שברים
בכה. הוא שבכה רק כשהיה ילד, בכה שוב.
צעק. הוא שמעולם לא צעק,צרח.
התחצף. מעולם לא התחצף למבוגרים ממנו. תמיד הייתה לו בעיה עם סמכות.
התחכם. כי מעולם לא ניבל את פיו. והתאמץ לא לקלל.
נשבר. תמיד היה על סף השבירה, אך תמיד היו הוריו לצידו, מגוננים עליו.
הוא שוב ניסה לשוחח בעניינה עם אביו. אבל זה אטם אוזניו משמוע. "עליה אני לא מוכן לדבר. בעיני היא לא קיימת. היא גורמת למשפחה הזו רק סבל. שתעזוב אותך במנוחה. אל תנסה לגרור אותי לשיחה נוספת עליה. אם כן-אני פשוט אקום ואלך." הרגיש שאביו בגד באמונו. אביו הוא הגורם לשבר. לא, הוא אינו היחיד שגרם לשבר. גם היא, במיוחד היא, זו שאהב ביותר. גם היא דוחקת אותו לעבר הסף. היה בטוח שהיא לא מתכוונת לשבור אותו. אבל גם אביו לא מתכוון לכך. אבל הוא נפגע. הוא עוד ישבר לרסיסים.
זכר שיש אמונה תפלה שאם שוברים מראה, יש שבע שנים של מזל רע. אבל הוא לא זכר ששבר מראה בשבע שנים האחרונות. לא ידע אם מישהו יאסוף את רסיסיו. עיניו שעד כה שיקפו את רגשותיו כמו שהמראה שיקפה את פניו, התרסקו גם הן. הרגיש איך משהו מתהפך אצלו בבטן, קיווה שההרגשה הרעה הזו תיעלם. ניסה לא לחשוב עליה. גם לא על אביו. ניסה לקרוא ספרים. אבל אף ספר לא משך אותו מספיק מעבר לשורה הראשונה בדף הראשון, שהתהפכה והתהפכה בראשו מבלי להבינה. השתוקק לשבור שולחן, כיסא, או לפחות צלחת. אבל לא העז.
כבר ארבעה ימים עברו מאז השיחה איתה. את השיחה אותה ניהלו על הספסל בשדרה שבבסיס. ביום שלאחר מכן שיחרר אותו מפקדו. כעת הוא בבית. בשיחת טלפון שהייתה לאחר מריבה עם אביו, הוא ניסה להסביר לה שהוא מתפרק. אבל ברחו לו המילים –קשה להוציא רגשות שמחביאים עמוק בבטן. קיווה שהיא תחמול עליו, תצער, תבין אותו. אבל היא לא הביע כלום. כאילו התעלמה התעלמות מוחלטת מרגשותיו.
"גם לי קשה." אמרה. "אני חושבת שאתה צריך להלחם." אמרה. "ועד שתחליט להילחם עבורי, עלי, ניקח פסק זמן." אמרה. "אין סיבה לבכות." אמרה. "אני רוצה גבר." אמרה.
אמרה, אמרה. אמרה. בקושי הבין למה היא מתכוונת. בקושי עיכל את מה שהוא אמר. בקושי נשם תוך כדי השיחה. הרגיש שהוא נחנק. לא רק ממנה. גם מהחיים.
הרגיש כאילו האנשים שהוא הכי אוהב דוקרים או יורים בגבו. אמו ואחיותיו ניסו לעזור אבל, אבל אביו הטיל איסור על כל מגע איתה. הרגיש פתאום שאינו מרגיש אברים מגופו, הידיים רעדו, הראייה התערפלה לעיתים קרובות, ולא מבכי. בעבר לא חווה חוסר רצון לחיות. התברר לו שהיא אינה תומכת בו. "אולי גם היא אינה אוהבת אותי, אלא רק את מה שהיא מקבלת ממני?" לא מספיק לתמוך במישהו כשהוא בתוכך, אלא בעיקר כשהוא מחוץ לך. בעיקר כשקר לו בחוץ ואין לו את חום הרחם.
חיפש תשובות בתוכו, חיפש תשובות אצלה.
חיפש תמיכה אצל אימו, תמיכה לא הספיקה. אימו לא היוותה משקל נגד לאביו. קלט שבמשפחתו הפטריארכלית אין איזון. לא תמיד חיפש איזון כזה. אבל כשהצטרך לו הוא לא מצא. אחיותיו דחפו לו מתחת לדלת מכתב תמיכה מעודד: "אנכנו איתך אח יקר, אבא תוהה. אבל הוה יבין, אל תבתר לו, גם אנחנו אואבות אותה. שלך האחיות שלך."
המכתב עם טעויותיו עודד אותו לכמה דקות, אולי העלה חיוך על פניו לשניה או שתים. אבל מהר מאוד חזרה המועקה. האין אונים. כאילו אין כלום שראוי וכדאי וצריך לעשות ברגע הנתון. הוא יצא מן הבית, הלך בשכונה. הלך מבלי לשים לב אפילו לכלבה שהרגישה את הסבל בו היה נתון ורצתה לצאת איתו לסיבוב, הביאה לו את הקולר והרצועה, אבל הוא לא שם אליה את ליבו הפגוע. גם לשכנים אומרי השלום לא שת את ליבו. הלך ברחוב על אבני המדרכת הפגועות בחלקן, לעיתים נתקל בהן, מועד, נופל וקם. הלך לאורכו של הכביש במקום לחצותו, מקווה שתבוא מכונית שנהגה לא יראה אותו. שנהגה יסיים את מחול האכזבות שהוא עובר. לא היה לו את האומץ לעשות זאת בעצמו. לסיים את הכאב שמעיק בבטן. צובט יותר מרעב של כמה ימים. מעורר בחילה כאילו אכל מאכל מקולקל. הלך ללא הבחנה מה המקום בו הוא נמצא. כאשר הביט תוך כדי התעוררות רגעית גילה שהוא ליד בית החולים. מרחק גדול מביתו. החליט לחזור לביתו, כיוון שלהיות מדוכאים אפשר בכל מקום. בית חולים הזה לא מרפא את הנפש אלא רק את הגוף. "אני לא רצה תרופות נגד דיכאון." החליט. אני צריך להירגע.
ברגע שהבין שהוא חושב על דיכאון, הבין גם שחלק מן הדיכאון עזב אותו. באותו רגע של התפכחות, הבין עוד שאינו יכול לגרום למשפחתו צער. "אולי היא תחזור אלי!?" קיווה, "ואז הבעיה תיפתר." החליט בלי לחשוב לעומק על הנושא, בלי להבין שהבעיה עמוקה יותר. באותו רגע סב על עומדו ושם פעמיו אל ביתו.
"פחדנו שעשית משהוא לעצמך." חיבקה אותו אימו כשנכנס. פניה שחורות מדאגה.
"עדיין אין לי את האומץ." נתן לדמעות לזלוג, בודדות.
"שלא תעז לעולל לי, לעצמך, משהו כזה. אני חייה רק בשבילכם. אין לי אף אחד מלבדכם. אם תעשה משהו לעצמך, אני לא אסלח לך! לא יישארו לי הרבה סיבות לחיות." ניגבה לו בידה את הדמעה.
"אמא, זה היה חזק ממני. נמשכתי כאילו אין לי אישיות, כאילו אין לי אני. לא בטוח שאצליח להתגבר על הדחף בפעם הבאה. הפעם רק הלכתי, לא שמתי לב לאן. נתתי למחשבות לאכול אותי. הן השאירו אותי ריק מבפנים." אפו זלג דמעה גם הוא, וגם אותה ניגבה אימו בידה.
הוא הלך לחדרו ונרדם. זו הייתה הדרך היחידה שהכיר כדי לברוח מהמחשבות המעיקות. ישן שינה מסויטת והתעורר מאוחר מאוד.
עכשיו כשהיה ער, שוב חזרו המחשבות הרעות. המחשבות המעיקות, השוברות את רוחו.
ניגש לחלון חדרו, פתח אותו ושרק. אל אדן החלון עופף עורב כעבור כמה דקות. העורב התנדנד אל השולחן, שם ישב וחיכה. הוא פתח את הקלסר שלו, הוציא עפרון מהמגרה וחידד אותו. מבטו טייל על קירות חדרו העמוסים במדפים. על המדפים שכבו ספרים רבים שאותם קרא ברגעי בדידותו הרבים. אך לא בזמן האחרון, בזמן האחרון כמעט ולא קרא כלום, היה עמוס בה, באהבה שלו בה, באהבה שלה בו. העורב חיכה. לעורבים יש סבלנות.
"לא יודע מה קרה לך, מבטים, פרושים, טעויות. לא יודע מה קרה לי. שגיאות שנגרמות משטויות, והולכות ומתחזקות עד שמבין שכל מה שאני עושה, אני לא רוצה שיקרה. וכל מה שקורה לא רציתי לעשות. הכול-הכול טעות, הכול-הכול שטות.
משהוא בך גורם לי לברוח מלרצות בך, ולרצות ולברוח. אולי אני צריך לברוח אל עצמי, כדי להיות איתך.
שותק. יודע שיגיע הרגע בו תאמרי לי, שלום לא להתראות. נושך שפתיים סדוקות מנשיקות, ואת ממשיכה בכדי לסיים, מתעלמת משלווה של רק ביחד. ואני זקוק רק לליטוף, למבט של חיבה. "
הוא לא רצה שהאהבה ביניהם תסתיים. רצה שתהיה ביניהם אהבה אמיתית. לא שהבין מהי אהבה אמיתית. לא רצה שהיא תאמר אולי הקשר לא מספיק טוב? אבל תחושות הבטן לא בישרו לו טובות.
"פרצופים מדברים אלי מתוך חלונות הראווה, נשים קוראות מתחת פנסים אדומים. וכשהיית לידי לא ראיתי אותן. וידי שהייתה עלייך אינה רוצה ברטט שיכלו לגרום כשלא הכרתיך. אוזני שומעות רק את לחישות אהבתך. גם אם אינך אומרת אותן. בלי פירושי אמתלה, בלי התנצלויות, של ובגלל.
חיוכי, וודאי מסתיר ממני, ייאוש, כישלון, אכזבה. אינו אומר לך דברים שבאמת רציתי לומר. מגעים לא עוזרים. המבע בעיני עמוס תקווה לא ממומשת."
אבל היא החליטה להיפרד. שכל אחד ילך לדרכו.
"כל מה שעשיתי, אמרתי, ידעתי. כבר היה לפני, לפניי. כמה טוב היה לפניי.
ראו שאינני, ידעתי שאינני. לא חסרתי לעצמי, איני חסר לך וגם לא לאחרים. והכול סר טעם.
האם בי רצית? או רק את מה שרצית בי?"
מבול של מחשבות השתוללו בראשו, יצאו מאצבעותיו על דף אילם. שדים שנכלאו בו,כאילו בין ארבע קירות, שיקפו אליו שוב ושוב את דמותה, זועקת לעברו: "בוגד. נטשת אותי למען אביך."
"מחול רגליים אצות רצות הלוך ושוב לכיוונה של הדלת המובילה אליך. אך חוזרות שוב ושוב אל המיטה כדי להרגיש בה אותך. מפחד שאבכה למראה זיכרונות נפלאים, כועסים. נופל לכורסא המבליעה את גופתי בתוכה. נשכב שוב במיטה, מתאים גופי לגומחה שנוצרה מאלפי לילות של בדידות, גומחה המתאימה לי כמו צל. גומה מתפתלת, עוברת על גדותיה, עוטפת אותי בבדידות מכאיבה. הלוואי והייתה כאן גם גומתך."
כמה פעמים נפל? רק לפעמים קם. העדיף להמשיך ולשכב, היה זקוק לכוח, כדי שיוכל לאסוף חלקים מנותצים בנשמתו. כמו שעון שהתפזרו גלגליו. שכבר אינו אומר את השעה. קרא בספרים שעכברים בורחים מספינות טובעות. אבל הבין שבעצם הם בורחים אל אותו יש שהטביע את האוניה. קיווה שהוא אינו בורח מטביעה לטביעה.
"מאז שאני איתך לא הסתכלתי על אחרת.
וגם אם וקרה, ולפעמים התיישבה באוטובוס לידי, משהיא מיותרת.
קור אימים וצינה חודרת. אי יכולת לזוז לכיוון הדלת.
מטה עורפי למשענת, ושוקע."
ברגעים כאלו גלולות השינה קרצו לו.רצה לחתוך את הוורידים. "אני מפחד לחיות. מפחד למות." חשב.
"ממשש ריקנות חסרונך, וקור חודר לעצמות החסרות תמיכתך. משאיות ענק עמוסות דוהרות במלוא אונן מול עיני ההוזות דמותך. במגושם מנסה למצוא פתרונות שיקחוני למקומות ממשיים. לו ניתן להתפצל לשניים, כדי להיות איתך, איתם. מבלי שאף אחד ירגיש בחסרוני, יכעס, יחשוש. כדי להתחשב בכולם. כדי שלא ירגישו בהתפצלות. למוח קשה להתפצל.
כמעט כולם תובעים ממני, ואני טובע ומפחד פן לא אספיק להטביע את חותמי בעולם."
העלטה ירדה בזמן קבוע. אצלו, העכשיו, היה דבר קבוע. תקליט רגיי התנגן בתוך הבית ומידי פעם צריך היה להפוך צד. פשוט נגמר צד אחד, היה ברור שזה ממש כמו בחיים. רק שלו קשה היה לעבור לתקליט אחר בחייו, למוסיקה אחרת.
"מסיט שמיכה שהסתירה קירות עצובים כמוני, רואה את דמותך שהסתתרה לה בין מראות, זועקת אלי. כואב לי. עצי אזדרכת שאוהבת את לראות, בשיממונם צימחו עלים ירוקים המסתירים יתמות הגזע.
מנכש עשבים שוטים, ומנסה לנכש גם מחשבות רעות, מדכאות, אך הן עולות וצצות שוב ושוב.
נוסע וחוזר, וחושב לאבד את הזמן, אך הוא ניגרר אחרי, ואני אחריו. לא עוזבים האחד את השני. משתדל לא לדעת כמה שעות לא ראיתי אותך, משתדל לא לדעת איזה יום היום, לא יודע עוד כמה ימים אחזיק מעמד. בורח אל תוך השכחה, אין יום, אין שעה, אין דקה. הזמן נמצא בתוך שעון, לא בתוך הראש. מבכה אותו בלעדייך, רוצה אליך ומפחד.
משתדל לקפוץ בין שתי מדרכות שכל אחד מכם נמצא באחרת. לא לקחתי בחשבון שהכביש סואן. אני נדרס אין ספור פעמים במעברים, בניסיון לרצות את שניכם. בורח מכם למרכז הכביש להישאר שם להיפגע ממכוניות , נכה...העיקר לא לפגוע בכם.
לא מבורך ולא מברך, לא מפויס ולא מפייס. וצריך להבין אותך, אותו, אותם. ומה אתי? "
כאילו עברו עליו שנות דור, והוא עדיין לא ניצל אותן. כאילו התנגש בגורמים שאינו מסוגל לראות. לא היה לו כוח, או הגנה פנימית. כל מכה כאבה לו, כל מילה פצע אותו, הוא לא הגליד, ולא תוקן. חש כמו הדובי מרוט. פחד להביט במראה ולראות סמרטוט.
"מטושטש, מגשש, מחפש. זוחל ולא מוצא. יודע שאת לא כאן. רק זכוכית רחוקה, אטומה, מאפשרת לי לראותך בחזיונות. את צוחקת, אני בוכה. את בוכה, אומרת לי: "בוא." מנסה, מושיט יד, נכשל.
יודע שלא תגיעי, שלא תביני. שני עולמות, מחיצה אחת. לא מוצא את הצעקה הנכונה שתפרוץ לאוויר בהיוולדי. רק המכה בעכוז, כמה שזה כאב. "
לא הרגיש מספיק חזק להתאבדות. הבריחה היחידה שלו הייתה, לתוך עצמו, לתוך המרה השחורה. לו רק ידע שתמיד היא תרגיש אליו אהבה, היה מצפצף על עצמו ובונה לה קן מרופד לעורה החשוף. אך הוא ידע שמצביה וצבירת עצביה משתנים לעיתים תכופות, ופחד. כאילו היה תלוי באוויר. לא לכן ולא לכאן.
"הקירות בביתי זועקים: את אינך, למרות שרק פעם אחת שכבת על מיטת ילדותי. הם מהווים את ההשתקפות הפנימית שבי ואני מפחד להביט בהם. כוס הקפה שהכנתי הופכת פושרת. אני מפחד להביט גם לתוכה, אולי פנייך ישתקפו גם ממנה. ואני הוזה את דמותך בחלום, לוחץ על המוח להקרין אותה. לשכב איתך, לחבקך בין ידי ולשקוע בך, בדמותך שבחלום. אך מתעורר לתוך מציאות קודרת, שבלונית. מסיט שמיכה שהסתירה קירות עצובים כמוני. רואה שוב את דמותך שהסתתרה לה בין המראות, לחניית לילה."
אחותו, סיפרה לו שאבא שלו בוכה. "שיבכה." החליט. "זה לא מזיז לי. למה שרק אני אבכה? לא בי האשם." אם אביו מעדיף לבכות במקום לוותר על עקשנות שירווח לו. הוא לא מצא את שבכיו של האב מנחם אותו.
"יושב בראש מורכן, שוכב בראש מורכן, ישן בראש מורכן. מפחד למצוא עצמי בחוץ. כל כמה שאצעק ואזעק ואתחנן, לא יהיה מי שיפתח לי את הדלת. יודע שכשאעזוב ואומר שלום, מישהו אחר עלול לתפוס את מקומי. משום שחשבת שלא אשוב. וכשאחזור, אמצא דלת נעולה והמפתח שייך למישהו אחר. ומישהו אחר פותח מגרות שפעם היו שלי, שפעם החבאתי בהם מכתבי אהבה לזו שהייתה לידי. והיום לידו."
הוא סיים לכתוב, ולמרות שסיים בנימת קינאה, החליט שזהו, הוא לא ממשיך לכתוב. קיפל את הדפים. העורב פתח את מקורו מחכה. "תיזהר עורב שלי, תעביר את המשלוח הלאה אל אהובתי." העורב סגר מקורו על הדפים המקופלים. הוא עשתה זאת ללא חשק רב. "אתה חייב להעביר זאת. כשתחזור אתן לך מטבע מבריק. אני מבטיח."
לפנות בוקר שמע דפיקה על חלונו. ניגש ופתח. "כבר חזרת עורב שלי?" ליטף את ראשו, חיפש מטבע במגרה והגיש אותה לעורב. זה חטף את המטבע ועופף מבעד לחלון החדר אל הקן שעל העץ, שם חיכתה לו בת זוגו. הוא חש צביטה בלב, העורבים נאמנים לבני זוגם, ידע. כאשר הפנה מבטו שוב אל אדן החלון, ראה שם שקית ניילון קטנה ובתוכה דפים מוכרים לו מפנקסה. הוא חטף את השקית וקרע אותה, מוציא את הדפים, קורא בהם בשקיקה, מקווה שיש בהם מסר חיובי. אך ככל שקרא יותר, כך הבין, שלמרות שהוא אוהב אותה, ואולי, גם היא אותו. הרי שבמצב הנוכחי לקשר שלהם אין סיכוי.
למחרת אסף כוחות וחזר לבסיס לשגרה אפורה וכאובה.
סינבד יצא אל איים רחוקים כדי לחפש אוצרות,
סינבד לא מפחד מאף אויב או מפלצת,
סינבד חושש רק מלבקש את ידה של אהובתו.
