משחקי אלים
"נו, מה את אומרת, הגיע כבר הזמן שאקרא לך את המנחה שלי לארוס. כתבתי את הסיפור הזה כשממש השתוקקתי לחברה." ידו הייתה מונחת סביב מותניה. השניים ישבו על ערסל שהוא הקים ליד חדרו שבבסיס.
היא ליקקה את אוזנו, "אני חושבת שאני רוצה עכשיו מעשים במקום סיפורים."
"הבטחתי לאל הארוטיקה, ארוס, שאקרא את הסיפור לזו שאוהב, אם הוא יזמן לי אחת כזו." הוא קם מהערסל, "אני הולך להביא את הסיפור."
"לא, אל תלך. אל תלך." היא ראתה שהוא לא מקשיב לה. היא רצתה אותו בתוכה, עכשיו. לכן קמה גם היא והלכה אחריו. "חכה, אני באה."
"אני מעדיף שתחכי לי. מבטיח לך שאחרי הסיפור אשתדל לרצות אותך הלילה. אני תמיד עומד בהבטחות." הוא נכנס לחדר וחזר עם הפנקס שעליו כתב את השירים והסיפורים. דחף אותה חזרה אל הערסל בעדינות והתיישב לידה.
היא נשענה אחורה והניחה את רגליה עליו. "אולי תעשה לי קצת עיסוי ברגלים, תוך כדי." ביקשה.
הוא חלץ את סנדליה ולחץ על האצבעות בעדינות, מלטף אותן, מגרד את תחתית הרגל. "את מקשיבה? אני מתחיל."
אורבים לארוס
ארוס קם לאחר שנים שישן או סתם הזה עצמו לדעת ולא ידע איזו עונת שנה היא זו. מתח את גופו הבנוי כמו פסל של אתלט. גירד בעורפו השרירי וחש חשק מיני עז, כמו תמיד. ארוס היה רגיל לגרום חשק מיני לבני האדם. האלים לא הזדקקו לו. להם היה צורך קבוע במין.
"מתי שכבתי עם בת אנוש?" חשב לעצמו בקול רם. בדרך כלל עמדו לצידו כמה שדונים כדי לענות. הפעם השדונים ישנו. ארוס הציץ דרך העננים ממרום האולימפוס וראה כי מורדותיו פורחים . הוא נזכר כי גם כשהחל להתנמנם לפני שבוע, אולי שנה, או מי יודע כמה, גם אז הנצו פרחי העצים. אולי הם מלבלבים כל הזמן ? שאל את עצמו.
כשהיה קטן – גם האלים היו קטנים- אמרה לו אפרודיטה\וונוס אמו: "אתה תמיד מלווה ניחוח." לכן נהג להריח את עצמו, בעיקר כשהיה מתעורר. מתחיל באצבעות ידיו, עובר לכפות הידיים ומשם היה מתכופף אל טבורו. לגביו היה זה טבורו של העולם. כשסיים להריח את עצמו, היה מרחרח את הניחוח שהפיץ סביבו. הפעם נדף ממנו ריחה של יונו, איתה קיים יחסים קצרים לפני כשלש יקיצות. כיוון שהייתה גם היא אלה, ריחה לא התנדף עדיין, ולכן ריחו, ריח קינמון ויין אפרסקים, התערבב עם ריח נרקיסים שיונו אהבה להתבסם בהם.
בעוד שנה אולי אנסה למצוא בת זוג לתקופה ארוכה, אך כעת אני זקוק לבת אנוש לצרכים מידיים-חשב .
ארוס היה בין האלים שאהבו לרדת אל העם . בתקופות שירד אל האדמה ויורה את חיציו, היו חגיגות. כל העם בגיל הפוריות חגג. באותם שבועות שהיה מבלה על פני האדמה, היה חיוך מרוח על פני כולם. זוגות הסתגרו בחדרי חדרים. זוגות פשטו על השדות. תשעה חודשים לאחר מכן היו רואים את התוצאות. גם הפעם הייתה כוונתו דומה. ארוס אהב את האווירה של מין משוחרר סביבו. באותם זמנים הרגיש כאילו הוא האל היחיד.
לרוב הסתפק בבת אנוש אחת לענגו, אך לפעמים יותר. תלוי כמה כוח רצה להשקיע במשחקי האהבה באותו רגע.
מי תהיה בת-המזל הפעם ?"
*_"אני בטוחה שגם אתה הייתה רוצה להיות כמוהו, בוחר כל פעם בחורה אחרת." אמרה וצבתה את אפו.
"הי, זה כואב. ולא, אני לא רוצה כל פעם בחורה אחרת. אני מעדיף לאהוב רק אחת. ועכשיו אני מבקש שלא תפריעי לי יותר לספר." רצה לעמוד בהבטחתו לארוס למרות ההפרעות. ולכן המשיך לקרוא לה**
סיינה הייתה בת שמונה עשרה, עדיין בתולה, חן של ציפייה משוח על פניה, כמו התשוקה לגבר שימלא את החלל בבטנה או בחייה. הבחינו בכך גברברי העיר הקטנה ורדפו אחריה.האומנת הזקנה גרשה את כולם. גברים רבים ביקשו את ידה אך סיינה דחתה אותם.
בשבוע שעבר היה זה הרון בנו של המושל. בחור עשיר ושחצן. הבחור היה נחרץ מכדי שהיא תתנגד לו בכוחות עצמה. הוא רודף אחריה זה שנה והיא לא נענתה לו. כל הזמן ניסה למשש את שדיה. למזלה האומנת לא נתנה לו להמשיך.
אתמול היה זה גמינן, שאביו החייט התכוון להוריש לו את החנות שלו .עם גמינן יצאה לטייל לנחל הקרוב. לרוע המזל האומנת הזקנה לא עזבה אותם, אך הם הצליחו לגנוב כמה נגיעות חטופות ונעימות. כמה הם צחקו לזכר אירועי ילדות רחוקים. כמה עצבו עם המחשבות על חברים שמתו ממחלות או ממרידות של עבדים.
סיינה טיילה בעיר לבדה. האומנת הלכה אחריה כצל לאורך הדמדומים. כעת בצללים, לאורם של הלפידים, ישבה על הגזוזטרה, אכלה רקיקים בדבש ושתתה יין עדין וחם להמתיק את היום שעבר. הרוח פרעה את שערה החום ואת שמלתה הדקיקה, מבליטה את חמוקיה. משרת מוכשר פרט על מיתרי נבל צלילים נוגים. עבדים שסיימו את יום עבודתם בשדות, נתנו קולם לפי המוסיקה. סיינה הרגישה רגועה ונינוחה. התלבטה במי מבין כל גברי העיר עליה לבחור. היא ידעה שאביה לא יאלץ אותה להתחתן עם גבר שאינה רוצה. סובבה במחשבותיה את כל גברי העיר ובכל אחד מהם מצאה פגם גדול שגרם לה להדחות ממנו. היא זיהתה מה אינה אוהבת באלו שביקשו את ידה, אבל עדיין לא ידעה מה היא מחפשת בגבר.
"על מה חושבת בתי, בטח על השרשרת החדשה שמכינים לך?"
"לא אמא. בכלל לא." רגע של שתיקה. " אני בוחנת את כל גברי העיר בדמיוני. הם עלובים."
"גם לאביך חולשות. אבל בכל זאת העדפתי אותו על פני אל שרדף אחרי."
"ספרי, ספרי לי אימי על מה שהיה. ספרי לי למה לא נולדתי לאל?"
"זהו סוד שאיני יכולה לגלות. סוד שעלה לי בשנתיים קשות. ואם אגלה. אגרום לעוד הרבה שנים קשות אף יותר מאלו שכבר היו."
סיינה ידעה שאמה קשת עורף ונחושה. אם היא לא מוכנה לספר, הרי שלא תעשה זאת. לכן התקרבה אליה והניחה את ראשה בחיקה. אמה ליטפה את שערותיה. "אני יודעת שאת רוצה כבר גבר משלך. אבל זמנך יבוא. יופייך מושך לכאן גברים רבים מספור. לבטח אחד מהם ימצא חן בעינייך. רק שעליך לרסן את לשונך החדה. גברים מפחדים מנשים מושחזות.
" סיינה הביטה באמה באהבה רבה. "אשתדל אמא." היא לא התכוונה למה שאמרה.
*_"היא כמוני, גם לשוני חדה. אולי אתה מפחד ממני?" היא שוב נכנסה לתוך הסיפור.
"לא, היא לא כמוך. לא, את לא גיבורת הסיפור. לא, אני לא מפחד ממך. כתבתי את הסיפור לפני שנה בערך. ודי תפסיקי להפריע." אמר לה בתקיפות. *
ארוס הביט בסיינה מעל האולימפוס. אוף... כמה דומה היא לאמא שלה, אבל ביופי שלה יש משהו מושך יותר, משהו שהיה לו קשה לתפוס. יופייה התאפיין במשהו חכם, משהו יהיר, שובב. את אמא של סיינה פגש וחשק עשרים שנים קודם לכן. אך היא לא קפצה לזרועותיו. כיוון שלא נענתה לחיזוריו- מזור לתשוקתו מצא ארוס אצל בת אנוש בעיר אחרת- גזר על אמא של סיינה ועל העיר בה גרה, חרם מיני . שנתיים אף אישה לא התעברה, גם לא אמא של סיינה, שרק התחתנה ונאלצה למנוע מעצמה ומבעלה את עינוגי המין, מסיבה שרק היא מכל נשות העיר, הבינה. הגברים המתוסכלים, שאף פעם לא הבינו את הנשים, יצאו לחפש הרפתקאות בערים אחרות.
היום, עשרים שנים מאוחר יותר, אולי בתה תתלהב מחיוניותו ומאונו, קיווה ארוס. "אחרת אני עלול להרוס עוד שנתיים מחיי תושבי העיר. לאלים לא מסרבים. "
ארוס נכנס לאמבט מלא חלב אתונות, כדי להוריד מעצמו את ריחה של יונו. שטף אותו מכל נקבוביותיו. סרק את שערו הארוך. קשר אותו ברצועת עור שזורה בזהב. לבש את הטוגה היפה ביותר שהייתה לו. לקח זר פרחים מרהיב וססגוני וריחף לאיטו ממרום ההר, ללא כנפי הזהב הקטנות שלו. שמש בוקר זרחה עליו בעודו מרחף מטה. אך אף אחד לא ראה זאת. אלים יורדים לאדמה בשקט ובהיחבא.
באותה שעה העירה השפחה האישית את סיינה משנתה. על המיטה הייתה מונחת שלמתה. לבנה כרגיל. כך סיינה אהבה את בגדיה. ריח האוכל נישא באוויר הבית. ריח של לחם חם ובשר מטוגן. סיינה לא אהבה בשר בשעות אלו. לרוב אכלה כזית מן הלחם החם, טובלת אותו בחלב ממותק בדבש, וסיימה בפרי מפירות העונה. היום לחשה לה הרוח שחדרה מהחלון הפתוח כי זהו יום מיוחד. לכן קמה במהירות, לבשה את שלמתה, פיזרה את שערה מבלי לסרקו, ויצאה מהחדר ככפואת שד. חטפה פיסת לחם מן השולחן ורצה מבעד לדלתות הפתוחות. "קחי איתך את האומנת שלך!" צעקה לה אמה. אך היא המשיכה לרוץ אל מחוץ לעיר דרך סמטאות עמוסות סוחרים וקונים, דרך ריחות וטעמים נישאים באוויר, עד שיצאה מבעד לשערי העיר.
*_"כמו בשיר השירים, גם שם רצה הבחורה ומחפשת דרך להגיע אל אהובה."- "אקומה ואסובבה בעיר בשוקים אבקשה את שאהבה נפשי, ביקשתיו ולא מצאתיו." –"אתה רואה זה ממש דומה." פניה אורו באושר על כי היא יכולה למצוא הקבלות בין סיפורו לבין שיר השירים. היא כלל לא שמה לב שהיא פוגעת בו.
"אני לא העתקתי משום מקום אם זה מה שאת רומזת." אמר, נעלב, מבין שהיא תמשיך להפריע לו לאורך הסיפור." *
השומרים עצרו אותה :" לאן מועדות פנייך, יפהפיה בת אלים?" קרא אליה בריון עב כרס.
"אפרודיטה צריכה להיזהר ממך." אמר לה חברו דל הבשר.
"תיזהרי שלא יחטוף אותך זאוס." צחקו על חשבונה השומרים שידעו, כי היא דוחה את בחירתו של המיועד עד שיבוא נסיך ממדינה רחוקה " הנסיך שלך מחכה לך על הגבעה היום?" המשיכו להתלוצץ לעבר גבה המשאיר את העיר מאחור.
בקצה הגבעה אכן ראתה דמות זוהרת משהו. פחד ניעור בה, היא עצרה את מרוצתה רק לרגע קט. אך הדחף, המשיכה אל הדמות המסתורית, גרמו לה לחזור ולרוץ לעבר מעלה הגבעה, שם חיכה לה זר.
דבורים ריחפו מעל פרחים, מצים את הצוף בתאווה. זבובים ופרפרים רפרפו מעליה, מכוונים אותה למעלה. מולה במרחק קטן עמד גבר יפה תואר, ספק גבר ספק חלום, חסון, שריריו משתרגים, שערו הארוך קלוע מאחור ועובר גם אל מעל כתפו, מעוטר במקלעת זהב עדינה. לגופו טוגה רקומה זהב. אבל יותר מכל משך אותה הזהב שבעיניו. לאף גבר או אישה שהיא הכירה לא היו עיני זהב שכאלו. לא עיני דבש, אלא ממש זהובות וחמות. עיניים חכמות ומבוגרות היו לגבר, למרות שנראה שאינו מבוגר ממנה בשנים רבות.
"שלום לך סיינה." היד שמאחורי גבו הושטה קדימה. מגישה לה זר פרחים עטור ניחוחות, פרחים שאף פעם לא ראתה. אך עיניו הן שמשכו אותה. "שלום גם לך, זר שמכיר את שמי." ארוס תחב את הפרחים אל תלולית בקרקע ולה נראה היה כאילו הם משתרשים בתלולית, כמו לא הוצאו ממנה אף פעם.
"מי אתה הזר?" סיינה הרגישה חולשה. התרגשותה גברה. הזר היפה והמסתורי גילה בה עניין."מי אתה? אמור או לך!" התעקשה סיינה. אך לא נראה שהזר מתרגש ממצוותה.
"אל לך לפחד ממני. כוונותיי טובות הן. באתי לראות את היפה בבנות. שמך יצא למרחוק." צחוק נראה בזוויות עיניו. "אני לא מלגלג עליך. שמך אכן הגיע למחוזות רחוקים."
סיינה הביטה בו מאובנת, בעודו מתקרב ואוחז בידה. כאשר הרגישה בידו האוחזת, ניערה אותה בכוח. "אין צורך שנאבק. אין צורך בכוח. אני לא כופה את עצמי על אף אחת." אמר הזר יפה העיניים.
קשה להינתק מעיניים אלו, חשבה, מנסה לדחוק את ההיגיון, שציווה עליה לברוח." *-גם לך אהובי יש עיניים כאלו שקשה להינתק מהן, חשבה בוחנת את עיניו תוך כדי שמיעת הסיפור. יש בגיבורים גם ממנו וגם ממני למרות שהוא טען שכתב את הסיפור לפני כמה חודשים. או אולי יש בו משהוא אוניברסלי וכל אחד יכול למצוא בו משהו מעצמו. היא הרגישה שהלכה לאיבוד בתוך הסיפור המוזר הזה. * "בואי!" הוא הושיט את ידו ואחז במרפקה בעדינות אך בתקיפות, מוביל אותה לצידו. היא לא הכירה את הדרך בה הלכו, למרות שגרה באזור כל חייה. השביל המתפתל לא הקשה עליה ללכת. הרגישה כאילו היא נישאת על גבו ולא פוסעת. היא שמה לב שמסביבה עדיין ריחפו פרפרים, פרפרים ענקיים, צבעונים, ריחניים. אין פרפרים כאלה, חשבה. מבעד לעצים שהשביל חצה, ראתה אגם קטן. מתוכו קפצו דגים בשלל צבעים, כאילו לפי קצב עלום. על גדתו הונח שולחן עמוס במגדנים.
"הכנתי את הכול בשבילך. ידעתי שתבואי איתי." עיניו הביעו ביטחון רב. מעליו עופפו הפרפרים מלווים אותו.
סיינה הביטה בו תמהה. תמיד דאגו לה וטיפלו בה, אך מעולם לא זכתה להפתעה כזו. "איך ידעת שאצא מהעיר? איך ידעת שאני זאת שמדברים עליה? איך ידעת..."
הזר חייך, מניח אצבע על שפתיה להשתיק אותה. לאצבע יש ריח נעים, חשבה. ריח קינמון עדין. הזר הושיב אותה על שרפרף ליד השולחן. הגיש לה כוס. "התשתי איתי? למענך אני שותה!" הוא הרים את כוסו אך היא לא עשתה כמותו.
"אני לא שותה יין." הניחה את הכוס על השולחן. הוא החזיר את הכוס לידה בזריזות.
" אין זה יין. תטעמי. זהו נקטר. רק אלים שותים ממנו." סיינה הושיטה את הכוס בהיסוס אל שפתיה. מריחה לפני שהיא טועמת. לנוזל לא היה ריח של יין, ולכן התגברה על חששותיה ושתתה מן הכוס, אך זו לא כלתה. מופתעת החזיקה את הכוס הפוכה מעל העשב הרך שצמח סביב השולחן, בדרך פלא הנוזל הנשפך מן הכוס לא נגמר.
"מי אתה, הזר?" פחד התגנב לליבה.
"יש הקוראים לי ארוס ההורס בגלל יופיי, אך אני מעדיף שיקראו לי ארוס המבין. אני מבין לליבן של עלמות בתולות. לליבם של גברים בעלי יצרים. מבין ומשתדל להקל." חיוך עלה על פניו בראותו את עיניה מתרחבות . "אל לך לפחד. אלים אינם נושכים."
"אינם נושכים. אבל אם יש אלה שאוהבת אותך. אותי היא תהפוך ללטאה. אפילו רק בגלל ששתיתי איתך נקטר." למרות שנעם לה שאל רב יכולת מתעניין בה, החלה סיינה לחשוב על דרך להיחלץ מידיו. היא ידעה שאלים אוהבים לפתות בנות תמותה. לאחר מכן היו נוטשים אותן עם עולל. היו מקרים שבנות אלו נחשבו לזונות לאחר שננטשו, כיוון שאף אחד לא האמין להן שהילד הינו ילדו של אל. גם אלו שהתקבלו כמו בני אלים, כמו הרקולס, סבלו מתעלולי הגורל, ממלכים, או מסתם בני אדם רעים. אימותיהם סבלו אפילו יותר. תמיד היו אלות שקינאו בקשר בין בני זוגן לבנות התמותה.
"לידיעתך. כבר זמן רב לא ביליתי עם אלה או אישה. יונו הייתה אחרונה.
*- אם תהיה לו התפרצות רגשות כמו שהייתה לאהוב ליבי בפעמים הראשונות, כדאי לה לקפוץ עליו. מה עוד שבכלל הבחור הזה הוא אל. אולי יש לו גם זין מזהב ולא רק עיניים. הרהרה תוך כדי גלגול קווצות שיער בין אצבעותיה.
* ולמיטב ידיעתי כרגע יש לה יחסים סודיים עם הרמס, כשהוא לא בשליחות." ארוס הריח את אצבעותיו, מתענג על הריח הנודף מהן. "כך שאת לא צריכה לחשוש מנקמתה של אף אלה על האולימפוס."
"ומדוע אתה חושב שאני צריכה ליפול לרגליך? במה עדיף אתה על פני חבריי מילדות?" הקשתה.
*- "תשמע היא סתם בחורה נודניקית הסיינה הזאת. נותנים לה אל, אז מה היא בררנית כל כך." התרגזה. קמה מעל הערסל וחזרה כעבור דקות עם בננה בידה. "אני בטוחה שהזין שלך גדול יותר. רוצה למדוד?"
הוא החל להתרגז, להיפגע. "תשמעי את יותר קשוחה מהסיינה הזאת שבסיפור. סך הכל ביקשתי שתשמעי בשקט ולא תעירי הערות. אם את רוצה אז אני יכול להפסיק לספר." הוא קיפל את הדפים וקם עצבני, מזיז אותה מדרכו אל החדר.
היא תפסה בידו. "לא אל תלך, אני סקרנית לשמוע מה קרה. תספר ואני אשתדל לשתוק. רק לפעמים אני אמדוד לך עם הבננה." והיא הצמידה את הבננה לחלציו, צוחקת בשקט, לעצמה. והוא חזר לקרוא מהנקודה בה הפסיק*
"אל אני! ראיתי את מבטך עלי. אין גבר על האדמה שישווה לי. למרות שאימך חשבה אחרת." לרגע ניסה להבין מה אמר, "אופס נפלט לי."
סיינה חייכה, מקשרת את דבריו למה שאמה פלטה לפניה בערב הקודם, לגבי האפשרות שהיא סיינה, יכולה הייתה להיות ביתו של אל. "אני מבינה שכיוון שלא השגת את אימי אתה מנסה להשיג אותי." רעיון התבשל במוחה.
"אימך סירבה לי לפני עשרים שנה." פניו התעננו "לכן הפכתי את כל בנות העיר לקרירות מינית. הבטחתי לה שאם היא לא תספר על המקרה, העונש יהיה לשנתיים. אחרת, אעניש את העיר לכל ימי חייה."
"היא אף פעם לא הסכימה לספר לי על מאהביה." ניסתה סיינה לסקרן את ארוס.
"היי, אני אף פעם לא שכבתי איתה. אז מי חוץ מאביך היה איתה?" סיינה הרגישה שהיא מצליחה בתוכניתה לסקרן את ארוס. אולי אם תמשיך , תצליח למצוא דרך לברוח.
*- "רגע, למה היא רוצה לברוח ממנו, הוא כל כך מהפנט ביופיו, הוא אל והיא רוצה לברוח?" מטומטמת הסיינה הזאת, אני הייתי נשארת ונהנית איתו. אחר כך יהיה מה שיהיה. החליטה לעצמה. הוא לא ענה לה. התעלם מההפרעה. *
"את זה אתה צריך לשאול אותה. לא אותי. אני עדיין צעירה בשביל דברים כאלה."
ארוס החווה סימני כשף בידיו, ולפתע הופיעה אמה כאילו הייתה נוכחת כל הזמן הזה. "סיינה, חיפשנו אותך בכל העיר. כבר לילה. השומרים סיפרו לנו שיצאת מהשערים ולכן מחפשים אותך מסביב לחומות וליד הנחל..." אמרה האם.
"אמא, אני שלמה ובריאה. תראי מי מחכה לך." האם הסתובבה. שמה לב שהיא אינה נמצאת במקום בו הייתה דקות לפני כן. שמה לב מי עומד בצד וצופה בה.
"את עדיין יפה כמו אז." אמר ארוס בחולמניות. "אבל בתך יפה יותר, מעניינת יותר. היה שווה לחכות!"
" אתה! אתה הבטחת לי שתעזוב אותי במנוחה."
ארוס נרתע מההתקפה. "לך, לא עשיתי כלום. הבטחתי וקיימתי. עזבתי את האזור לעשרים שנים."
"קיוויתי שלא תחזור אף פעם. מדוע אתה רודף אחר בתי?" המשיכה האם ותקפה.
"אם האם לא מצאה אותי מושך, אולי הבת כן." ענה לה ארוס, מתעלם מתוקפנותה.
"אתה מושך, " נכנסה גם סיינה לשיחה. "אבל אני מעדיפה לבחור לבד למי אמשך. ולא בגלל מעשי כשפים של אלים. דרך אגב, איפה הקשת והחצים שלך, מדוע בי לא ירית חץ כדי שאתאהב בך, האם גם באימי לא שלחת חץ?" שאלה צרור שאלות בו זמנית.
"אני מעדיף לגרום לבנות, בן אני חפץ, להתאהב בי ללא כפייה. החץ כופה עליהן להתאהב. עד כה, במשך מאות שנים, כולן נפלו לרגלי, אך את כמו אימך, אומרת שאת לא רוצה בי?!" עיני הזהב התעממו. שערו דהה. ריחו הנעים התנדף. נראה היה שהצמחייה קמלה יחד איתו.
"אני לא אומרת כלום. מחמיא לי שאתה מתעניין בי.אבל אתה צריך לעמוד בתור כמו כולם." הפחד נעלם מעיניה ואת מקומו תפשה יוהרת נעורים.
"את קצת שחצנית. אמרו לך את זה?" ארוס כעס. הוא לא היה רגיל לכך שקסמיו האישיים לא יעבדו על בנות המין השני. אפילו אלות לא עמדו בפני אישיותו.
"כן, הרבה גברים שדחיתי. לימדו אותי לא לחיות בפנטסיות. הן נגמרות כשמתעוררים." אמרה סיינה וחיבקה את אימה כדי לשאוב אומץ.
האם הכועסת אחזה בבתה. "אני מבקשת שתחזיר אותנו לעיר. ודרך אגב, אני מבינה שאם סיינה מסרבת לך, אז זו לך הפעם השנייה. לכן חסוך באיומים. אחרת אספר למה נענשנו. אני בטוחה שלא תוכל להראות פניך באולימפוס!" ארוס נראה פגוע. סיינה ריחמה עליו.
"רגע אמא." היא ניגשה אליו ונשקה לו על עיניו, מתמוגגת מניחוחו שחזר. " גם אתה יכול לנסות מזלך כשאבחר בגבר. עדיין לא אמרתי לך לא." ארוס הסתובב והשתיים מצאו עצמן לפתע בחדרה של סיינה. צוחקות ובוכות על כך שהצליחו לצאת בזול מעימות זה.
שבועיים לאחר מכן הגברים הרווקים מהעיר ומהסביבה עמדו בשורה מול ביתה של סיינה. האם והאב יצאו למרפסת, מלווים את בתם שתבחר לה מביניהם חתן.
בין הגברים עמד עלם זהוב עיניים. סיינה הבחינה בו מייד -למרות שלא דמה בשאר הפרטים לאל שפגשה. היא התעלמה משאר הגברים וניגשה אליו ."תן לי את אצבעותיך!" העלם הגיש לה את ידו. היא הריחה את הקינמון שנידף מאצבעותיו. ואמרה לו בשקט, כדי שהאחרים בשורה לא ישמעו: "אתה מבין שאם אומר שאני רוצה אותך, אתה חייב לחיות כל חיי לצידי, כבעלי, ולא באולימפוס או בשדות זרים עם אחרות?"
העלם הנהן בראשו בשקט ולחש לה. "באולימפוס יודעים שגם את דחית אותי. מה עוד שאני מוצא אותך מושכת עד איבוד חושים. הצלחת לתמרן אותי למקום שאף אלה לא הצליחה. אני מבטיח נאמנות וחשק."
"לכולן או רק לי?" סיינה אחזה בשתי ידיו וחייכה חיוך שבע רצון שגם ארוס וגם האם שהביטה מהצד הבינו.
"חשק לכולן. נאמנות רק לך, לכל ימי חייך." מלמל ארוס שהרגיש שהוא האורב לבנות המין היפה, נלכד בעצמו.
*- "גם אתה חושק רק בי? אם כן, אז אני מרוצה." פתאום חשבה שהיא עשויה לקנא לו במידה ויהיה עם בחורה אחרת. ניסתה להעלים את התמונה מעיניה. אך זו לא נמוגה. "גם אני רוצה בך רק לעצמי." הוסיפה ואחזה חזק בידו כדי שלא יברח לה פתאום.
"אני לא רואה אף אחת ממטר. מה את לא מרגישה? אבל את איבדת את הפואנטה של הסיפור. המסר הוא שארוס הניח מלכודות לנשים, אבל לבסוף נלכד במלכודת האהבה בעצמו. אפילו אל לא חסין ממלכודת האהבה. לכן הוא מוכן להתחייב לבלעדיות. אני כבר התחייבתי לך." היא סימנה לו שיסיים לקרוא לה את הסיפור והוא המשיך *
"הוא יהיה בעלי לשארית חיי!" צחקה סיינה באושר אל כל הנשים כולן.
באולימפוס האלים המהמרים שילמו לאלים אחרים, את דמי ההתערבות.
סוף!
"נו, מה את אומרת על הסיפור הזה?" שאל, מנסה לראות את הבעת פניה. אך לפי מה שראה, העדיף לא לשמוע.
"לא רע, אתה משתפר, אבל צריך עוד לעבוד עליו." ענתה במהירות. היא המשיכה למולל קווצות שיער בין אצבעותיה, חיפשה שערות מפוצלות ותלשה אותן.
"למה, למה צריך תמיד את המילה, אבל? את לא יכולה פשוט להגיד שזה או זבל, או שזה טוב? אני אוהב את הסיפור, וזו המנחה שלי לארוס על כך שהביא לי אותך."
"אתה לא מבין שלא הארוס שלך גרם לנו להתאהב או להיפגש? זה היה סתם צרוף מקרים." התנגדה .
הוא הניח את הדפים, מקופלים בכיס חולצתו. חזר להביט בה כשעל פניו הבעת ריחוק. "אני חושב שאת לא מוכנה לקבל שלפעמים מה שנראה כצרוף מקרים, יכול להיות התערבות מלמעלה."
"לא, אני לא מאמינה. למרות שזה יכול לפעמים להיות נחמד. במיוחד אם אמצא דרך לגרום לארוס שלך לשנות את דעתו של אבא שלך עלי." היא נדנדה את הערסל מהר יותר וגבוה יותר, חיבקה את כתפיה בשתי ידיה. "אתה לא מבין שאנחנו קובעים את הגורל?"
"אז איך את יכולה להסביר את הפגישה שלנו? אמרת שאת יודעת עלי כמעט שנה, אבל למרות זאת לא היה לך האומץ להגיע אלי, ולפתע אני מבקש קו חיצוני ודווקא את זו שלא רוצה לתת לי את מבוקשי?" הבעת שאלה עלתה על פניו. "אם לא הייתי אומר לך תודה, הרי שלא היית מתלהבת."
"מצטערת, אני לא מאמינה בגורל. לא מאמינה בהוקוס פוקוס. אני מאמינה רק במעשים. ואתה לא עושה כלום כרגע כנגד אבא שלך." אמרה בכעס רב. מרגישה שהאדם שלא נוכח בחיי היום יום של אהובה ושלה, מהווה גורם עוין ומפרד. רצתה שיקרה לאביו משהו, שיעלם ויניח להם. לא חשבה על התוצאות שעלולות להיווצר.
"תראי, התחלנו מסיפור שכתבתי כמנחה לארוס, וישר את תוקפת אותי על מה שקורה ביני לבין אבא שלי. אני חושב שאת ממלכדת אותי בנושא הזה. אני לא יכול כל הזמן לריב איתו. אני כבר לא מדבר איתו בכלל בגללך. זהו, אין לי רצון לדבר על אבא שלי." הוא הפנה את הכעס פנימה. בנשמתו התחוללו סערות כל פעם שהנושא עלה, הוא הרגיש כאילו הוא נקרע לגזרים בכל פעם שהוא בבית ואביו מתעלם ממנו באופן מפורש. שנינו עקשנים כל כך, חשב. לא מוותרים. בעצם על מה יש לי לוותר, הוא לא הבין. כל הקשר בינו לבין אביו בזמן האחרון עבר רק דרך אימו. הוא ניער את ראשו כאילו לגרש מחשבה מטרידה. "אני הולך לראות סרט במועדון. את באה?"
"לא, אני חושבת שאעלה לחדר שלי לחשוב, או סתם לדבר עם הבנות." היא קמה מהערסל והחלה להתרחק לעבר מגורי הבסיס.
"רגע, יש זמן, תישארי עוד קצת." ביקש, אבל היא לא ענתה והמשיכה בדרכה לחדרה.
כיפה אדומה ברחה מהצייד,
מי יבוא להציל את כיפה אדומה
מהזאב הרע?
