דממה

יורד אני במדרונות חיי

אל שורות האבן הלבנות,

צפריר  הבוקר, אגלי הטל

מקדמים פני ברסיס דמעות.

יודע אני כי מדרך זו,

 לא אוכל  שוב  לראות

 את יופייה של  הבריאה,

לוחות הצבע משוכי מכחול

צובעי רקיע בעת שקיעה,

גם קול לחנים ידום

מנבל ניגונים , ומקולות שירה,

רוחות נושבות בעת טללים

 עת בוא השחר  יאלמו,

 אולי, יזילו גם דמעה.

ורוח על פני המדשאות

ברחש נשמות נשמע,

כי בעמק המצבות הלבנות

שוררת הדממה.