"נעלם" - "סיפורים בהזמנה אישית", פרק ב' ואחרון.

 

 

מפהק עמוקות נכנס זוהר למכונית והדליק את מנוע הרכב בחוסר חשק. העיניים שורפות והראש כבד, איזו עייפות, חזר ופיהק.

כשהיה המחוג בדרכו להחליף את השעה שתיים בשלוש נכנס למיטה ולא הצליח לעצום עין. מצד אל צד התהפך במיטה מחליף תנוחות וחש בכל גופו עקצוצים. לבסוף ויתר, המיר את המיטה בספת הסלון, חציו יושב חציו שוכב אל מול הטלויזיה המרצדת ללא קול, השעין ראשו לאחור ובידו ספל קפה שחור. המחשבות התרוצצו בראשו 'על ריק', הבעיה המרכזית, חשב, היא שאין לי שום קצה חוט להאחז בו, מאיפה להתחיל.

 

עדי רבינוביץ המהוללת, בקלות יכלה להיות חוקרת משטרתית. ללא הפוגה, שעות, המטירה עליו שאלות בעיניים מוצרות ובקול תקיף. בשלב מסויים כבר איבד את סבלנותו,

"מה את רוצה קיבינימט, התפרץ עליה, את לא מבינה שאני לא אבנר?, אני לא יכול לעזור לך, את צריכה להבין שמכל מה שקרה הערב אני בעצמי מעורער, וחוץ מזה אני לא מבין, מה את צריכה את הדרעק הזה?!",

רק אז הרשתה לעצמה עדי לפרוץ בבכי חרישי, מליטה את עיניה וגווה רוטט. רחמיו נכמרו עליה והוא מצא את עצמו מניח את ידו על גבה ואומר לה,

"עדי מצטער, סליחה, לא התכוונתי לפגוע בך, אם יש משהו שאוכל לעשות, אני מבטיח שאשתדל",

ליאת המתוקה, שם לב לדמעות שעמדו בעיניה, משכה מתיקה כמה טישיוס והושיטה אחד לעדי. בהדרגה שכך בכיה עד שנרגעה והרימה את ראשה,

"הדרעק הזה הוא אבא של הילד שלי, אני אוהבת אותו", ענתה.

אלמלא הילד והתמונות היה קם והולך למן ההתחלה, במקום זאת בחר לספר לה כמעט את כל קורות חייו, בעיקר מה עשה בעשר השנים האחרונות, שנתיים קצין בקבע, שנה טיול בעולם וארבע שנים התגורר בפירנצה, למד ארכיטקטורה בימים וּמִלצר בבר קטן בלילות. רק לפני שנתיים חזר ארצה. פירט הכל, רק כדי שתבוא לכלל אמון בו.

"אפשר להוכיח את הכל, אם תרצי", אמר לה.

הלב שלו מתמלא ברוך כשנזכר באפק הקטן. עדי הרשתה לו, רגע לפני שעזבו ליאת והוא, להכנס לחדרו ולהתבונן בו בשנתו. מיד כשנחו עיניו על הפנים הקטנות, דמויות פניו, התרגש ודמע כאילו היה זה ילדו האבוד. בעדינות ליטף את שיערו ונשק את לחיו בחטף.

מבוי סתום או אולי מבוך, חשב, לא מתקבל על הדעת שיש לי אח ועוד תאום זהה שלא ידעתי על קיומו. מצד שני לא ייתכן הסבר אחר. תמונותיו של אבנר לא הותירו אפשרות אחרת, נדמה היה לו שהוא מתבונן בתצלומים של בן דמותו בעולם מקביל, ממש שכפול. את מי ישאל ולמי יפנה, הוריו אינם עוד בינות החיים ואחותו הצעירה ממנו, אין שום ספק שאינה יודעת דבר, כמוהו. תמונות! נזכר, הרי כל ערימות התמונות של ההורים שמורים אצלי.

"אצלי בבית אין מקום, אמרה לו בזמנו אחותו זוהרה כשפינו את דירת ההורים, כשארצה אבוא אליך, נשב יחד ונעלה זכרונות".

 

 

הפלאפון החל רוטט בכיסו, הוא שלף אותו,

"זוהר, בוקר טוב, אמרה ליאת, מה שלומך, איך אתה מרגיש!?",

"מה אני אגיד לך ליאתי, הפתעת חיי, לא ישנתי ולו דקה אחת, אני גמור מעייפות, לרגע לא הפסקתי לשבור את הראש, איזו תעלומה!",

"כן מתוק שלי, זה לגמרי ברור, איפה אתה?",

"בעבודה. זאת אומרת הגוף שלי פה, הראש שלי במקום אחר, ודווקא היום יש לי מצגת אצל לקוחות גדולים שלנו",

"מה אתה מתכוון לעשות עם כל הסיפור הזה?!",

"אין לי מושג. אני לא יודע מאיפה להתחיל, ממי להתחיל, איך יכול להיות דבר כזה?! אני ממש לא מעכל. את יודעת מה עשיתי כל הבוקר, ישבתי עם ערימות התמונות של הורי וחיפשתי רמזים לקיומו של תינוק נוסף. הבעיה, צחק במרירות, המון בעיות ביום האחרון, הבעיה היא שאם היה לי אח ואם הוא זהה לי כך או כך לא אצליח לגלות מי הוא מי. שניים ביחד לא מצאתי בתמונות. צחוק הגורל!",

"גם אני לא כל כך ישנתי. חשבתי על כל הענין ולדעתי, אם בכלל, הכתובת היחידה שנותרה לך היא הדודה שלך שושנה, אחות אמך. אם יש מישהי שתדע את האמת זו רק היא. אולי תתקשר אליה?",

"אוי. נכון! שנים לא היינו בקשר, אני לא בטוח שיש לי את הטלפון שלה, אני אחפש, בכל מקרה בגלל הבדלי השעות בינינו לבינם זה יצטרך לחכות לערב. תודה ליאתי מתוקה, אני חייב לנתק עכשיו, אתקשר גם אליך בערב, אני מקוה שאתפוס אותה".

 

 

כל היום לא בא לפיו מזון. בזה אחר זה הערה אל קרבו כמויות עצומות של קפה. הרעב הציק לו. עצר את המכונית בסמוך למזנון פועלים ביתי, מפעם לפעם אכל בו. ניגש אל הדלפק כדי להזמין "Take a way", עמד ממתין לתורו, עיניו נעות בכיוון המולת הסועדים על יד השולחנות. יד התרוממה מבין ראשי היושבים, מתנופפת במרץ לעברו, סובב את ראשו לאחור, איש בודד הצטרף לתור ונותר שוה-נפש, קול קורא: " א ב נ ר !  א ב נ ר !   כ א ן ! ". ניטע במקומו, החזיר ראשו ובהה בבעלת הקול הצעירה והזרה מתרוממת מאת השולחן העמוס אנשים ובחיוך רחב על שפתיה נופפה שוב והתקדמה לעומתו.

 

 

מה הסיכויים שבפחות מעשרים וארבע שעות, במהירות מסחררת, יתערבלו חייו ויתערערו יסודותיהם. ההסתברות תפסה תאוצה.

זוהר ישב מול ליאת במטבח, כפותיו על עורפו ומרפקיו לוכדות את ראשו השמוט,

"אתה חייב להרגע, אמרה ליאת וליטפה את ברכו, תשמע, אני לא יודעת מה קורה כאן ואיך זה שמכל מקום צצים אנשים שמזהים אותך כאבנר, אולי מה שצריך לקרות קורה בעתוי שנקבע משמיים, בכל מקרה אתה חייב להתאפס, לחזור לעצמך, אחרת איך תתמודד?!,

"את לא מבינה. עוד לא שמעת כלום. מתפוצץ לי הראש. הבחורה הזאת, זו מהמזנון, גם היא הטריפה לי את השכל, ברגע שנופפה וקראה לי אבנר התייבשתי. שלושים שנה אני זוהר, בן זכר יחיד, ופתאום מכל עבר מזהים אותי כאבנר, זה נראה לך נורמלי?!",

"טוב, תמשיך את הסיפור",

"כשהתאוששתי אמרתי לה, כמו לעדי, שהיא טועה וששמי זוהר, היא פרצה בצחוק קולני, התקרבה אלי, נתנה לי נשיקה על הלחי ולחשה: "אוי סליחה, אתה במשימה?" ומיד הלכה חזרה למקומה. חיכיתי לה בחוץ, בתוך הרכב, היא יצאה אחרי חצי שעה מהמזנון עם חבורה, נאלצתי לעקוב אחריהם. הם הורידו אותה במרכז ת"א, ברחוב המלך ג'ורג', משם הלכה ברגל איזה עשר דקות לרחוב טשרניחובסקי ונכנסה לאיזה בנין. חניתי על המדרכה ויצאתי לראות היכן ידלק אור. רציתי לדבר אתה, לבד, לא למשוך תשומת לב, במיוחד אחרי השאלה המוזרה. עליתי למעלה ודפקתי על הדלת. שמעתי בפנים קולות ורחשים, קול גרירה, ואחרי זה הדלת נפתחה, היא עמדה מולי בפנים חיוורות ולחשה בפחד, "מה אתה עושה פה?! אסור לך להיות פה, לך מהר!", ובקול רם אמרה, "לא, אין פה משפחת כהן, זו טעות", וסגרה את הדלת. האמת, נורא נבהלתי. חזרתי לאוטו ונסעתי ישר אליך. יש לך כדור חזק לכאבי ראש?".

 

ליאת כיסתה את זוהר ויצאה מחדר-השינה, מקפידה לסגור את הדלת אחריה בעדינות יתירה. הפלאפון של זוהר נשאר על שולחן המטבח. היא ניגשה ולקחה אותו בידה, לחצה על "חיפוש מהיר" ובדקה את כל השמות.

דקות ארוכות חלפו עד שמישהו הרים את האפרכסת מן העבר השני,

"Yes?", אמר קול גבר חלוש ורועד,

"אפשר לדבר עם שושנה, בבקשה?",

"I`m sorry, Shoshana died last night".

 

 

 

כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.