חזרה ליצירות
סיפורים

הרדיפה

יהודית מליק-שירן | (26/03/2006 12:24) | 111 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל

                         

 

"ברכיני אמא יהודיה. ברכי אותי לפני החופה." כמה רציתי את ברכתה של אמא. השתוקקתי כל-כך לברכתה. אמא עמדה ליד החופה. ידיה הגרומות קפוצות ואצבעותיה מכונסות זו לזו בתנועת אגרוף. היא לא אהבה את בחיר לבי. משהו בעיניו נבא לה רעות. כל פעם ששוחחתי עמה על שאולי מרד לבה נגדי.

 
"החלטתך שגויה. משהו בו לא נראה לי. עיניו מסתוריות מסתירות את האמת". אמא לא בחלה בשום מעשה. את אחיותיה המנוסות המבורכות בילדים גייסה להשקיט את הלב. כל פעולה שנעשתה בעליל הרחיקה אותי מאמא. עד שחשתי את הניתוק הנורא לעמוד עם שאולי מתחת לחופה כשהוריו נצבים לצדו ודודתי מיקה אחות אבי לצדי. אמא בחרה לה צד. לעמוד מנגד.
 
"עד שלא תחווי את הטעות הרגשית שלך, הן לא תדעי." המשפט הזה הולם עד היום ברקותי. עשר שנים אחרי המעמד המביך הזה של החופה. אמא לא קבלה את שאולי. כל הזמן חשה צינה קרה שעולה מגופו. אך את ילדינו ארבעה בנים טיפחה ופינקה. "הילדים לא אשמים" הייתה אומרת לפני דודותיי ונכדיהן.
 
שנה לפני מועד לידת בני הרביעי רכב משוריין של הצבא סטה ממסלולו בכביש גהה ונכנס בפיאט אונו של אבי. מאז אבא שוכב כצמח בבית לוינשטיין ברעננה. חודשיים לאחר התאונה שאולי בא אחר הביתה. האוכל שהגשתי לשולחן לא היה לטעמו. החולצה שגיהצתי והתאמתי למכנסיו לא נראתה לו. לשונו הייתה חלקלקה בתירוצים שונים. בערבים נעלם מהבית לשעות ארוכות. היה שב לאחר שהילדים נרדמו. לעתים הייתי ממתינה לבואו עד שנעצמו לי העיניים. פעמים היה מעיר אותי ומסייע לי ללכת עמו לחדר השינה ופעמים היה מותיר אותי לישון על ספת חדר המגורים. משהו בגופו השתנה. תנועותיו הפכו להיות חסרות מנוחה, כשהיה מגיע הביתה ונמצא עמי ועם הילדים כבר לא היו לו הסבלנות והרכות אלינו.
 
העבודה הקשה שלו בהמצאת תוכנות מחשב למוסדות ממלכתיים נתנה בו את אותותיה. ימים ולילות היה מבלה מול צג המחשב המרובע בעבודתו ובבית. הילדים היו חוזרים מבית הספר ומהגן מתהלכים על קצות האצבעות ושומרים על שקט, כדי לא להפריע לו.
 
"אבא עובד". היו מתלחשים ושומרים על שקט. במהלך שנות נשואינו הפכתי לעקרת בית מצויינת. הבית היה מצוחצח כבית מרקחת. הסעודות שהייתי טורחת להכינן היו סעודות גורמה. שאולי, הילדים והאורחים שפקדו את ביתינו ידעו להעריך.
 
עד שלילה אחד שאולי שב הביתה שיכור כלוט ותבע את גופי במהלומות אגרוף. גופי הרדום התעורר אל זוועה שלא הכרתי קודם. ככל שהתנגדתי למהלומותיו הפראיות כך חטפתי יותר. ידיו איבדו שליטה והלמו בי ללא הרף. מפיו יצאו לשיטוט תובעני ריחות של גילופין. אפילו בכיי לא עצר אותו מלהפליא בי את מכותיו. אחרי שטיפות הדם טפטפו משפתי ולכלכו את המצעים. בתנועות של חיה תלש את כותנתי וכפה עלי את גופו המסריח משתיה. התסריט הזה חזר לילה לילה. עד שחשתי שאין לי כוחות. את עבודות הבית זנחתי. אך את הארוחות החמות לילדי עליהן לא ויתרתי.
 
הוריו התארחו בבתינו תמיד בערב שבת. אחרי שטרחתי להתקין סעודה כיד המלך. שאולי קם מכסאו השליך על פני את הצלחת הגדושה באוכל וצרח. "אני רוצה גט ! נמאס לי ממך." קפאתי על מקומי. הצבע ירד ממני. שיתוק אחז באיברי ולא יכולתי לזוז. הוריו נדהמו.
 
"על מה אתה מדבר שאולי, יש לך אשת חיל בבית ואתה דורש גט..?" אביו קם מכסאו וחיבק את כתפי. ואמו פתאום נעמדה ליד בנה. "אביך מעולם לא הרים עלי יד. אצלנו יש תקשורת פתוחה . על הכל מדברים בבית. מה ..מאיפה זה שאתה קם באמצע הארוחה וזורק על אשתך את צלחת האוכל. מה אין לך בושה?"
 
עיניו של שאולי ירו זיקים ואש. פניו אדמו והתנפחו עד לבלי הכר. ניתן היה לראות את הנימים הצבים מרוכזים היטב  בפניו ואת הידיים הרועדות שלו שהשתוללו ברעד משונה. ילדי הגדולים דרור ואיציק עוד הוסיפו:"אבא מכה את אמא כל הזמן. סבא בלי סיבה. סבתא תעשו משהו...." זו פעם ראשונה שילדי התערבו. זו פעם ראשונה שהוריו היו נוכחים כששאולי איבד את עשתונותיו. הסופה לקחה אותו החוצה. מאותה ארוחה משפחתית פתחתי תיק ברבנות והתחלתי  בהליכים שיביאו לשחרורי מהסיוט הזה. הוריו עודדו אותי להגיש תלונה במשטרה ותמכו בילדים ובי כמה שניתן. נשים עלומות היו מתקשרות הביתה לדרוש בשלומו של שאולי, כאשר היה בעבודה. חלקן אף היו נועזות וצבעו את צווארון החולצות שלו באודם גס וצעקני. חלקן התיזו ניחוח של בושם נשי לא מוכר. הילדים היו רושמים  את ההודעות לאביהם ומניחים אותן עם מגנט צבעוני על המקרר. הרשימות היו מתארכות. שאולי היה מבוקש בעבודה ובבית. חבריו היו מתקשרים אליו והוא היה מזמינם אל ביתינו. את הילדים ואותי היה מציג כמשפחה אידאלית. לאחר שהיו עוזבים היה פותח בגסות את דלתות חדרי הילדים ושואג שאגות מקפיאות שהקפיאו את מצהלות השמחה של הילדים ובא אל המטבח כשאני מנקה את שיירי הארוחה שבא התכבדו חבריו. הריטואל הזה חזר על עצמו כל פעם מחדש.
 
בטון של מפקד סמכותי ונוקשה דיבר אל ילדיו. כשעבר על פניהם היו נעמדים לידו כחפצים דוממים ועוצרים את נשמתם. לעתים היה מפליא בהם מהלומות על לא עוול בכפם. כשנחלצתי לעזור לילדי היה שוכח מקיומם ומפליא בי את מהלומותיו . חובט בי כמו בשק אגרוף. מכלה את זעמו עלי.
 
לא פעם היה עוקב אחרי מודד את פסיעותי. היה נועץ מבטו  בעורפי וצינה קרה וחודרנית הייתה נושפת בגבי. פעמים רבות היה תופס אותי מאחור בידו הימנית כמו חיה לא מרפה מצווארי ופוקד פעם בפינת הטלוויזיה ובמטבח:"עמדי מבלי לזוז". הפחד היה פוסע בתוכי ומפזר מועקות גדולות. היה חונק אותי. שאולי הפשיל את מכנסיו הרים את שמלתי והצמיד גופו אלי. בדמעות חנוקות אמרתי:"לא ליד הילדים". שאולי סובב אותי אליו כמו שמסובבים בובה על חוט וכניס לי זבנג לפנים. מהמהלומה הנוראית הזו נשברו שיני. הדם שטפטף והמקום שכאב וצבה את שפתי רק הכניס אותו לקריז. "כל פעם שתפריעי לי בחיי. לא אתן לך לנשום". פניו אדמו כעגבניה ועיניו הזועמות כאילו יצאו ממערותיהן האפלות. החנקתי את בכיי ובידיים הצבתיות שלו דחף אותי אל כיור המטבח. כל פעם שגהר בדהרה היה השיש הקר של המטבח הולם בי בגסות פוצע את איברי חותך אותי בכאבים חדים.
 
ידוע שמים מרפאים את הגוף הפיזי. אך מה עם הנפש? הלעד תחיה בתוכי פצועה וכואבת? מה קרה לאיש הזה שפעם אהבתי? שהייתה בו עדינות וסבלנות אין קץ לאנשים שאהב? מה קרה לשאולי שהפכתי אצלו לשק אגרוף? אני מלומדת. עובדת מהבית כגרפיקאית. מעולם לא סבלנו ממחסור במזומנים. הוריו והורי תמיד תמכו בנו. איך קרה שמאבא ובעל אוהב הפך שאולי לאבא ובעל אוייב? הילדים נעטפים במעטפות של פחד כשהם רואים אותו. הם יודעים כשמתחיל הרעד הבלתי פוסק של ידיו זה הסימן להעלם מהשטח. שאולי יכול לעבור לידם מבלי לראותם. כל-כך מרוכז ועסוק בעצמו,שהוא לא רואה אף אחד לידו. אני לא זוכרת ששאולי עישן סיגריות. הוא נגעל מהן. איך פתאום שאולי השתנה כל-כך? הוא הפך לשתיין כפייתי ומעשן רק סיגריות שהוא מלפף אותן בנייר כסף.
 
לימי הורים ומסיבות גן ובית-ספר אני הולכת. אני אמא גאה בילדי. הם מספרים לי הכל. אני חברה שלהם והם חברים שלי. ביום הדיון שלנו בבית הדין הרבני לוויתי על ידי אמו ואמי. הן היו העדות שלי. כשכתב הכריתות היה בידי חשתי הקלה עצומה.
 
בנוכחות הוריו שאולי אסף את בגדיו וחפציו ועבר לגור עמם. שבוע לאחר מכן הציג בפניהם את חברתו לחיים בהריון מתקדם. העובדה הזאת הכתה בהלם את הוריו. הם לא רצו שהזוג הצעיר ישכון בביתם אך כל מחאותיהם נענו בשלילה. שאולי קבע עובדה  והתינוקת נולדה חודש לאחר שעזב את ביתינו. הילדים פגשו את הסבתא והסבא מחוץ לביתם והשינוי שראו הפריע להם מאוד. הסבתא סיפרה להם שאין לה כוחות לטפל עכשיו בתינוקת. אין יום ואין לילה שהיא עוצמת עיניים. וסבא חלש וצריך שסבתא תטפל בו ולא בתינוקת החדשה. בכיה של התינוקת לא נותן להם מנוח. אמה אדישה אליה. כל היום או ישנה או מסניפה ומריחה  גרמים של חשיש נקי. בת טובים הייתה עד שהדרדרה לכביש. שם באחד המקומות פגשה בשאולי שהפך להיות "הקבוע " שלה ודאג לכל מחסורה.
 
חודש ימים לאחר שהשלווה והשמחה חדרו אל ביתינו בהילולה אחת גדולה. נשמעו דפיקות מחרידות אוזניים על דלת הכניסה. שאולי הלם בידיו וצרח :"אני אהרוג אותך, אם לא תפתחי לי את הדלת...אז מה אם יש לך גט...תפתחי את הדלת יא שרמוטה.." ילדי התעוררו בפחד הצטנפו בחיקי. נכנסנו אל אחד מחדרי הילדים ונצמדנו אחד לשני. שמענו שהשכנים צועקים עליו אך שאולי המשיך להלום ולצרוח על דלת הברזל של הרב בריח. דרור בני הגדול הזמין ניידת שלקחה את אביו השתיין לתא המעצר. מאז כמו באות מוסכם הן באות אלי. עיניו הרושפות זעם וכעס נוראי. פניו המואדמות כסלק מבליטות את עצמות הלחיים כאילו עוד מעט יצא העור  המתוח של פניו. הצינה הקרה שפחדתי ממנה החלה להגיח בחלומותיי. כמו סיוט עיניו לא מרפות ממני. שחורות כלילה האפל ננעצות כפגיון בגופי ודוקרות את השלווה, את השמחה ואת החיים. אמא, תני לי כוח אני בוכה מתוך שינה. כותרות העיתונים האדומות מבשרות על רצח בתוך המשפחה. "אב הכה למוות את אם ילדיו". עד מתי? מוחי קודח . ונפשי הפצועה שואלת בחוסר אמון: האם אני הבאה בתור?

והעיניים פוצעות חלומותי לילה לילה. אני נרדמת עם אור דלוק כדי שהסיוטים לא יבואו לחבקני באהבה אינסופית. את מי אני מרמה? אני שומעת קול פנימי זועק מתוכי. ואז הצעדים המדודים נכנסים אל החדר והקירות עומדים בשתיקה לספוג מהלומות חדשות כשהם חפויי ראש והוילונות לא זזים. משב הלילה לא נכנס. האוויר עמד מלכת. הדממה פוערת את פיה כלא מאמינה ממערות עיניו השחורות של שאולי יוצאת צינה קרה וזעומה שעוטפת ורומסת את שמחת החיים, את השגרה החדשה שהחלה להכניס אותי לתוכה בצעדים בטוחים של הליכה.

 
הרעד הזה שלא פוסק. הרעד הזה שפושט באיברי לא נותן לי מנוח. רגלי רפות ולאות. עיני טרוטות מחסר שינה. בעת האחרונה אני  לא שקטה רוח תזזית נכנסה בי אוזני עדיין מצלצלות בכאב הזה שלא נגמר . כל צפצוף וכל נגיעה אקראית בדלת מכניסה אותי ללחץ. אני כבר לא מה שהייתי. הפחד שחילחל לתוכי יושב שם מצפה לשעת כושר רק שאמעד. רק שלא אשים לב והוא יתפרץ שוב  ויתקוף אותי ואז אהיה שוב חסרת אונים. כשהשלווה לא באה, אני קמה ממטתי מכסה את ילדי הישנים כשבת צחוק נבטת מפניהם ומחפשת מה לעשות. לילה לילה באות הדמעות שוטפות את גופי הפצוע. כל פעם כשהייתי חוטפת תנומה קלה לקראת בוקר, הייתי מתעוררת אל סיוט בלהה שהיה חוזר אלי ומרעיד את גופי ברעד בלתי נשלט. סכין מגואלת בדם ובכי של ילד שנמהל בצרחות אימה.
 
הבדידות פקחה את עיני כשילדי היו בבית הספר ובגן פניתי לאחד הקיבוצים בצפון הארץ שקולט משפחות. בתחילה לא רצו לקלוט אותנו כי אנו משפחה חד-הורית. אחרי שהצלחתי לשכנע אותם מכרתי את הבית המשותף שלנו. את חציו של הסכום הפקדתי בידי הוריו של שאולי ואת חציו השני של הסכום הפקדתי שווה בשווה בחשבונות ילדי. בתחילת הקיץ עברנו לשמים תכולים ומרחבי ירק אינסופיים שאותם ליחכו בהנאה סוסי רכיבה ואיילים. חזרתי לשם נעורי בהחלטה משותפת של ילדי. התנתקנו מכל זרועותיו של הפחד. ילדי העלו משקל והצבע חזר במצהלות שמחה עד שהארץ געשה ורעשה " הורים מסוממים רצחו את בתם התינוקת בת החודשיים...גרונה של התינוקת שוסף בפגיון חד. התינוקת שכבה בברכת דם והוריה לא הרחק ממנה נמצאו מסטולים מקוק פרואני ביער בן שמן. בתמונה המצורפת רואים את שאולי וחברתו לחיים.

"ברכיני אמא יהודיה. ברכיני למרות שלא שמעתי אזהרתך."

 

 

תגובות

חזרה ליצירות