הילדים כפרחים \ אהובה קליין(c)
זה היה יומה המאושר ביותר של אלישבע,
בת זקונים,למשפחה עשירה וחובבת טבע,
צעד ראשון לכניסתם לבית ענק וגדול,
אשר שכן על גבעה גבוהה מלאת חול.
קרוב מאד לים,הנשקף היטב מהחלון.
נשמע רעש המיית הגלים כבחלום.
השמחה והיופי קרנו מכל פינה,
כתוצאה מהשתתפותם של בני הבית בעיצוב הדירה והגינה,
אך עם חלוף הימים , הילדונת ,אלישבע,
שבסך הכל הייתה בת שבע,
הרגישה שהתלהבותה פגה מהבית החדש
וקשיי הסתגלות,בחברה החדשה,גרמו לכך שכוחה תש.
אמה הבחינה,שפניה אינם כתמול שלשום
וניסתה לדובב אותה ,בכל דיבור ולשון.
אלישבע,הקטנה ,לא אהבה את השאלות
וניסתה בעזרת כוחותיה,האישיים למצוא פתרונות.
גם אם היה נדמה לכולם,שהכל נכנס לשגרה,
הילדה הרגישה בעמקי נפשה,ממש קושי נורא.
באחד הימים,כאשר בני הבית חזרו לביתם,
הבחינו,בשקט מוזר ששרר סביבם.
האמא החלה קוראת ברעד ובהתרגשות : "אלישבע,אלישבע!"
כשקולה ביטא את היותה חסרת ישע.
כולם ,מקטון ועד גדול,נרתמו לערוך חיפושים,
לאתר את הקטנה שנעלמה,ללא היסוסים.
ההורים והאחים,יחדיו,יצאו לחוף הים,
בתקווה למצוא אותה פוסעת על החול החם.
השמש אט , אט שקעה קרוב לאופק הימי,
השמים והעננים קיבלו גוון כתום ואדמוני.
לפתע, נשמע רחש של בכי חרישי,
מתמזג עם רעש המים והקול השברירי.
אלישבע,הייתה יוצרת בעזרת החול ארמונות
ושקועה היטב בעולם הדמיונות.
זו הייתה מעין בריחה מבעיותיה המטרידות
ואת פרי יציר כפיה הרטיבו הדמעות.
המשפחה,שמחה שעלה בכוחה לגלותה במהרה
והביאו אותה למעונם כשבפיהם אזהרה:
"אלישבע היקרה והחמודה שלנו! כשיש קשיים,
אין אנו בורחים,או מתחמקים,אלא,מתמודדים!"
למחרת ,הגיעו אליהם סבא וסבתא,מעט מאוחר,
כדי לקחת איתם את אלישבע,לסיור קצר.
זה היה יום סתווי עם מזג אויר נהדר,
היורה כבר הרטיב את האדמה ואי שם נשמע מישהו שר.
בתחילה פסעו בתוך שטחים נרחבים
ושם נראו רקפות,בצל האורנים.
"הביטי ברקפת",אמרה הסבתא,"ראי כמה היא אצילית,
מסתתרת מתחת לסלע בצנעה, כולה,אהבה ולבבית
והיא עצמה,נראית כעוטרת כתר לראשה.
עליה בצורת לבבות ופניה הסגלגלות מקרינות קדושה.
דעי לך,נכדתי היקרה,שהילדים הם כמו פרחים
וכשנלמד מתכונותיהם החיוביות של הצמחים,
נתגבר על בעיותינו וגם על כל המתחים,
הצצים ומטרידים אותנו לאורך כל החיים".
בעודם פוסעים להנאתם,חלפו ליד כמה ביצות,
פה ושם נראו נרקיסים מזדקרים להם בכמה שורות.
הסבא הצטרף להתבוננות ואמר:"ראי נא את הנרקיס,
שואב את כוחו מהמים,הוא לבן וחזק כבר מהבסיס
ובאמצעו מעין קערה צהבהבה ובה אבקנים זהובים,
הפרח מזכיר לנו,בן מלך השואב את כוחו מהתורה בכל הזמנים
ובעזרת קערתו,חושב ותורם גם לנזקקים
וכך בודאי מצליח להתגבר על כל הקשיים".
הנכדה התפעלה מאוד , מאוד מהדברים
וחשבה ללמוד מהם ולעבור את המכשולים
כאשר עמדו לסיים את הסיור נתקלו עיניהם,
בקבוצת כלניות מתרוממות,ומישירות אליהם את מבטיהן.
"הסתכלי נא בכלניות האדומות הסגולות והלבנות,
עליהן בנויות כמעין כף יד עם זרועות,
במטרה להושיט עזרה לחברותיהן,
שאולי זקוקות לעידוד ועזרה מידיהן,
ראי נא את כל נפלאות הבורא,
הדואג לכולם גם בבוא היורה".
למחרת כאשר התעוררה אלישבע ליום חדש,
הרגישה את מלוא כוחה המחודש.
עתה,הבינה שעל מנת לפתור בעיות,
אין לברוח,אלא,להיצמד למידות הטובות,
כמו צנעה,בושה וכמובן דבקות באלוקים,
עזרה לזולת וכך הקב"ה מסייע לנו כבני מלכים.
כי אנו הילדים,
ממש כמו פרחים!
