביע על התיק הקטן הצמוד לגדול. כאילו לשנות פזה בחשיבה, לא רצה לחשוב על המריבות עם אביו. כל פעם שחשב על כך, התייסר. "מסרה לך דרישת שלום. ואמרה שאסור לנו להישבר. לדעתה, בסוף, הוא זה שישבר." פתח את התיק הקטן והוציא עוגייה פריכה מתוכו. "רוצה?" לא חיכה ודחף את העוגייה אל פיה. לא הייתה לה ברירה אלא לנגוס.
"טעים." מלמלה בין בליעה ללקיחת אוויר.
הוא קיווה שאימו צודקת. שאביו יהיה זה שיוותר בסוף. קיווה שלא ישבר במאבק הזה.היה קשה לו מאוד המצב הזה. הוא אהב את אביו.
שערה כיסה את פניה, הבעותיה הוסתרו."אני לא יודעת למה בכלל אתה שותק לו. אני הייתי צועקת עליו. רבה איתו. לא רק שותקת ועושה ברוגז. מאוד קשה לי שאתה לא מגן עלי." למרות שקולה היה מתוח וכועס היא לקחה מידו את שארית העוגייה ולעסה אותה בתאבון.
"אני רב איתו. אני צועק כשיש ויכוח. אבל הוא מעדיף להתעלם ממני, או לקרוא לך זונה. באותו רגע אני מתפוצץ עליו וצורח: מה תעשה כשהבנות שלך ישכבו עם בנים? כשאני אומר לו מילים כאלה אני רק מצפה שהוא יחטיף לי איזה פליק. אבל הוא קם והולך לחדר שלו. לאחר מכן הוא כבר לא מדבר איתי. כשאני חוזר לבסיס אפילו להתראות הוא לא אומר לי." אז שלא תגיד לי שאני לא מגן עליה, היא בכלל לא יודעת מה עובר עלי. ככל שחשב על כך יותר, התברר לו שהיא לא מזלזלת בקושי, בסבל אותו הוא עובר, באילו קשיים הוא נמצא, כאילו זרקו אותו לקבר כשהוא עדיין חי, ולמרות שהוא צועק הצילו, שופכים עליו חול.
"לזה אתה קורא להגן עלי? במקום שהוא יעזוב את החדר, אתה צריך לעזוב. אתה צריך לעשות את הברוגז איתו ולא להיפך." הושיטה את היד לקבל עוגייה נוספת. כאילו הרוגז שלה והגרגרנות אינם באותו אדם.
"את רק מקשה עלי. שתביני אף פעם לא צעקתי על אבא שלי. מה שקורה לי עכשיו כבר יצא משליטה. אני לא כל כך מסתדר עם זה." הוריד את ידיו מעליה ולחץ אותן אל צידי ראשו הכואבים. רצה שהכאב הזה יעלם. כאב של לחץ ורגשות. הוא לא ידע איך להתמודד עם המצב והתפלל לא להיות בשיחה הזו.
ראתה שהלחץ משפיע עליו, הסתובבה לתנוחה טובה יותר על הרצפה בין רגליו, ולחצה בעדינות על עיניו. "אני אפצה אותך על הסבל באוהל שלנו." הכניסה את ידה הימנית אל חולצתו. " חייך, אתה אהובי שלי החייכן. מתאים לך לחייך, לא להתעצב."
חייך אליה חיוך מאולץ. "אני לא מרגיש כרגע רצון לחייך, אני רוצה לבכות." אני לא מסוגל לשנות מצבי צבירה כמוה, אני לא יכול לכעוס ולאכול, לכעוס ולחייך. כשאני כועס אני סובל. הבין בעצם את הסיבה ללחצים בראשו ובנפשו.
"אל תהיה כזה. אומרים שגברים לא בוכים. אני לא רוצה לראות גבר בוכה." סובבה את פניה אל קידמת האוטובוס כדי לא להביט בו, יודעת שלא יבכה.
"אני מרגיש צורך. אולי זה ישחרר אותי מהלחץ ויגרום לי להיות נינוח יותר." המשיך ללחוץ על רקותיו.
שתיקה השתררה ביניהם. האוטובוס המשיך לנסוע. הניחה ראשה בחיקו ונרדמה, חולמת על אבא שלו צועק עליה. חולמת איך היא עונה לו. נלחמת בו, איך היא מנצחת אותו וכשהוא מובס הוא מתנצל לפניה.
הרצפה כבר הפריעה לישבנו. חשש להעיר אותה, לכן הזיז את הרובה ואת שק השינה שלה הצידה והניח בעדינות את ראשה עליו משתדל לא להעירה. לאחר מכן שלף את פנקס הכיס הקטן ואת העט והחל לכתוב: "יש שעות והתעוררות הנפש המקיצה משלוות האלמוות, דמדומים של דם כעבייה כתומה מזיעה. רגלים יחפות על מפתן מדבר צהוב. עת אחדור בין-לתוך, עת אחצוץ מחשבות מאפילות מרקיע. עת אגרום לאושר, אגרף בין אצות מתייבשות על חול, עינייך. אשוב לתוך מצולות, בדים מכסיפים עליך (עשתונותיך). אופפים ערפל קרבות של גוף ומוח. ענפים עוקצים עיניים, מסנוורים בבוהק עד כי יחשיך. ואז יעופפו לקראתי, ואדמה כי מכשפים מאובך יחטפוני. הכביש רץ ומתפתל לעברי ולועו שחור משחור מתפתה לבולעני."
הביט סביבו, לראות האם יש המסתכלים עליו. ראה שאף אחד לא מתעניין בו והמשיך לכתוב.
"יש דופק ויש נדפק- כולם אומרים. לא תופס מדוע חושבים כולם שהנדפקת סובלת. ברגעים אלה כמהה אני להרגיש את זרעי פורענך בתוכי (ואני יודע שכשארגיש, יגיע אובדני), את זרעי יגונך, את תשוקתך, שתלבה אותי, תאכל אותי. אך ערוצי יבש ורק לשוני תנהם חלושות, תלקק פנייך הדומעות. דמותך ניבטת תחתי או עלי, ואין שולט ואין נשלט, ואין אויב ואין יריב במשחק האהבה שלנו, מלבד האיש שחשבתי שהוא איש אמוני.
עת בדי כורעים תחת משאך, אדע את חום גופך. נשימתך תלחש לעורי מילות אהבה כמו רוח חרישית. אבריי ינועו אט-אט ללוטפך. מגע קל, כמו קורים דקים העוטפים טרפם. עיניים יזועו קלילות, אדמומיות לילות אהבה ללא שינה. רק הגוף זקוק לשינה, לא הנשמה, לא התשוקה. למדנו אהבה ועוד נלמד.
במילים פשוטות- בטלפון את אומרת: אני קצת נבזית, אני רוצה אותך לידי. ואני עומד לבכות, והקונפליקט בתוכי הולך וגודל, גדל והולך. אני נקרע. רוצה להיות איתך, אך לפעמים חייב להיות במקום אחר. כורע תחת נטל הרגשות הרבים, החובות, הרצונות. חלקם הגדול כלל לא שלי.
את שעצרת בתוכך רגשות, פרצו אלי החוצה. אני שלא היו לי רגשות המוכרים לי, נוצרו יש מאין. רגשות שמתחזקים, נפגעים פגיעה קשה יותר. לא רוצה לראות עיטים בשמיים, הם מסמלים את הסוף. אוכלי הנבלות. אעדיף לראות עורבים לעת סופי הגשמי. אצטרף אליהם לחגיגות ולגניבות. לא ארצה לראות גלים נשברים, כדי שלא אשבר גם אני.
את חושבת שהפסקתי לאהוב.
את כואבת שהפסקתי לחשוב.
מצבי צבירה משתנים,
יחסי יצירה יציבים, מוצקים, חמים.
קיפל את פנקס הכיס והחזירו למקומו. נשען אחורה, הניח את הראש על התרמיל ונרדם גם הוא, ידו על כתפה.
"תחנה סופית בעוד חמש דקות." קרא הנהג. נוסעים רדומים החלו להתעורר. גם הוא התעורר, התמתח וניער את ידו הרדומה מתנוחה לא נוחה. "את קמה?!" נשק לעורפה וניער אותה קלות.
היא הסתובבה אליו. "בוודאי, עוד שעה או שעתיים." חיוך מרוח על פרצופה.
חייך אליה חזרה " אני לא יכול לקום כשאת עלי, ואנחנו מפריעים לכל הנוסעים לרדת." היא קמה בחוסר רצון, מסיטה את שערה מעיניה. הרימה את תרמילה בעוד הוא קם ומרים את תרמילו, את הרובה ואת שקי השינה והאוהל. האוטובוס נכנס לתחנה מרכזית באילת והשנים זרמו יחד עם שאר הנוסעים אל מחוץ לחלל הקטן והדחוס.
"אני צריכה לשירותים." לחצה על בטנה בתאטרליות.
"כמו תמיד. תלכי, אני אשמור על הדברים." הורידו את התרמילים מעל הכתפיים.
"אל תברח לי." התאפק מלענות לה. "יש הרבה סקסיות באילת. אל תסתכל עליהן." המשיכה בחיוך.
חיפשו פיסת חול וים הרחוקים מקהל, מול שמים ושקט. החל להקים את האוהל קרוב לרחש הגלים החרישי של הים האדום. ים שמתקשה לסעור, אלא אם פוסידון יתרגז על בני האנוש. יושיט קלשונו, יקרא לחיילו ויתקוף.
"בסדר ככה?" הביט לעברה בסיפוק ממעשי ידיו.
"כן, עכשיו אפשר להיכנס ולהזדיין." צחקה לעברו ומשכה אותו אחריה.
"רגע, בואי נכניס את הדברים, נפרוס את שקי השינה, אחרת יהיו לך חורים בגב כשאשכב עליך." אסף את התרמילים וזרק אותם פנימה. פרש את שקי השינה ואז חש דחיפה שהפילה אותו על הרצפה.
"רגע, תני לי להסתובב." אך היא כבר רכבה על גבו.
"דיו, רוץ. חשבת שאתה תהיה עלי. עכשיו אתה הסוס, לא אני. עכשיו אני רוכבת עליך, מכל הבחינות." החל לצחוק, תחילה צחוק חרישי ואז צחוקו פרץ.
"בסדר, ניצחת. מה עכשיו? רוצה לאלף אותי?"
"שתוק סוס, אחרת אצליף בך." היא החלה למשוך את חולצתו מעליו בעודה עוברת לשבת על ישבנו. לאחר מכן הסתובבה על גבו, פניה אל רגליו. "הושט רגל למעלה סוס!" הוא הושיט את שתי רגליו והיא חלצה את נעליו הצבאיות ואת הגרביים. "אוף איזה ריח יש לגרביים." היא זרקה אותן מחוץ לאוהל וסגרה בחזרה את היריעות מבלי לקום מעל גבו. "עכשיו תתרומם על ארבע סוס!" הוא קם לכריעה על ארבע והיא הורידה את מכנסיו ואת תחתוניו אל הברכיים. " תתרומם יותר, או שתטעם את טעם השוט!" הוא התרומם והיא נפלה מעל גבו צוחקת.
"עכשיו תורי, סוסה פראית." שמע את עצמו אומר. "אני אראה לך מי הרוכב הטוב בעיר." הושיט את ידו ותלש את חולצתה שנפתחה תוך כדי מאבק, מעליה. קרע את החזייה. "לא צריך באילת חזיות." זרק אותה הצידה ומשך את החצאית יחד עם התחתונים בעוד היא מראה סימנים קלושים של מאבק.
"בוא אלי רוכב שלי, בוא עלי אלוף שלי. תרכב עלי לאן שתרצה. אילפת אותי." קראה אליו בעודו חודר אליה מאחור, כמו שהסוס חודר אל הסוסה. הוא חדר וחדר. חדר וגמר. וגמר וחדר. ולא יכול היה להפסיק. כאילו הרגיש את ייחומו של סוס פרא. והיא נאנקה בקול, קראה אליו שימשיך ויחדור. כאילו אין סוסות אחרות בעדר. בחוץ עברו אנשים, אך להם לא היה איכפת. וכאשר עייפו ממעשה ההפריה, שכבו לנוח, מותשים, מתלטפים.
שמעו איך מחוץ לאוהל אחד מעוברי האורח אומר לחברו : "ואלה איזו דפיקה רצינית. יש לו מזל למניאק. מקבל הרבה." רסיסי מילים שהשתברו על אדוות גלים קלות, גרמו לשניים לחייך ולהירדם שוב, עייפים ממעשה האהבה החייתי, הבראשיתי.
כשקמו, השמש הסתתרה כבר מאחורי הרי אילת, מעניקה להרי אדום שממול את צבעם ואת שמם. קול גרגור נשמע ממרכז הגוף. "את קמה? הנמר בבטן שלך צועק: "אני גווע." אם לא תאכילי אותו הוא יטרוף את שנינו." היא התהפכה, עיניה עדיין סגורות. משכה את שק השינה מעל לראשה, חושפת שוקיים חשופות.
"לא רוצה. תאכיל אותו לבד. אני רוצה להמשיך לישון."
משך את שק השינה מעליה. מפזר תוך כדי כך את ניחוחות השינה אל חלל האוהל. "אני חייב להתחיל להכין כבר את האוכל. עוד מעט חושך. תבואי לעזור?" הנהנה בראשה. אסף מתוך התרמיל קופסת שימורים, לחם, גפרורים ואת הגזיה. פתח את הרוכסן הסוגר את האוהל ויצא, משאיר אותה להתלבש. אט אט פשטו ריחות הבישול הצנוע אל תוך האוהל. גורמים לה לצאת מהר יותר. ניערה את שערה אל מחוץ לאוהל.
"אני בטוחה שהאוכל לא טעים, אבל אני כל כך רעבה שאגמור את כולו." צחק אליה והמשיך לערבב. דחפה את גופה אל חלל החוף הנטוש. סירות דייגים בודדות נמרו את המים השקטים. ההרים ממול עדיין אדומים. צל שהתערבב בהם יצר נימי ציור המשתנים תדיר על פניהם.
"אולי נשחה קצת?" הורידה את השמלה הבדואית שלבשה באוהל ורצה אל המים עטופה בבגד ים שלם. "קר, קר. בוא תחמם אותי." קראה אליו מצטמררת מקיפאונו של הים. דיג שאסף רשתותיו במרחק של כמאה מטר מהם, הביט בה, תוהה מי המג'נונה שנכנסת בשעות הקרות של הערב.
הוא לא אהב שהיא מעדיפה לשחות במקום לעזור בהכנת האוכל. "אם אבוא לחמם אותך, מי יחמם את האוכל?" המשיך לערבב מבלי להביט לעברה. מוסיף מלח, כורכום ופלפל שחור לתוך התבשיל שהתבשל לו בסיר הקטן. בוחש וטועם, טועם ובוחש. "כדאי שתבואי ותעזרי לי לחתוך לחם וירקות." היא לא השיבה. הרים את ראשו כדי לראות אם שמעה, אבל אחר את המועד. היא השפריצה עליו מים, מנערת את שערה הארוך מעליו, גורמת לכל רסיסי המים מעל גופה לנטוף עליו. צחוקה מצטלצל באוויר ההרים. "איפה המגבות? קר לי מאוד."
כעסו גבר. במקום לבוא לעזור היא משחקת. בתחילה טוענת שהיא רעבה, אבל במקום לעזור להכין את האוכל היא הולכת לשחות. אחר כך היא מרטיבה אותו ואז באותה פתאומיות, קר לה. הוא לא יכול היה להבין את מצבי רוחה המשתנים תדיר, למרות שהשתדל.
לבושה שוב בשמלה הבדואית, ראשה עטוף במגבת כמו טורבן גדול, יצאה מן האוהל, "נו האוכל מוכן? אני גוועת. כשאני רעבה אני לא מכירה אף אחד. אני כל כך עצבנית."
"אז למה הלכת לשחות במקום לעזור לי להכין את האוכל?" הושיט לה פרוסת לחם. "אם את רעבה גם לחם זה טוב."
פניה הביעו תרעומת. "אני מעדיפה את מה שיש בסיר. ואם יש גם סלט אז עוד יותר טוב." ניגשה אל הגזיה הבוערת עדיין, תחבה את הכף אל התבשיל והגישה אל פיה מלוא הכף. "אוף זה חם." שרקה אויר מתוך פיה כדי לקרר את לשונה הבוערת.
"מגיע לך." אמר בסיפוק. "אין לך סבלנות לחכות, אז תסבלי." לקח צלחת, כיבה את הגזיה ומילא את הצלחת בתבשיל המריח כורכום. פרס חתיכת לחם והגיש לה גם מזלג. סובבה את ראשה. לא רצתה לקחת את הצלחת מידו. "מה קרה, נפגעת? את לא חושבת שאני צודק? אם את רוצה לאכול, כדאי שתעזרי."
"לא נפגעתי מהכעס שלך. נפגעתי ששמחת ששרפתי את הלשון." דמעות עמדו בענייה והיא קינחה את אפה בשרוול השמלה.
הוא ניגש קרוב יותר אליה. "לא שמחתי ששרפת את הלשון. אבל האמנתי שמגיע לך. לא יתכן שאאמין שיש גמול לחטא, מבלי לשמוח בכך או לרצות שזה יקרה?" חיבק את כתפה. הניח לפני כן את הצלחת על החול החמים של החוף. היא ניסתה לנער את ידו אך הוא לא הרפה. "תביני, כואב לי כשכואב לך. אבל כואב לי כשאת מזלזלת בי."
"מי מזלזל בך? אני לא מזלזלת. אני פשוט חייה על צרכים מידיים. הייתי רעבה ופתאום הרגשתי צורך לשחות. אז שכחתי את הרגשת הרעב. הדחף לשחות גבר על הרעב. אחר כך רציתי לשתף אותך בכיף שלי, אז השפרצתי עליך. לי היה כיף. וכשהדחף להשתעשע נגמר, חזר הדחף לאכול. זה לא שלא רציתי לעזור. פשוט באותו רגע היה לי משהו חשוב יותר. אתה ראית שלא יכולתי להתאפק והכנסתי את האוכל החם ישר לפה מבלי לקרר."
הוא לא הצליח להבין את השילוב בין הדחפים שלה, לכן העדיף לספק אחד כל פעם. "טוב, אז אם תאכלי עכשיו הרעב יעבור. ואולי גם הפגיעה." הרים את הצלחת מעל החול והגיש כף מלאה לאחר שנשף עליה כדי לקררה. "אני מאמין שעכשיו זה ימלא את החלל שבבטנך."
חיוך החל להימרח על פניה כאשר לעסה ובלעה את התבשיל. "לא רע." אספה מידיו את הצלחת ואת הכף והחלה לאכול ברעבתנות.
"אני מבין שעכשיו הדחף לאכול גדול מהדחף הפגיע." הנהנה בראשה והמשיכה לטרוף. ניגש לסיר ומילא צלחת גם לעצמו. התיישב על החול לידה והחל לאכול גם הוא. ביניהם השתררה שתיקה, רק קול הלעיסה שלט באור הדוהה של הערב.
לאחר הארוחה, בעוד היא שוטפת את הצלחות והסיר בים, יצא הוא לחפש עצים או קרשים למדורה. כעבור זמן קצר חזר, מושך משטח עץ שבור ועליו קרשים וזרדים יבשים. "ייקח לי כמה דקות להדליק את המדורה." ניגשה אליו והדביקה נשיקה ארוכה על שפתיו. "במה זכיתי לנשיקה כזו?" אחזה בעורפו ומשכה את ראשו שוב אל שפתיה, הפעם דחפה את לשונה לפיו וליקקה סביב לשונו ליקוק ארוך.
"אתה הגבר. אתה צד, האישה מנקה. אתה שומר על האש, האישה מזיינת. סליחה, רציתי להגיד האישה מזדיינת." הוא חייך והחל להכין את המדורה. כעבור זמן מה אש עליזה רקדה לצלילי הרוח הנושבת קלילות. "תעשה גם קפה?" הגישה לו את הקומקום ואת הקפה. תוך כדי לעיסת עוגה ששלפה מתיקו.
"רגע, למה לך יש עוגה ולי לא?" צפירות של מכונית הפריעו וקטעו את השיחה. הפנו ראשם לכביש. "רוצים חברה? יש לנו בירות." צעקו לעברם שני ראשים מחלונות המכונית הפתוחים.
לחץ על כף ידה. הייתה לו הרגשה שהיא תענה בחיוב. התרומם ממקומו ופנה אל המכונית בה ישבו שני חברה צעירים, סידר על כתפיו את הרובה, שאותו הוציא מהאוהל כשהחל להחשיך.
"לא תודה אנחנו מעדיפים להיות לבד." רק עכשיו שם לב שבעצם רוב הזמן הרובה הוא חלק מגופו והוא אינו נותן אליו את דעתו. כנראה שהשניים במכונית ראו את הנשק לאורה של המדורה.
"לא צריך לאיים, הבנו חבר, אנחנו נוסעים." המכונית ביצעה פניית פרסה ונעלמה בחריקת צמיגים.
"למה לא רצית שהם יצטרפו?" שאלה כשהתיישב בחזרה לידה. אחזה בזרועו. "הדופק שלך מהיר." היא אהבה את המתח שנוצר. האירוע הפיח בה חיים.
"אני מעדיף לא ליצור הזדמנויות לבעיות. אני לא אוהב בעיות כאלו. אמא שלך בקשה שאשמור עליך, אני מתכונן לעמוד בהבטחתי." הוא עדיין לא נרגע למרות שליטפה את ידו, מנסה להרגיע את המיית ליבו. הוא חש שקצות עצביו שורקים מנגינה מטורפת כמו בסרט מתח. הוא לא אהב סרטי מתח. הם השאירו אותו חסר אנרגיה. רועד לאורכם בכל גופו, רגליו מרביצות על הרצפה בקצב בלתי נשלט.
"אתה מתוח. תירגע!" נשענה עליו, דחפה אותו למצב שכיבה. האש הפיצה אור אדמדם. אפילו הים הומה בעדינות."
"סביר להניח שהים מרמה, מסתיר בחובו סכנות ואכזריות רבים." השיב. "אני חייב סיגריה כדי להירגע. אני שונא מתח. האדרנלין רק מפריע לי."
"מה איתי? כשאנחנו שוכבים האדרנלין לא זורם אצלך?" צחקה מעליו, מנופפת שערות גורגונה, מפזרת אותן על פניו, מנסה להקפיא את המתח מליבו.
"מין, מין זה מתח אחר. האדרנלין שזורם בי לפני החדירה, תוך כדי ואחרי. גורמים לי להרגיש שאני חי. אבל, מתח או ארועים מסוג כזה, מכניסים אותי לחרדות. קשה לי לתפקד תוך כדי חרדה. אני יודע שאם אפעל ואעשה טעות, כל חיי אשלם עליה. אני מזדהה עם הדמויות שבסרטים וחש את החרדות שלהם למרות שאני יודע שזה סרט." פצפוצים עלו מן המדורה והוא הושיט את ידו בעוד ראשה נשען על בטנו והכניס קרש נוסף למדורה. "את נשענת לי קצת על הסרעפת, זה מקשה לי עכשיו לנשום. אם את חושבת שזו תרופה חדשה נגד חרדות, אז עלי זה לא עובד."
קירקור נשמע לא רחוק מהם. "בחיי זה מוזר." הוא חיפש את מקור הקריאה, אך לא מצא.
"למה מוזר?"התפלאה. "מה, אין ציפורים בלילה. ואולי זו לא ציפור אלא קרפדה? ואולי לא קרפדה אלא שד?" הרגישה צורך חזק לצחוק. אולי כדי להרחיק את החששות שלו באמצעות הצחוק. אבל לא הצליחה למצוא שום בדיחה. היא ידעה שבדיחות אינן התחום שלה. לכן חייכה אליו והראתה לו אצבע.
הוא לא הבין את פירושה של האצבע. "מה יש לך באצבע? קיבלת מכה?"
היא התחילה להסביר אבל הקרקור חזר בקול רם וקרוב יותר, ואז הוא הבין. "זה עורב. בלילה העורבים ישנים, או מתכנסים על איזה אקליפטוס גדול. למרות שהם שחורים ואפורים, ולמרות שאלו צבעי ההסוואה הטובים ביותר ללילה, הרי שאינם פעילי לילה. תזכירי לי ואספר לך עוד כמה מסורות ואגדות על עורבים. אבל עכשיו אני מרגיש שהוא בא להזהיר אותי. אותנו." הוא התרומם לכדי עמידה, מזיז אותה בזהירות. היא התיישבה לא מתרחקת ממנו. הוא הרים את הרובה, דרך אותו. הוא התרחק מן האש, נכנס לחשכה, נותן לה לעטוף אותו. קרא בחושיו לעורב שיכוון אותו. כששמע את קול הקריאה, הפנה מבט לכיוון מסוים והחל ללכת לאותו כיוון. למרות המתח הרב, הרגיש שאין סכנה. אורות של רכב האירו את פניו וסנוורו את עיניו. החביא בחוש את הרובה. דלת המכונית נפתחה.
"היי בחור. מה אתה עושה על החוף עם נשק?" עיניו שהסתגלו לאור הפנסים, הבהירו לו שמולו עומד שוטר.
"אני והחברה שלי חיילים, הקמנו כאן אוהל. למה, זה אסור?"
"מותר, אבל שני בחורים צלצלו למשטרה וטענו שמישהו איים עליהם בנשק. כאן באילת אסור להשתמש בנשק." השוטר התקרב אליו. מבין שאינו עומד מול חולה הדק. " מצאתם מקום טוב להקים בו אוהל." האוהל הואר באור המדורה, ויחד איתו הוארה גם היא.
"אני לא איימתי על אף אחד. פשוט לימדו אותנו לא לעזוב את הנשק אף פעם. אז הוא כמעט תמיד עלי." ניסה להחביא את הנשק, לדחוף אותו עמוק יותר מאחורי גבו.
השוטר החליט לעזוב. "תזהר עם הנשק בחור!"
אנחת רווחה נפלטה מפיו. "תודה על האזהרה." פיזר מילים אל הרוח כדי שתיקח את תודתו אל העורב שהתריע.
התיישב לידה. "טוב שיש מי שיזהיר אותי. גם כך אני די חששן." נשען אחורנית, הניח את ראשו על ברכה. הרובה הונח בצד, מחכה לתשומת לב בעת הצורך.
שקט השתרר כשרק פיצוח הזרדים על ידי וולקן האל נשמע כאשר נפח בהם. לחש חרישי של אדוות המלטפות את החוף הקטיפתי השתרבב לעיתים כאשר וולקן התעייף ועצר לשאוף אוויר.
הכניסה יד מתחת לחגורתו, רמזה לו לפתחה. היסס. "אני לא מרגיש בטוח כעת, למרות שיש מי שיזהיר אותי, אותנו. אני לא רגוע." ראה מבט של אכזבה על פניה המוארים באור המדורה. "מבטיח שמאוחר יותר הלילה אפצה אותך."
האש דעכה אט אט והם ישבו ושתקו. למרות השתיקה לא הייתה מועקה. ירח חיוור הקרין את חיוורונו על המים המבריקים. הכניס עוד כמה קרשים למדורה והאש עלתה עליזה, מרקידה שדונים קטנים במחול בין להבותיה. הכניס את הרובה לאוהל ושרק. עברה דקה עד שנשמע הקרקור. "עכשיו אפשר להיכנס לשחות. את באה?"
הנהנה ופשטה את השמלה הדהויה והמרוטה מעליה. עכשיו מתחת לשמלה, לא לבשה כלום. גם הוא לבש את דמותו של אדם. רצו למים, גוף לבן וגוף שזוף. שוברים את חיוורונו של הירח. גורמים ללבנה להסמיק בדמותה הנשית. הם פיזזו במים הקרירים, ריקדו בהם כדי להתחמם. התיזה עליו רסיסי לבנה, כדי שגם זו תרגיש שותפה, כדי שהסומק יעלם. וולקן מצידו, חייך אל אחת הנימפות שהגישו לו יין כדי לצנן את גרונו. שני עורבים שהגיעו לקריאתו כדי לשמור, ישבו על האוהל, צחקקו אחד לשני צחוק עייף. הם העדיפו לישון, אך קריאתו של בן משפחה היא חובה.
חיבק אותה, חיכך את גופו כנגד גופה, הרגיש את שדיה נלחצים אל חזהו. נהנה מן המגע, מתחושת הרכות של שתי הגבעות העדינות. אברו התארך בידיה שלשו בו בתוך מי הים, מסתירה את מעשיה מפניו, נתנה לו רק להרגיש את אצבעותיה. וכאשר הייתה מרוצה מאורכו של האבר האהוב, טיפסה עליו תוך כדי החדרתו אל תוכה. בים הוא לא הרגיש את משקלה והדבר נעם לו. בים היא הרגישה מעורסלת והדבר נעם לה. נעו בקצב הגלים הקטנטנים, נתנו להם לדחוף אותם ולהחזירם, לדחוף ולהחזיר. הירח בדמותו הגברית נשבר בין האדוות, מצטער שאינו יכול לרדת ולהשתתף. ואילו בדמותה הנשית הלבנה המשיכה להסמיק, המשיכה לצפות במעשי אהבתם. הים הפך לגביו חמים ונעימים, הוא המשיך ללחוץ את גופה אל גופו. משתדל לעמוד בתוך החול שבורח מבין אצבעות רגליו. מקווה לא לדרוך על קיפוד ים. המים ליטפו אותם והאלים אהבו אותם. דגים קטנים כירסמו את אצבעות רגליהם, אך הם לא שמו לב לכך. ארוס שמר את חיציו לזוגות אחרים. אצלם לא מצא תעסוקה.
בלילה באוהל תוך כדי שינה, שמע אותה צועקת. תחילה חשב שזהו עוד סיוט שהיא עוברת ולכן הסתובב אליה ללטף את ראשה. אך תוך כדי תנועת הסיבוב הרגיש שהיא אינה שוכבת, פקח את עיניו.
היא המשיכה לצעוק. "אש, האוהל עולה באש."
תוך כדי מבט כלפי מעלה, כשהוא חצי ישן, ראה את הלהבה עולה מפנס הנייר שהואר בנר. רגלו עלתה מבלי לחשוב והוא בעט בפנס, הפיל אותו על שק השינה וכיסה אותו בשק השני. האש נחנקה והיא בוכה וצוחקת נשענה עליו, אוחזת בבטנה, אינה יכולה להפסיק. עברו שניות מספר בטרם נרגעו. היא מצחוקה, הוא מהמעשה האינסטנקטיבי שעשה.
"איך שהרגל שלך עפה. העיניים שלך עוד היו עצומות. איך שהפנס עף. כמו דרקון זוהר. אף פעם לא ראיתי דבר כזה." אמרה צוהלת. הוא הבין שצחוקה נובע מהתפרקות המתח שחשה כשראתה את האש. אך הוא רצה רק לישון. "אני רוצה לישון, נדבר על זה בבוקר. מזל שלא עלינו באש." נשכב על גבו, הניח את זרועו תחת ראשו. "נו שנישן?" שאל.
"מה פתאום לישון. לגיבור מגיעה מציצה הגונה." הרימה את שיפוליו של שק השינה שהוא התכסה בו לאחר המעשה, לקחה בפיה את אברו והחלה לנשק. למרות העייפות ואולי בגלל האדרנלין, הזין התארך מבלי שהוא רצה בכך.
"אני נרדם, אולי תשמרי לי את הפרס למחר?" עצם את עיניו ונחר כאילו הוא כבר ישן.
"מחר יום חדש, אני אשרוף עוד פעם את האוהל ואז, אתה תכבה, ואז אני אמצוץ. מה דעתך?" אמרה לאחר שהוציאה את אברו מפיה. מלטפת אותו במבטה. "איך שהוא תמיד מגיב אלי." אמרה
הוא התקפל והתיישר מרוב צחוק. "את מדברת הרבה ועושה מעט. תנשקי!"
תוך כדי ליטוף ונישוק הרגישה איך חזהו עולה ויורד בקצב רגוע. נשימתו הפכה שקטה. לא היה איכפת לה שהוא נרדם. ברגע זה היה האבר שבידה חלק בלתי נפרד מאהובה, אך גם עצמאי, חלק שהיה יכול לתפקד למרות שאהובה ישן. חלק מענג, חלק נוסף ואהוב. היא לא רצתה להפסיק ממעשיה למרות שהבינה שהוא ישן. להיפך היא אפילו החלה ליהנות, ברגעים אין ספור מהאבר שאהובה הפקיד בידיה. אהובה הישן. היא הרגישה שהיא אוהבת אותו. בבקשה שלא יקרה לו כלום, התפללה. הוא אהוב עלי כל כך.
************** ************************** *******
"קרקור, קרקור." קם והסיט את שק השינה מעל גופו. השתדל לא להעירה. יצא מפתח האוהל וראה את העורבים מחכים לו. חזר אל האוהל, אסף כיכר לחם ויצא שוב. התיישב ליד שיירי המדורה והחל לחתוך את הלחם לפרוסות. השליך אותן אל העורבים שחגו סביבו, אוספים את הפרוסות ואוכלים. כאשר סיים להאכיל את זוג העורבים מאתמול ואת כל החברים שלהם נכנס אל האוהל. היא עדיין ישנה. התיישב לידה והביט בה. ליבו נחמץ. אני אוהב אותה, חשב\הרגיש. שלא יקרה לה כלום אמר לעצמו, אמר לשמים, לאלים שמגינים על בני האדם.
עלי-בבא חיפש אוצר.
עלי-בבא מצא אהבה.
לעלי בבא יש גם אוצר וגם אהבה.
