"שחורים יושבים על חוטי חשמל, מחכים לטרף.
ישבו שם לעגו, ליקטו פירורי גולגולת.
צחקו, כאילו אמרו, מחר אתה.
שחורים כ.. העורבים.
נוקמים נקמתם, על לא עוול בכפם.
מגחכים אפילו בשנתם, על העולם."
מוות
העורבים ראו אותו יוצא מהבסיס. ראו אותו עולה על רכב, לא מבינים כי הרכב הוא אוטובוס. לא שינה להם כלל איזה רכב הוא זה, כי הם הרגישו שהוא סובל. הם עקבו אחריו, מזעיקים תגבורת בקרקורים רמים. עפו אחרי הרכב, עפו אחריו בלהקה גדולה, מרגישים במצוקתו- עורבים מרגישים מצוקה של חבר להקה, יודעים כי הוא מודע להם, חוששים לחייו . עמד על שפת המכתש, מביט ומהסס. עשה עוד צעד קטן קדימה. ועוד צעד ונפל\קפץ. צנחו אחריו עשרות עורבים בקריאות נרגשות, מנסים לאחזו ולא יכולים מפאת גודלו.
והוא הלך ולא חזר, יצא מהבסיס בטרמפ לכיוון המכתש.
הם אהבו, הם רבו.
גם עורבים רבים, גם עורבים אורבים זה לזה.
אבל תמיד, תמיד הלהקה שומרת על הבודדים.
עליו כבר אין מי שישמור.
עבר יום ויום חדש הגיע.
"קוראים לך לתחקיר, לא מוצאים את החבר שלך..." צעקה אליה ציפי עוד לפני שנכנסה אל החדר קיצרת נשימה. היא נבהלה, נשימתה נעצרה וליבה דילג על כמה פעימות. "מה, לא מוצאים אותו? הוא אף פעם לא נעלם. הוא אף פעם לא ברח." חשש התגנב לליבה עם כל מילה שנאמרה. לא עוד פעם, התפללה.
"תלכי כבר, מחכים לך במשרדי מפקד הבסיס." לחצה ציפי, מקווה לקבל פירורי מידע כדי שתוכל לרכל על כך מאוחר יותר.
היא רצה כל הדרך אל המשרדים. מתנדנדת בין תקווה לייאוש. בין תהומות לתהומות עמוקים יותר. בין פחד לייסורי מצפון. במשרד חיכה לה מפקדו של אהובה הנעלם. עוד לפני שפתח את פיו כדי לשאול אותה היא החלה לדבר, "אני לא יודעת לאן הלך. רבנו. אמרתי לו שאני לא רוצה לראות אותו בזמן הקרוב, לפחות לא עד שיעמוד מול אבא שלו כמו גבר אמיתי." היא לא יכלה להתאפק יותר. כל הרגשות, הכאבים, החששות והתסכולים התפרצו אל מול מפקדו שהכיר את הסיפור בקווים כללים. "שיראה שהוא יודע לעמוד על שלו... שאם ההורים שלו לא רוצים אותי, והוא נכנע להם. אז שילך להורים שלו. שהם יבחרו בשבילו חברה... ובכלל בזמן האחרון הוא היה בדיכאון. אין לי כוח לדיכאון... כמובן שאני אוהבת אותו. אני לא יודעת מה לעשות בלעדיו. אני מתה מפחד." לבסוף עצר מפקדו את שטף המלל שיצא מפיה וחקר אותה בצורה יסודית על כל אירועי החודש האחרון.
מעל גג המשרד קרקרו עורבים קינה לחברם. היא שמעה אבל לא יכלה להבין קרקוריהם. נזכרה שאהובה אמר לה פעם כי בתרבויות רבות העורבים מבשרים על מוות. אבל בתקופה האחרונה היו העורבים קרובים אליה מבלי שמישהו ימות. היא קיוותה שגם הפעם יהיה כך. "תשמרו עליו." התפללה בליבה.
בינתיים התפשטה השמועה בבסיס. חייל נעלם, לא ביצע נפקדות, אלא נעלם. הרבה חיילים מבצעים נפקדות, אין בכך חידוש. רק מעט נעלמים. רק אחד השאיר מכתב התאבדות. הדבר סיקרן רבים והדאיג את אלו שהכירו אותו. שיערו כי ברח למכתש בגלל אהבה שהסתיימה. למרות שכולם בבסיס מכירים את כולם, לא כולם ידעו במי מדובר. לא קישרו עדיין שם לפנים. שאלו האחד את השני. ניסו לנחש במי המדובר. שאלו את משקי המשמעת שהכירו אותו. שאלו את חבריו הספורים לאגף. קיבלו מידע מהמרכזניות שבילו איתו.
העורבים שחורי הראש, אפורי העורף, עופפו בשמים, משייטים כמו מטוסי קרב, תוקפים כל יצור חלש מהם בציפורנים חדות ומקור קשה. אכזריים כלפי זרים, דואגים לבני משפחתם. הם היחידים שידעו מה קרה. הרי הם שניסו למנוע זאת ללא הצלחה. אם יכלו לספר לאנשים, היו מדווחים להם מה קרה לו.
"שלחנו קצין לאסוף את הוריו. יש לנו חשש סביר להניח כי הוא ברח למכתש כדי להתאבד." ליבה צנח. "הוא השאיר מכתבי פרידה. אחד לך ואחד לאביו." הקצין הושיט לה את המכתב. "לא, אלוהים אל תעשה לי את זה. התפללתי אליך." נשאה את המילים רק בליבה. ללא כוח לצעוק אותם. פתחה את הדפים בידיים רועדות. דפים מתוך הקלסר שלו. דפים מוכרים לה כל כך, עם איור של עורב בכותרת. דפים אהובים. כל פעם עם מסר אהבה אחר. מסר כאב אחר. הפעם עם מילות פרידה.
מפקדו של אהובה שם לב שהיא עומדת ליפול, ועזר לה להגיע אל כיסא בפינת החדר. "את יכולה לשבת בצד ולקרוא את המכתב. הוא הופנה אליך, אבל היינו חייבים לפתוח ולקרוא." בהמשך גם הביא לה כוס מים. היא התיישבה. מרגישה שעוד רגע תיפול. הריחה את זיעתו מהדפים לפני שהגישה אותם אל עיניה.
" אהובתי היחידה.
כבר לא בא לשמוע קולך. כבר לא רוצה להרגיש מגעך. איני יודע אם קולך לצעוק, מגעך להרביץ.
מילות חרפה, מילות גנאי. הופך במצב לגלות טעויות. גוערת. יש טומאת גוף ללא חטא.
יש כעס ללא עוול. יש רגשות שמתערבלים בשנאת רגע, יש אכזבות.
אומרת- ניפרד. חושבת- אולי נחזור. אולי נישאר עד שהשנאה תפריד בינינו.
עומד... נופל לתוך התמוטטות עצבים. מצבי מכאיב לאחרים, אך אינם מוכנים לקשור את עצבי הרופפים. עצביי- חוטים דקיקים אשר כל אחד מושך בהם. וההתמוטטות הולכת וקרבה ולי אין אמצעים לעצור אותה. וכאבן שמתדרדרת וגוררת אבנים נוספות. עצב אחד שורף בי עצבים רבים. וטעמי החיים הולכים ומאבדים משמעות. לא מפחד מכלום. איני מסתכל בכביש, איני פוחד לטפס או לקפוץ. איני מסתכל ימין או שמאל. החלטתי להתאבד. בדיכאון, מצב מתדרדר. לא רוצה להיות ליד כדי לא להתעצבן. עצבי התרפטו וחושיי התחדדו. בטחוני התערער, תוקף מבלי להיות מותקף. מותקף מבלי לתקוף.
מפורר ידיים אלו באלו, עד שברון לב. מייסר כליות על שטויות של עזיבה, של בריחה, אל ניסיון נואש למצוא את הקל יותר. ומה קל יותר מאשר להעלם, לתוך התוהו השחור האפל למטה מאחורי סלעים. אל בין חברי העורבים?"
היא פרצה בבכי מר. אחת הפקידות הגישה לה חבילת נייר רך. ניגבה את עיניה ואת אפה. הבכי לא פסק והחבילה הלכה ונגמרה. פקידה אחרת ניגשה וחיבקה את כתפיה. ציפי נכנסה לחדר והחליפה את הפקידה. "אל תבכי מניאקית," אמרה בחיבה. "אולי הוא רק רצה להפחיד את כולם. אולי נשבר לו שכולם דוחפים את האף שלהם לחיים שלו." ליטפה את ראשה של חברתה. ניסתה להרגיעה.
"אני יודעת שהוא מת. אתמול בכיתי, התייסרתי. הלב שלי היה תפוס מהבוקר. לא ידעתי למה."
***************** ********************* *************
נציג צבאי הגיע לבית הוריו ואסף אותם ברכבו. "לאן נוסעים?" שאלה אימו. היא לא שמעה אף פעם שהצבא מגיע לאסוף הורים. חששה שהגרוע מכול עמד להתגשם. "הוא לא מת? נכון? הוא לא מת? תגיד לי שהוא לא מת ואינכם לוקחים אותנו לראות את גופתו!"
"מצטער, אנחנו עדיין לא יודעים מה קרה לו, אבל מצאנו מכתב התאבדות. כל מי שיכולנו לפנות למשימת החיפוש, מחפש. גם יחידת החילוץ של מצפה רמון עוזרת." הרגישו שהקצין אינו מהסס למסור להם מידע. האם נלחצה אל האב, בוכה. האב עטף אותה בזרועו. בידו השנייה כיסה את עיניו.
הרכב עבר בשערי הבסיס לאחר שהקצין הציג את המסמכים הנדרשים ופנה אל משרדי היחידה.
קצין בדרגת סגן אלוף הציג את עצמו לאחר שלחץ את ידיהם. "שלום שמי אסף. אני מבין שאתם הוריו. איני רוצה ליפות את המצב, איני רוצה גם לעורר תקוות שווא. חששנו התעורר לאחר שהחברה שלו אמרה שהם רבו, הוא השאיר מכתב התאבדות ונעלם. היא גם אמרה שבזמן האחרון הוא רב הרבה עם אביו. בדקנו גם באגף שבו הוא שירת וגם מפקדו הישיר אמר שבנכם היה בלחץ רב לאחרונה, וכי הוא אפילו שיחרר אותו לשבוע, כדי לנקות את הראש. אנחנו יודעים שבנכם חייל טוב ואף פעם לפני כן לא היו איתו בעיות. מפקדו הישיר נמצא בשטח החיפוש. אתם תצטרפו אליו וידאגו לכם. אם יש לכם שאלות- אשמח לענות לכם מאוחר יותר. כדאי שתהיו בקשר עם האחראי בשטח, הוא מעודכן טוב יותר."
לקח להורים כמה דקות להתאושש מרצף המידע המדכא. הצער יבוא אחר כך- אם תהיה סיבה להצטער. האם ניסתה לשאול, אך האב היסה אותה, "אני מבין שאת רוב האינפורמציה נקבל בשטח ולכן אנחנו מודים לך." האם השתתקה עדיין בוכה.
"דרך אגב. הוא השאיר מכתבי פרידה שונים לכם ולחברתו. מצטער שנאלצנו לפתוח אותם." הקצין הגיש לאב את המכתב. והם ניגשו להתבודד עם המכתב.
" מכתב לאבא!
תסכולים על ניסיון שעושים, מבלי לדעת למי עוזר הניסיון. בכל אופן לא לי.
וקור קשה בחלל הבטן, קור של חיסרון, של אין אונים. תמונות רצות בתוך עיניי בלי מובנים, בלי פשר, בלי קשר. ורק עקרונות ועקשנות שהורגים, שהורסים, מבלי יכולת לומר: "טעיתי." אבא לך קבור את העקרונות שלך בים. היום הם הרסו את כולנו.
עכשיו אני מעז לומר לך זאת. ממני כבר לא תשמע יותר כלום. אני לא רוצה להרוס אותך, אבא, אתה הרסת גם את עצמך.
שטיח מגולגל עומד-שוכב- בפינה, מגולגל סביב עצמו. ההתחלה והסוף שוכבים ביחד, האמצע הופך לקצה ושני הקצוות הופכים אחד. לי אין סיכוי ליצור איתך קשר כזה, אבא. אנחנו לעולם לא נידמה האחד לשני, לעולם לא נוכל יותר להבין האחד את השני. כמו שני מגנטים הדוחים האחד את השני. ויכוחים אין ספור."
האב משך אליו את כתפיה של האם, מנסה לעצור את נפילתה. "תביאו מים, מהר! היא התעלפה." חייל הביא בקבוק מים מינרליים והאב התיז מעט על פניה. היא המשיכה לשכב על הרצפה, שם הונחה על יד האב בעדינות. פקחה את עיניה ואמרה: "עכשיו אני מבינה למה מאתמול בבוקר איני יכולה לנשום. הרחם התכווץ לי, הרחם שהביא אותו. הוא מת!" היא ספקה כפיה וניסתה לזעוק. אך הרחם כיווץ גם את מיתרי קולה. רק פניה המיוסרות, דומעות, הביעו את כאבה.
"אנחנו מקווים שהוא לא מת. אלא רק נעלם למדבר." אמר הקצין.
האם נדה בראשה "לא. הוא מת. אתם תמצאו רק את גופתו. עד שלא ראיתי את המכתב עוד קיוויתי. אבל עכשיו אני יודעת שמה שהרגשתי, זה את מותו."
"את יודעת?!" פלטה אחת הפקידות שלא יכלה להתאפק. "גם החברה שלו אמרה את אותו דבר."
"חיילת שקט!" קרא המפקד, מנסה להשתיק את הפקידה.
"לא. תגידי, תגידי בבקשה מה אמרה החברה שלו." התחננה האם.
"היא אמרה ," אמרה הפקידה ששמחה לנדב מידע, "שנתפס לה הלב מאתמול בבוקר והיא לא יכלה לנשום. גם היא אמרה שהיא יודעת שהוא מת."
"האם אני יכולה לדבר איתה?" בכתה האם, רוצה לחלוק את כאבה עם מישהו שראה אותו, שדיבר איתו, שאהב אותו. לאחרונה.
"כן היא במשרד ליד. ידענו שאתה והיא לא מסתדרים." פנה הקצין אל האב. "גם מהמכתבים וגם ממה שסיפר מפקדו הישיר. לכן לא הפגשנו בינכם עדיין."
"אני רוצה אותה לידי!" קבעה האם מבלי לחכות לתגובת האב.הקצין שלח את אחת הפקידות לקרוא לחברה. היא נכנסה לחדר כעבור כמה דקות, אדומת עיניים, חוששת מהמפגש.
האם ניגשה אליה וחיבקה אותה. "לא רק את אשמה, ילדתי. אנחנו אשמים יותר."
החברה פרצה בבכי מר. "אני לא רציתי שזה יקרה. אני אוהבת אותו."
האב עמד מבויש בצד, לא התערב. רק האם קיבלה תפקיד של אם: לנחם. "גם אנחנו לא רצינו שזה יקרה. גם אנחנו אוהבים אותו."
בצד עמדו הפקידות ובכו חרש, מצטרפות למעגל המקוננות. מתרגשות מהמתרחש.
על ענף כורע ממשקלם, ליד החלון, עמדו שני עורבים, עמדו וקוננו.
"אני מבקשת שתביאו גם את שתי הבנות שלנו. הן נשארו בבית לבד. דואגות." הקצין הנהן וניגש לטלפן . האם ניגשה לטלפון אחר. "אפשר להתקשר מכאן?"
הפקידה הנהנה, "לאיזה מספר?"
האם דיברה בקצרה עם בנותיה, מרגיעה אותן ככל יכולתה.
הערב ירד.
ההורים נלקחו אל חדר האוכל הבסיסי ששימש כאולם מופעים לעת מצוא. הם נכנסו לאולם יחד עם החברה. הבנות\אחיות שהגיעו בינתיים גם הן, אחזו ידיים, מנסות לשאוב עידוד, כוח האחת מן השניה. הקהל שהורכב ברובו מחיילים, שתק. כשהסגן אלוף נכנס, השקט העמיק. "השקט מעיק," חשבה החברה, מייחלת לרעש שימנע ממנה לחשוב כלל. הקצין הרים את ידו. "לפני יום נעלם חייל והשאיר מכתב התאבדות... " הקצין שתק לרגע, נותן למילים לחלחל. "אנחנו יודעים שהוא לא סתם ברח ואנו חוששים. בדרך כלל הוא חייל אחראי. וחלק מכם מכיר אותו ויודע על מה ועל מי אני מדבר." הקצין היסס עוד רגע, מחפש מילים. "בשיחה עם חברתו שיושבת לידי." הקצין הצביע עליה. "הבנו כי הם רבו, נפרדו. נתונים נוספים שהגיעו העלו שהוא עלה על אוטובוס למצפה רמון. ושם הוא הלך לכיוון הטיילת. ברור כי אנו חוששים לחייו. אני מבקש מכל מי שלא בתורנות ויכול להצטרף לחיפוש. מכל מי שמוכן לוותר על חופשה ומוכן לעזור בחיפושים, שיצטרף אלינו. אנו מצטרפים ליחידת החילוץ של מצפה רמון ולמשטרה."
רבים נרשמו לחיפושים, אולי בגלל שרצו להצטרף ליחידת החילוץ, ואולי בגלל הדמעות של חברותיהם שהרגישו ברגע זה קרובות לחברתו של הנעלם. ואולי בגלל שריחמו על ההורים והאחיות המודאגים.
באותו לילה סידרו חדרים למשפחה המודאגת. האם והאחיות לא נתנו לחברה לעזוב אותם לרגע. סביבם הייתה המולת פעילות ושאלות. כל המריבות והוויכוחים נשכחו או נדחו לזמן אחר.
מוקדם בבוקר הגיעו המחפשים ברכב צבאי אל שפת המצוק, על הטיילת. שם הקימו חמ"ל משותף לצבא ולמשטרה. משאיות הגיעו, פרקו ציוד. חיילים מיקמו מכשירי קשר. בדקו כיול, פרשו מפות, הרימו שולחנות. כולם התלחשו. פחדו להרים קול. קיוו למצוא את החייל האובד. לגבי חלקם הוא היה נעלם, דמות ערטילאית שגם לו פגשו בה באקראי, לא היו יודעים שעליו המדובר.
החיפושים החלו. בשמיים ריחפו עורבים. מראה שכיח במכתש. אבל יודעי דבר אמרו, כי מספרים כאלו הם אף פעם לא ראו. חיילים ואזרחים נשלחו לחיפושים. בעיקר לפינות נסתרות. אולי הוא מתחבא בהן. בין העורבים הסתובב מסוק, מנתב את החיפושים מלמעלה.
"עדיין לא מוצאים כלום." הגיעו דיווחים. המידע הגיע גם למשפחה המודאגת שישבה על ספסל צמוד לשפת המצוק. לא רחוק מאוהל הפיקוד.
מעגלי החיפוש הצטמצמו אט אט בלא שנמצא דבר.
עורבים ניקרו פיסות לחם, שזרק האב על הרצפה. הם לא ניקרו את גופת הבן. אבל הוא לא ידע שהם ראו את הגופה. לחם תמורת בשר, או שהלחם הוא הבשר.
"הוא כל כך אהב עורבים." אמרה האם לחיילת שישבה לידה. החברה הנהנה בראשה מאחור בהסכמה, מקווה שהעורבים ייקחו אותה אליו. "הם כל כך חכמים, הם יודעים בודאי את מקום הימצאו." אמרה האם, חושבת כמו החברה.
גם העורבים הנהנו בראשם, קרקרו בשפתם. "אנחנו יודעים, אנחנו יודעים." אבל אף אחד לא הבין.
"עוד מעט תרד החשכה, נצטרך להפסיק את החיפושים." דיווח להם קצין שקישר בינם לבין המחפשים.
"אתה בטוח שאי אפשר לחפש בחושך? אולי הוא פצוע וצריך עזרה." התחנן האב.
"אין צורך," נכנסה לדבריו האם לוחצת על אצבעות ידו בכוח. "אין צורך שיפגעו חיילים אחרים בחשכה. נמשיך מחר? נכון?" השוטר הנהן. האם הפנתה מבטה, חיפשה את החברה. ידעה שאותה אף אחד לא מעודד. החברה ישבה על סלע, צופה אל הדמדומים שירדו על המכתש. נראה היה כאילו היא בתנוחת קפיצה. האם ניגשה אליה ואחזה בזרועה בכוח. "אין צורך שגם את תקפצי, זה לא יחזיר אותו. את האדם שהוא אהב יותר מכל." כאב לאם לחשוב שבנה העדיף אחרת על פניה, אך היא ידעה שזה דרכו של העולם. "את היא מה שנשאר לנו, ממנו. אני מבקשת שלא תעשי משהו פזיז. גם אנחנו נסבול מזה, וגם הורייך. אני מאמינה שגם הוא. בכל מקום שהוא נמצא."
החברה שמטה את ראשה על כתפה של האם ויפחה נמלטה מגרונה. "גם לי בא לקפוץ." אמרה, מתכוונת לכל מילה-חבל שלא קפצנו יחד, חשבה. "ממקום גבוה בא לי לקפוץ, בטח הייתי מגיעה אליו. אני מסתכלת למטה, והרצון חוזר. אני רואה את עצמי מרוסקת למטה. את הדם והעצמות והכול." האם משכה אותה מן הסלע, פחדה פן ברגע של חולשה היא תבצע מעשה נמהר.
מאוחר יותר ניגשה האם לקצין שהיה אחראי על החיפושים "אפשר לדבר איתך? אני מפחדת שהחברה עלולה לקפוץ אל מותה. אני מתחננת אליך שתצמיד אליה את החברה שלה. אולי תזמין גם את הוריה שישמרו עליה. היא אינה מוכנה לחזור לבסיס או לנסוע לבית הוריה."
הקצין הנהן בראשו. "אני אראה מה אפשר לעשות." כעבור עשר דקות חזר אל האם. "דיברנו עם ההורים שלה. הם כבר יודעים מה קורה, אבל לא ידעו עד כמה המצב חמור. מחר בבוקר הם יגיעו עם אחותה וישהו לידה. בינתיים הצמדנו אליה את ציפי, חברתה הטובה ביותר בבסיס."
האם הנהנה. מקווה להצליח בשמירה על חיי אהובת בנה. היא ויתרה הרבה בחייה: להוריה, לבעלה. האם החליטה להפסיק לוותר. בנפשה חל שינוי קיצוני. היא לא תוותר על עוד חיים.
הלילה ירד ושום ממצא לא נמצא. ההורים המתוסכלים נלקחו לאכסניה מקומית עם החברה. העורבים, חלקם ישבו על שפת המצוק, צופים במחפשים הנחים. חלקם ישבו ליד הגופה, מחכים למחפשים שימצאו אותה. משמשים לגופה משמר כבוד. מונעים מאוכלי נבלות להתנפל על הגופה, ואוכלי הנבלות פנו לחפש מקום לינה, קרוב לגופה, אך לא קרוב מדי. העורבים שמרו על הטרטוריה סביבו בחירוף נפש. אוכלי הנבלות קיוו שהעורבים המטורפים יוותרו על הגופה ויתנו להם להתחלק בה, כמו שאוכלים מכל הגופות. רבים ואוכלים, מנסים לקבל נתחים טעימים.
עורבים מספר נרדמו, עורבים אחרים נשארו ערים. הלילה לא יחגגו על הגופה.
למעלה, בחדר, באכסניה ישבו האחיות יחד עם החברה, סיפרו לה על האח סיפורים. סיפרו לה על אהבתו לעורבים. אני יודעת רצתה להגיד. אך לא עצרה אותן בדברן, גם לא כשדיברו על אירועים אחרים בחייו. רצתה לשמוע כמה שיותר. אספה רסיסי מידע, שברי אינפורמציה. אילו יכלה, הייתה מחזירה את הגלגל לאחור. עוטפת אותו באהבתה, אליה. בידיה, ברגליה, באבר מינה, בפיה. לא הייתה מאפשרת לו ללכת לשום מקום. היא ידעה שאין לה סיכוי לכך יותר. לכן חיבקה רק את הסיפורים ששמעה.
האם והאב ישבו מכונסים בעצמם, אך מודעים למה שקורה עם הבנות. מידי פעם ניגשה האם וליטפה את ראשי שלשת הבנות. עד עכשיו היו לה שתי בנות. היא ידעה שכל אמא לבן, מתפללת שהכלה תהיה לה לבת. אך לא באופן כזה. הרגישה אל החברה קשר חזק ומוזר, ולא רק קשר של כאב משותף.
קרניה הראשונות של השמש מצאו את האם אחוזת תזזית, את החברה משפשפת את עיניה השחורות מחוסר שינה ובכי. היא הסתובבה סהרורית, שאלה את החיילים שהשכימו וכבר חזרו מחיפוש ראשוני, "היש חדש?" ניסתה להיאחז בכל שביב של מידע ,למרות שידעה בחושיה את האמת. האם בכוחות שאולים הגישה לחיילים קפה ועוגה, שאלה, "האם אתם בסדר, לא קשה לכם, לא חם לכם?" והאב ישב ליד מכשירי הקשר, מקשיב לדיווחים בין המחפשים, מקווה לטוב.
העורבים שישנו התעוררו. העורבים הערים סיפרו להם מה השתנה בלילה. העורבים שהתעוררו החליפו את אלה השומרים על הגופה, גם תגבורת של עורבים וקאקים הגיעה. כולם מדווחים לכולם על מה המהומה. "הוא היה משלנו... למרות שהוא אחר... הגופה תילקח כשהאנשים יהיו מספיק חכמים כדי להבין אותנו." התלוצצו בכאב.
"שמת לב שיש הרבה קריאות של עורבים?" פנתה החברה אל האם. "את אמרת אתמול שלבטח הם ידעו על מקום הימצאו. חשבתי על מה שאמרת כל הלילה. אני בטוחה שאת צודקת."
האם שהבינה את כוונתה, ניגשה אל האב באוהל המפקדה ודיברה איתו. קצין ששמע חייך לעצמו. "אני חושב שאין סיכוי למה שאתם מדברים. זה לא סרט טבע. או סרט של וולט דיסני!" קבע בפסקנות.
"אתה טועה!" נכנס לדבריו איש יחידת החילוץ. על חולצתו היה סמל רשות שמורות הטבע. "ידוע שיש לפעמים קשר בין אדם לחיה או לציפור. והעורבים הם ציפורים אינטלגנטיות, מוחם גדול יחסית. יכולת הלימוד הגבוהה שלהם מתבטאת בכושר הסתגלות לתנאי סביבה משתנים, בזיכרון לגבי אויבים וגם לגבי חברים. אם תסתכל טוב תראה שבחוץ יש עורבים במספרים שבחיים לא ראיתי בסביבה. יש גם קאקים, עורבים אפורי עורף, עורבים שחורים ועורבים קצוצי זנב. הם באמת מתרכזים בנקודה רחוקה מאיתנו. עפים לשם ובאים לכאן. שווה לנסות ולבדוק."
הוא יצא מן האוהל והפנה מבטו אל תחתית המכתש. האחרים יצאו אחריו.
"כוח שלוש, אתם שבתחתית הערוץ, ליד מעלה האילים, שנו כיוון. אתם רואים את מקבץ העורבים, שלש מאות מטר מכם? תפנו לשם ותדווחו!" ניהל את השיחה בקשר וחזר אל ההורים, "הינה, קחו משקפות." ההורים לקחו משקפות. החברה סירבה לקבל. "אני לא יכולה לראות." היא התכווצה במקומה, רוצה להיבלע בין הסלעים הסדוקים שמעל המכתש.
מתחת למצוק הגדול, כעשרים וחמישה מטרים מקיר המצוק, שכבה הגופה. צל נפל עליה מעדנות, מכסה צד אחד של הפנים, לחי מרוטשת ממכת הנפילה.
העורבים ישבו לידה במעגל גדול, עדיין מונעים גישה מאוכלי הנבלות שהחלו להתרחק עם בוא המחפשים. העורבים, חלקם צחקו, חלקם בכו. כל העורבים לעגו למחפשים ולאוכלי הנבלות: "הוא משלנו, אל תגעו בו."
כך השתמרה הגופה למרות שעברו שלשה ימים מרגע המוות. אוכלי הנבלות הסתכלו מתוסכלים במזון שנלקח מהם. "אתם חייבים לנו." אמרו לעורבים.
"חפשו במקום אחר." ענו העורבים.
"מצאנו אותו." נשמעה הקריאה בקשר. "הוא מת." אנחת הרווחה התחלפה באנחת אבל.
הגופה הועלתה בזהירות אל הטיילת. מכוסה בשמיכה צבאית. "אנחנו רוצים לראותו." אמרו ההורים וניגשו אל האלונקה העטופה. יחד איתם ניגשה גם החברה. וגם הרופא הצבאי שהרים את השמיכה. בדק דופק. מישש וחיפש סימן חיים אך לא מצא.
בינתיים בדק מפקד החיפוש את כיסיו של החייל, הבן והאהוב. המפקד מצא את המכתב שנכתב עבורה רגע לפני הקפיצה. דף נייר מקופל שעליו שמה. הגיש לה אותו. היא לקחה את הדף בידיים רועדות. זה מה שנשאר לה ממנו, דפים. היא קראה, התייסרה ובכתה.
"אני מצטער. הוא מת." הרופא ניגש למלא את תעודת המוות. המשפחה התייחדה עם כאבה מעל גופת הבן ואהוב.
"היא התעלפה, קראו לרופא." צעקה ציפי בבהלה. הרופא חזר, הוציא מתיקו מזרק והזריק לחברה חומר הרגעה. הוריה ואחותה שהגיעו בינתיים כרעו לידה, ליטפו אותה ולחשו לה מילות ניחומים. אבא שלה ניגש לאבא שלו כדי לנחם אותו, ברגעים כאלה עדיף להתעלם מהכאב על הדחייה שדחה זה את בתו.
"מצטער שאנחנו נפגשים בצורה כזו. שמענו עליו הרבה ממנה. היא ממש אהבה אותו."
החברה התעוררה מעלפונה וקמה בקושי, למרות שדחקו בה להמשיך ולשכב. היא ניגשה אל האלונקה, התיישבה לידה, לידו. ובכתה בכי חרישי ובלתי נשלט. אימו התכופפה מעליה יחד עם אימה. מנסות לנחם ולהיות מנוחמות בעצמן.
"יכולנו להיות חמות." אמרה אימו לאימה. "יכולנו לגדל ביחד נכדים. אבל החיים לא תמיד מחייכים." לא יכלה לשלוט על רגשותיה. הבכי השתחרר ממנה לבסוף. בעוד אימה מחבקת את אימו.
מסביב לאוהל התקבצו סקרנים. עורבים התגודדו בקבוצות קטנות, גם הם סקרנים לראות מה יקרה בהמשך.
"אתם יודעים. שיחסית לגופות שנמצאות יומיים בשטח, הגופה הזו הייתה שמורה. היו מאות עורבים ואוכלי נבלות מסביב, ואף אחד לא טעם מהגופה. העורבים לא נתנו לאף אחד לאכול ממנה." אמר איש החברה להגנת הטבע שמצא את הגופה לחברו איש רשות שמורות הטבע. "המשפחה אומרת שיש לו קשר לעורבים. הוא מגדל אותם, מטפל בהם, אוהב אותם. כנראה כך החזירו לו אהבה." ענה החבר מהרשות.
"אני לא יודע איך הוא נפל כל כך רחוק מקיר הצוק. כל הזמן חיפשנו אותו צמוד לקיר המצוק, אבל הוא נפל איזה עשרים שלושים מטר מהקיר. כאילו הוא עף קצת." שניהם היו נסערים מהממצא אך לא יכלו לדעת מה קרה באמת.
חיילים וחיילות הקיפו את שתי המשפחות. האחת אבלה, השנייה מנחמת. גם העורבים ממרום מעופם ניסו לנחם. רצו להיות מנוחמים. גם הם איבדו בן משפחה. איבדו חבר אמיתי. עורב אחד נשא במקורו דסקית. לקח אותה איתו לקן. היא הדבר היחיד שנשאר לו.
ולה נישאר רק לקונן על אהובה שהלך:
"הוא אינו קיים יותר, האהוב שלי, הנחוץ לי כמו המחשבה על מחר. הוא הפך לחלק מאני, מחלומי, מעולמי. מגע עיניו, ליטף מבטו. ידיו שנגעו בי ברוך, באהבה. נקודות החן שלו הפכו לחלק מישותי, אפילו ספרתי אותן. עיניו העצובות, עצומות לעד. אינך עוד אהוב שלי. השארת לי רק זיכרון מתוק ומבורך ואני רוצה אותך, לא רק זיכרון. לא רק את העורבים שאמרת שהם שומרים עליך. גרמתי שהאהבה שלי אליך תתנגן בצרימה, קטעתי אותה. אני מצטערת. רוצה להחזיר הכל לאחור, אבל לא יכולה. אין אפשרות לחרטות. לא הבנתי את האהבה שלך, היא הייתה בשפה אחרת, מעבר ליכולת הקליטה שלי. אני הטיפשה שויתרה, שדחתה. שלא השפילה את מבטה מטוהר מבטך."
גופה רעד בבכי כשסיפרה את כאבה. הרגישה שאי אפשר כלל להעביר אליהם את כאבה.
אימו שכאבה היה בעוצמה שווה לא מצאה מילים, לפרוק את כאבה. האם ידעה להעניק את אהבתה בלי מילים, לה לא נשאר בן להעניק לו אהבת אם. לכן ניגשה אל אהובת בנה, חיבקה אותה וביחד התנדנדו לרעד הבכי. מסביבן עמדו כל האחרים. מקוננים איתן את קינתן. בוכים איתן את כאבן, כאבם.
בשמיים עופפו להם העורבים מקוננים בדרכם, בוכים בדרכם. יעבור זמן רב עד שיהיה להם בן משפחה מקרב האדם.
החלילן מהמלין לקח את העכברים.
החלילן מהמלין לקח את הילדים.
החלילן מהמלין לקח גם את כל הנשמות.
אפשר שהסיפור נגמר.
ואפשר שבעלי נפש העורב, או כאלו שמאמינים כי הגורל אמור להיות מעוצב על ידי בני אדם, יחפשו להם סוף אחר, סוף שיראה כי בסופו של דבר לא כדאי למות סתם אלא להלחם. אסור לוותר. וכל הצרות של היום, יראו להם מחר פשוטות וחסרות משמעות. בשבילם יש פרק נוסף ואחר, פרק שגובל בתחום הפנטסטי . מי שמאמין שיש לו נפש של חיה, ומוכן להתנסות בניסים ובאגדות, אולי ימצא בפרק הנוסף סוף מועדף. מי שמאמין שקשה לשנות גורל, או שהחיים הם לרוב כאב וסבל- עדיף שיסיים כאן את הסיפור.
